בית הדין הבין-לאומי לצדק

 
בית הדין הבין-לאומי לצדק, ה-International Court of Justice (ICJ) הוא הטריבונל השיפוטי העיקרי של האו"ם, והטריבונל הבין-לאומי הבין-מדינתי הנודע בעולם. הוא הוקם במסגרת פרק 14 למגילת האו"ם ופעילותו מוסדרת בחוקת בית הדין –אמנה רב-צדדית בה חברות באופן אוטומטי כל המדינות החברות באו"ם. מדינות שאינן חברות באו"ם רשאיות להצטרף לחוקת בית הדין.​​

ה-ICJ הוא מוסד ממשיך של בית הדין הבין-לאומי הקבוע לצדק, ה- Permanent Court of International Justice (PCIJ), אשר שימש כמוסד השיפוט הבין-לאומי העיקרי בתקופת  חבר הלאומים (1922-1946).
 
ב-ICJ חמישה-עשר שופטים, אשר ממונים על ידי העצרת הכללית ומועצת הביטחון של האו"ם. ככלל, עקרון הייצוגיות המעוגן בחוקת בית הדין נועד לאפשר ייצוג הוגן ככל הניתן למדינות ולשיטות המשפט השונות בעולם בקרב הרכב השופטים.
 
ה-ICJ מוסמך לעסוק בכל הפרה נטענת של המשפט הבין-לאומי הפומבי. הדינים לפיהם ישפוט בית הדין מעוגנים בסעיף 38 לחוקת בית הדין. מקובל לראות בסעיף זה כסעיף המייצג את מקורות המשפט הבין-לאומי: אמנות; משפט מנהגי; עקרונות כלליים של משפט בין-לאומי; וכאמצעי עזר לפרשנות הדין, גם פסיקה וכתיבת מלומדים ומומחים.
 

סמכות שיפוט

שני סוגי הליכים יכולים להתנהל בפני בית הדין:
  1. הליך משפטי בין-מדינתי (Contentious cases).
  2. מתן חוות דעת מייעצות (Advisory opinions).

 

    הליך משפטי בין-מדינתי

    עיסוקו המרכזי של בית הדין הוא ביישוב סכסוכים בין מדינות. ישות שאינה מדינה איננה יכולה להיות צד להליך בבית הדין. המדינות שהן צד להליך בין-מדינתי, והן בלבד, מחויבות לציית להחלטת בית הדין בעניינן.
     
    סמכות השיפוט בהליכים בין-מדינתיים מבוססת על עקרון ההסכמה, לפיו לא ניתן לכפות על מדינה להתדיין בפני בית הדין בניגוד להסמכתה. עצם חברותה של מדינה בחוקת בית הדין אינה כשלעצמה מהווה הסכמה לסמכות השיפוט שלו (זהו תנאי הכרחי אך לא מספיק). הסכמתה של מדינה לסמכותו של בית הדין יכולה להינתן באחת מהדרכים הבאות:
     
    1. הכרזה של מדינה על הסכמה לסמכות שיפוט מחייבת של בית הדין – הכרזה זו מהווה הסכמה מראש של מדינה לסמכות בית הדין בעניינה, ביחס לתביעות מצד מדינות שנתנו הצהרות דומות. הכרזות אלה יכולות להיות כלליות, ויכולות להכיל הסתייגויות שמטילות הגבלות על סמכות בית הדין.
    2. תניית שיפוט באמנה – סמכות שיפוט המבוססת על סעיף באמנה בין-לאומית הקובע כי סכסוך המתגלע ביחס לפרשנות או יישום האמנה בין מדינות שהן צד לאמנה יידון בפני בית הדין.
    3. הפנייה משותפת של הצדדים לסכסוך – דרך הסכם מיוחד (compromis), מדינות יכולות להקנות לבית הדין סמכות "אד הוק" בנושא מסוים. לבית הדין סמכות לדון אך ורק בשאלות לגביהן הוקנתה לו סמכות במסגרת אותו הסכם.
    4. הסכמה דה-פקטו באמצעות התייצבות (Forum Prorogatum) – מדינה יכולה לתת הסכמתה לסמכות בית הדין מכוח התנהגות. מדינה אשר טוענת בפני בית הדין ומשתתפת בהליכים עשויה, בנסיבות המתאימות, להיחשב כמי שנתנה את הסכמתה לסמכותו, אם היא נמנעת מלטעון להיעדר סמכות.
     

    מתן חוות דעת מייעצת

    לבית הדין סמכות ליתן חוות דעת מייעצות בשאלות משפטיות. בכך ניתן ביטוי מסוים לתפקידו של בית הדין כ"אורגן המשפטי העיקרי" של ארגון האו"ם. חוות הדעת המייעצות של בית הדין, כשמן, אינן מחייבות.
     
    חוות דעת יכולה להינתן לבקשת רשימה סגורה של גורמים:
     
    1. לבקשת מועצת הביטחון או העצרת הכללית, בכל שאלה משפטית בתחומי המשפט הבין-לאומי.
    2. לבקשת אורגנים אחרים וסוכנויות מיוחדות של האו"ם, אשר סמכותם זו אושרה על-ידי העצרת הכללית, בשאלה משפטית הנוגעת לתחומי פעילותם בלבד.
    בהתאם לחוקת בית הדין, לבית הדין שיקול דעת האם ליתן את חוות הדעת המבוקשת, או לסרב להפעיל את סמכותו ולהימנע ממתן חוות דעת בנסיבות מסוימות.
     

    ישראל ובית הדין

    מדינת ישראל רשאית לקבל את סמכות בית הדין בהיותה חברה בחוקת בית הדין מכוח חברותה באו"ם. בשנת 1956 הכריזה מדינת ישראל על קבלת סמכות השיפוט המחייבת של בית הדין, בסייגים, עד לשנת 1985, עת חזרה בה מהצהרה זו. יצוין כי כיום רוב מדינות העולם אינן מצויות תחת סמכות השיפוט המחייבת של בית הדין.
     
    בשנת 1959 הגישה ישראל תביעה לבית הדין נגד בולגריה בעקבות אירוע הפלת מטוס אל-על על ידי כוחות בולגרים, עת שהיה המטוס בשמים הטריטוריאליים של בולגריה. ישראל ביקשה מבית הדין כי יטיל אחריות לאירוע על בולגריה ויפסוק פיצויים לטובת ישראל. תביעתה של ישראל נדחתה על הסף בעקבות טענתה של בולגריה כי לא נתנה הסכמתה לסמכות השיפוט של בית הדין.
     
    בשנת 2003 הגישה העצרת הכללית בקשה לחוות דעת מייעצת ביחס לשאלת ההשלכות המשפטיות של הקמת גדר הביטחון
    ישראל סרבה לקחת חלק בהליך בטענה כי לבית הדין אין סמכות לדון בשאלה מכיוון שהחלטת העצרת הכללית לבקש חוות דעת מעין זו ניתנה בחריגה מסמכות, שכן מדובר בנושא המצוי תחת סמכותה וטיפולה השוטף של מועצת הביטחון. כמו כן, נטענו טענות שונות, הן מצד ישראל והן מצד מדינות נוספות שהביעו עמדתן באופן רשמי בפני בית הדין, בנוגע לאי-התאמת אפיק חוות הדעת המייעצת בעניין זה. בכלל זאת, נטען כי חוות דעת בנושא הינה בעלת השלכות ישירות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ועלולה לפגום באפשרות לקידום היחסים בין הצדדים, וכן כי הבקשה לפתוח בהליך הייתה מושפעת מאינטרסים פוליטיים. מסיבות אלו ואחרות, ונוכח סירובה של ישראל להשתתף בהליך, היה על בית הדין להימנע ממתן חוות דעת בנושא.
     
    בניגוד לעמדת ישראל נענה בית הדין לבקשה, וביום 9.7.2004 ניתנה חוות דעת שנויה במחלוקת, לפיה הקמת גדר הביטחון מהווה הפרה של המשפט הבין-לאומי. במסגרת זו, בית הדין קבע מספר קביעות שגויות ביחס לענפים שונים במשפט הבין-לאומי, כגון הקביעה כי לא יכולה לעמוד לישראל טענה של הגנה עצמית, שכן אין מדובר בסיטואציה של מדינה שמתגוננת מפני מדינה. חוות הדעת שניתנה על ידי רוב שופטי בית הדין לוותה בדעת מיעוט ובמספר חוות דעת חולקות, וזכתה לביקורות מצד מומחים בין-לאומיים רבים.
     
    מסקנות חוות הדעת נידונו על ידי בית המשפט העליון של ישראל בעניין מראעבה. בין היתר, קבע בית המשפט העליון כי המידע שהיה בפני בית הדין הוא מידע חלקי וחד צדדי ואינו משקף את המציאות לאמיתה, ולפיכך דחה את גישתו הגורפת של בית הדין בדבר אי-חוקיות גדר הביטחון.