על האמנה

 
​על האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד

האמנה בדבר זכויות הילד הינה המסמך הבינלאומי המקיף והחשוב ביותר בתחום זכויות הילדים עד היום. האמנה נעשתה ביום 20 בנובמבר 1989, ונכנסה לתוקף ביום 2 בספטמבר 1990. האמנה נחתמה ע"י ישראל ב – 3 ביולי 1990 ונכנסה לתוקף, לאחר אשרורה (4.8.91), ביום 2 בנובמבר 1991.

  • במישור הבינלאומי מהווה האמנה חלק מן המשפט הבינלאומי הפומבי – וככזו מחייבת את המדינות שאשררו אותה לקיים את הוראותיה. האמנה מעגנת את זכויות הילדים במסמך בעל תוקף משפטי בינלאומי מחייב, וזאת להבדיל ממסמכים הצהרתיים בלבד שקדמו לה.
  • אין באשרור האמנה על ידי ממשלת ישראל כדי להפכה לחוק ישראלי. האשרור מקים את מחויבות המדינה לקיום הוראות האמנה ובכללן, להתאמת חוקי המדינה להוראותיה. הואיל והאמנה אינה בגדר חוק ישראלי, לא ניתן לאכוף באופן ישיר את קיום הוראותיה  בבתי המשפט. אכיפה שכזו תיתכן רק אם הוראותיה יעוגנו כחוק. עד אז, משמשת האמנה עבור בתי המשפט כמקור פרשני בפסיקותיהם.

 

יישום הוראות האמנה בחקיקה הוא העומד בבסיס כתב המינוי של הוועדה ומהווה את יעדה המרכזי.
 
עיקר ערכה של האמנה הינו בביטוי שהיא מעניקה לשינוי בתפיסת מעמד הילדים בחברה וזכויותיהם. ביסודה, משקפת האמנה מעבר מתפיסה של הגנה לתפיסה של זכויות: הילד נתפס באמנה כסובייקט לזכויות, ולא כאובייקט. הזכויות המוענקות לילד אינן מוענקות לו בחסד כי אם בזכות - בזכות היותו אדם וילד. כנגד אותן זכויות קמה חובה להורים ולמדינה ליישמן ולממשן.

 
  • האמנה חלה על כל 'ילד' אשר על-פי הגדרתה הינו "…יציר אנוש מתחת לגיל שמונה עשרה, בלתי אם נקבע גיל הבגרות קודם לכן על-פי הדין החל על הילד" (סעיף 1 לאמנה), אשר נמצא בתחום השיפוט של המדינה (סעיף 2 לאמנה).
  • נקודת המוצא של האמנה רואה בילד יצור אוטונומי הנושא בזכויות ובחובות. זאת להבדיל מהעמדה הפטרנליסטית, שנהגה עד אליה, ששמה במוקד את ההגנה על הילדים ואת החובות כלפיהם, ולא את ההגנה על זכויותיהם.
  • הזכויות המעוגנות באמנה, נתונות לכל הילדים באשר הם ילדים ובאשר הם בני אדם, ואין הענקתן לילדים מותנית בכך שיהיו אזרחים, תושבים או בעלי כל סטטוס אחר. במובן זה כל הזכויות הנתונות לילדים באמנה הינן זכויות אדם. בנוסף, ניתן לעמוד על חלוקות שונות של הזכויות הנכללות באמנה וביניהן חלוקה לזכויות אזרחיות ומדיניות, כגון הזכות לחופש הביטוי או הזכות לפרטיות, זכויות כלכליות וחברתיות, כגון הזכות לביטחון סוציאלי, הזכות לחינוך,  או הזכות לבריאות וזכויות תרבותיות. 
  • כמו כן ניתן לסווג את הזכויות לפי חלוקה המבחינה בין זכויות הנתונות לילדים כמו גם למבוגרים, וזכויות ייחודיות לילדים, המוענקות להם מפאת מאפייניהם הייחודיים.
  • בין הזכויות הייחודיות לילדים ניתן למנות את הזכות לקשר עם ההורים, את הזכות להתפתחות ואת הזכות לחינוך.

 

ראוי לציין, כי על אף הדגש הרב שהושם באמנה ובעבודת הוועדה על זכויות הילדים, הרי שבדומה לכל אדם, אף לילדים נתונה אחריות כלפי הזולת, הנגזרת מזכויותיהם. אלא, שבשונה ממבוגרים, אחריותם של הילדים מותאמת לכושריהם המתפתחים בהיקפה ובתכניה. הדגש הרב המושם על זכויותיהם אין בו כדי לגרוע מאחריותם. תכליתו לבטא את ההכרה בזכויותיהם, הכרה שזכתה לביסוס רק בשנים האחרונות ואשר קיבלה ביטוי משמעותי באמנה, ועתה בעקבותיה, במסקנות הוועדה.

 

בנוסף, חשוב להבהיר כי בצד ההכרה בהיות הילדים בעלי זכויות, האמנה והוועדה בהמלצותיה מכירות בחשיבות זכותם של ילדים להגנה המוענקת להם באופן המותאם להתפתחותם, ובחשיבות יצירת ההתאמות המתבקשות מהתפתחותם בכל הנוגע ליישום זכויותיהם.

 

ארבעת העקרונות המרכזיים באמנה:

  1. עיקרון השוויון – סעיף 2 לאמנה.
  2. עיקרון טובת הילד – סעיף 3 לאמנה.
  3. עיקרון החיים, ההישרדות וההתפתחות – סעיף 6 לאמנה.
  4. עיקרון השתתפות ילדים בהחלטות הנוגעות לחייהם – סעיף 12 לאמנה.


בהקשר זה ראוי לאזכר גם את עיקרון הכשרים המתפתחים הקבוע בסעיף 5 לאמנה, המשקף תפיסת יסוד חשובה בהפעלתה. כן ראוי לעמוד על הדגש המיוחד שהאמנה שמה על כבוד הילד.

הואיל והאמנה מהווה מסמך הוליסטי, קוהרנטי שיש לקוראו כמקשה אחת, יש לקרוא את עקרונותיה לתוך כל אחד מסעיפיה ולראותם כחלים בעת יישום של כל אחת מן החובות המנויות באמנה, ומן הפעולות שננקטות על-פיה.