בית הדין הפלילי הבין-לאומי

 
בית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג (ICC) החל לפעול בשנת 2002. בניגוד ל"טריבונלים אד הוק", מדובר במוסד שיפוטי קבוע ולא זמני, אשר הוקם במטרה להעמיד לדין את האחראים לביצוע הפשעים הבין-לאומיים החמורים ביותר. אמנת רומא משנת 1998 היא חוקת בית הדין ומהווה את הטקסט המכונן שלו.
​​​

​סמכות השיפוט של בית הדין חלה על פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ופשע השמדת עם, שבוצעו בשטחים של מדינות אשר הסכימו לסמכות השיפוט של בית הדין, או על ידי אזרחיהן. הסכמה לסמכות בית הדין ניתנת על ידי הצטרפות לאמנת רומא או על ידי הכרזה אד-הוק המקבלת את סמכותו. עד היום, 122 מדינות אשררו את החוקה והצטרפו כחברות בבית הדין*. 

 

בנוסף, לבית הדין תהיה סמכות שיפוט על מדינות שאינן חברות, כאשר מועצת הביטחון הפנתה את המצב בהן לבית הדין בהחלטה לפי פרק VII למגילת האו"ם. ראוי להדגיש כי בית הדין מתפקד כמוסד שיפוטי שיורי: לפי עיקרון המשלימות המעוגן בחוקת רומא, לבית הדין תהיה הסמכות לחקור ולהעמיד לדין רק מקום בו מדינה אינה מקיימת כלל הליכים מדינתיים, או אינה מסוגלת או אינה רוצה לקיים הליכים שכאלה בכנות. אחד עשר מצבים נמצאים תחת חקירה או הליכים משפטיים בבית הדין: הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, אוגנדה, סודאן, קניה, לוב, חוף השנהב, מאלי, שני מצבים ברפובליקה המרכז אפריקאית, גיאורגיה ובורונדי. מלבד זאת, קיימים שמונה מצבים נוספים שנמצאים בבדיקה מקדמית (שלב הקודם לחקירה): אפגניסטן, גבון, קולומביה, ניגריה, גינאה, עיראק, אוקראינה ו"פלסטין".


ישראל ובית הדין הפלילי הבין-לאומי

מדינת ישראל מחויבת לרעיון של צדק פלילי בין-לאומי, שבבסיסו ההכרה של כלל הקהילה הבין-לאומית בכך שישנם מעשים כה מזוויעים בחומרתם ובהיקפם שעל האחראים לביצועם לתת עליהם את הדין. כאשר מדינתם של מי שאחראים לפשעים בין-לאומיים חמורים אינה רוצה או אינה מסוגלת להעמידם לדין, ראוי שיתקיימו מנגנונים בין-לאומיים ראויים לצורך זה. בהתאם לעמדה עקרונית זו, מדינת ישראל פעלה לאורך השנים  לקידום המשפט הפלילי הבין-לאומי, ואף נטלה חלק פעיל במשא ומתן לקראת הקמתו של בית דין פלילי בין-לאומי קבוע. בשנת 1998, ישראל השתתפה בוועידת רומא שבה אושרה האמנה המכוננת של בית הדין, ואף צירפה את חתימתה למסמך המסכם של אותה ועידה. עם זאת, ישראל נאלצה להתנגד לנוסח הסופי שאושר בהצבעה, בעיקר בשל תופעות פסולות של פוליטיזציה שהעיבו על חגיגיות המעמד והקימו חשש מפני ניצול פוליטי של בית הדין הפלילי הבין-לאומי.

 
בשל החששות שבית הדין עלול להיות מנוצל לקידום מטרות שלא לשמן הוקם, מדינת ישראל החליטה באותה עת שלא להצטרף לאמנת רומא, ולהמתין ולראות אם חששות אלה יתממשו. למרבה הצער, החששות מסכנת הפוליטיזציה של בית הדין לא נעלמו. בשנים האחרונות, מדינת ישראל מתמודדת עם ניסיונות חוזרים ונשנים לפתוח בהליכים בבית הדין בעניינים הקשורים במאבקה של ישראל בטרור, וזאת מתוך רצון ברור להשתמש בבית הדין ככלי להגשמת מאוויים פוליטיים, כתחליף לזירת המשא ומתן המדיני ועל-מנת לקעקע את הלגיטימיות של מדינת ישראל. 
מאז שנת 2009 נפתחו שלוש בדיקות מקדימות הנוגעות לישראל, הן ביוזמת הרשות הפלסטינית והן ביוזמת מדינת איי קומורו  ביחס לאירוע המשט. שתיים מהן (הפניה הפלסטינית הראשונה והפנייה של איי קומורו) נסגרו מבלי להוביל לחקירה.
הבדיקה המקדימה בעקבות הפניה הפלסטינית השנייה עדיין מתנהלת. לישראל יש טענות טובות מדוע פנייה זו צריכה להידחות. בראש ובראשונה משום שהרשות הפלסטינית כלל אינה כשירה להעניק לבית הדין סמכות שיפוט, משום שאינה "מדינה" בהתאם למשפט הבין-לאומי.
אין בטענותיה של ישראל נגד סמכות שיפוט בית הדין כדי לגרוע ממחויבותה העמוקה והבסיסית לרעיון של צדק פלילי בין-לאומי. מדינת ישראל מחויבת לפעול בהתאם למשפט הבין-לאומי, ומקום בו מתעורר חשד להפרה של הדין מדינת ישראל חוקרת את החשד בצורה עצמאית ואפקטיבית.
______________________________
* בתחילת שנת 2015, הרשות הפלסטינית ביקשה להתקבל כחברה בבית הדין. מדינת ישראל, כמו גם קנדה וארה"ב, מחזיקה בעמדה לפיה הרשות הפלסטינית אינה מדינה ולכן אין ביכולתה להתקבל כחברה בבית הדין – מוסד הפתוח למדינות בלבד.