חסינויות וזכויות יתר במשפט הבין-לאומי

 
צוות אשכול משפט בין-לאומי פומבי מייעץ ומטפל בסוגיות משפטיות הנוגעות לחסינויות וזכויות יתר, זאת במסגרת ליווי משאים ומתנים לחתימתם של הסכמים בין-לאומיים מסוגים שונים, גיבוש עמדת המדינה בהליכים משפטיים בארץ ובחו"ל, ליווי הליכי חקיקה, והשתתפות בהתייעצויות מסוגים שונים.

​הטיפול מתפרש על מגוון סוגי החסינויות המוכרים במשפט הבין-לאומי, ובהם:
 

חסינות מדינות זרות

המשפט הבין-לאומי המנהגי מכיר באופן עקרוני בחסינות דיונית המוענקת למדינה זרה (ריבון זר) מפני הליכים משפטיים (אזרחיים) במדינת הפורום (המדינה בה מוגשת התביעה). בעבר היתה מקובלת במשפט הבין-לאומי המנהגי גישת החסינות המוחלטת, לפיה מוענקת למדינה הזרה חסינות ביחס לכל פעולה של המדינה, יהא אופייה אשר יהא, אך עם השנים עברו מדינות רבות למשטר של חסינות יחסית, לפיו חסינות המדינה הזרה חלה מקום בו המדינה מפעילה סמכויות שלטוניות אך לא מקום בו המדינה פועלת בתחום הפרטי, במשפט המסחרי, בדיני עבודה ועוד. בישראל מוסדרת סוגיית חסינות מדינות זרות בחוק חסינות מדינות זרות, התשס"ט-2008. חוק זה אימץ את עקרון החסינות היחסית וקבע כי מדינה זרה נהנית ככלל מחסינות מפני סמכות השיפוט של בתי המשפט בישראל, בכפוף למספר חריגים המפורטים בחוק. חריגים אלו כוללים בין היתר, עסקאות מסחריות, דיני עבודה ואירועים נזיקיים שהתרחשו בשטח מדינת ישראל. 
 

חסינויות דיפלומטיות וקונסולריות

מקורן של החסינויות הדיפלומטיות והקונסולריות גם הוא במשפט הבין-לאומי המנהגי. העקרונות שהיו נהוגים בעולם לאורך שנים לעניין מעמדם, זכויותיהם וחובותיהם של נציגויות ונציגים דיפלומטיים וקונסולריים במדינה המארחת, מעוגנים באמנת וינה בדבר יחסים דיפלומטיים משנת 1961 ובאמנת וינה בדבר יחסים קונסולריים משנת 1963. על כן נחשבות האמנות למשקפות ברובן משפט בין-לאומי מנהגי מחייב, אשר בישראל, בהיעדר דין מקומי סותר, מהוות חלק מהדין הפנימי גם ללא חקיקה מיישמת. בין היתר, דיפלומטים נהנים מחסינות מפני העמדה לדין פלילי במדינה בה הם משרתים, ובמידה רבה גם מחסינות מפני הליכים משפטיים אזרחיים ואחרים.
 

חסינות האו"ם 

מקורה של חסינות האו"ם במגילת האומות המאוחדות משנת 1945, שהקימה את האו"ם, לצד הסכמים נוספים, כגון האמנה בדבר זכויות יתר וחסינויות לאומות המאוחדות משנת 1946, אשר כל המדינות החברות באו"ם צד לה, כולל ישראל. האמנה קובעת חסינות מוחלטת לאו"ם מפני הליכים אזרחיים במדינות החברות, בניגוד לחסינות מדינות זרות למשל, שהינה חסינות יחסית. זאת, על מנת לאפשר לארגון לפעול בחופשיות רבה ככל האפשר במדינות השונות. ההסדרים הרלוונטיים לעניין זה בישראל הינם פקודת החסינויות וזכויות היתר של האומות המאוחדות, וצו החסינויות וזכויות היתר של האומות המאוחדות, 1947.
 

חסינות ארגונים בין-לאומיים 

מדינת ישראל חברה במספר רב של ארגונים בין-לאומיים בין-ממשלתיים. בדרך כלל כרוכה ההצטרפות לארגון בין-לאומי בחתימה על אמנת הארגון, הכוללת הוראות בעניין חסינויות וזכויות יתר, אותן נדרשת ישראל לעגן בדין הפנימי שלה כתנאי להצטרפות לארגון. בהתאם לכך, קיימים מספר דברי חקיקה המיישמים בישראל את הוראות החסינות של הארגונים בהם היא חברה. בנוסף, חוק חסינויות וזכויות יתר (ארגונים בין-לאומיים ומשלחות מיוחדות), תשמ"ג-1983 מאפשר לשר החוץ להוציא צו אשר קובע חסינויות וזכויות יתר כאמור, וזאת על רקע הצטרפות של ישראל לארגונים בין-לאומיים או לרגל קיום כנסים של ארגונים וגופים בין-לאומיים בישראל.