סחר למטרת זנות בישראל

 
במדינת ישראל רווחה, עד אמצע שנות האלפיים, תופעה קיצונית של סחר בנשים למטרת זנות. תופעה זו החלה בשנות ה-90 של המאה הקודמת, והגיעה לשיאה בראשית שנות האלפיים. גורמים עבריינים החלו "לייבא" נשים מארצות מצוקה כדי להעבידן בזנות, תוך מצג שווא שירווחו כסף רב אם יבואו לעבוד בישראל, ותוך הבטחה כי יוכלו להפסקי מתי שירצו וכי יוכלו לשלוט על מספר הגברים אותם יצטרכו "לשרת". להערכת משטרת ישראל, בשנת 2003 שהו במדינה 3000 נשים שנסחרו למטרת זנות, ופעלו בה 400-300 מכוני ליווי ובתי-בושת. יצוין כי גורמים אחרים סבורים כי מדובר במספרים גבוהים יותר.

קורבנות הסחר היו על-פי רוב נשים צעירות, בשנות ה-20 לחייהן, ורובן הגיעו ממדינות חבר העמים לשעבר. הן הגיעו מרקע של מצוקה כלכלית קשה. חלקן לא ידעו כי מטרת הבאתן לישראל היא שעבוד בזנות, והאמינו כי יעסקו בעבודות אחרות כגון ניקיון או טיפול בילדים. אחרות, שידעו כי הן מגיעות למטרת זנות, האמינו כי ירוויחו סכומי כסף גבוהים וכי יוכלו להפסיק מתי שירצו. הן לא היו מודעות לתנאים הבלתי-אנושיים בהם ייאלצו לחיות, לכפייה ולאלימות שיהיו מנת חלקן, ולעובדה שלא ירוויחו מכך כסף. רבות מהנשים הללו הועברו לישראל דרך גבול מצרים, ומיד עם הגעתן נמכרו לסרסורים, לעתים במכירות פומביות שלוו בבדיקות גופניות משפילות.

 

במכוני הזנות נלקחו מן הנשים דרכונים ומסמכים אחרים, והן נכלאו בתנאים של בידוד וניתוק. הן נחשפו לאלימות, לאונס ולאיומים שמשפחותיהן ייפגעו אם לא ישתפו פעולה, ונמנע מהן טיפול רפואי. הן אולצו לעסוק בזנות שעות רבות ביממה, שבעה ימים בשבוע, ללא חופשות. רבות לא קיבלו תשלום או שקיבלו תשלום זעיר, ונמכרו פעמים אחדות. הן היו נתונות ל"שעבוד חובות" – היה עליהן להחזיר ל"בעליהן" את סכום קנייתן והעברתן לישראל, וכל עוד לא החזירו את הסכום, לא יכלו להרוויח כסף. בפועל, לא ניתן היה להחזיר את החוב משום שהוא הלך ותפח במסגרת הטלת ריביות וקנסות שרירותיים.

 

תופעה מחפירה זו צומצמה בצורה משמעותית, הודות לאכיפה הנחושה של זרועות אכיפת החוק, לרבות המשטרה, הפרקליטות ומערכת בתי המשפט, אמצעי הגנה לקורבנות העבירה וצעדי מניעה. בכך הצליחה מדינת ישראל להגיע להישגים מכובדים בתחום זה.

 

  • הצמצום המשמעותי בתופעת הסחר לזנות בישראל הגיע לשיאו בשנת 2010, שבמהלכה לא דווח על כניסת קורבנות סחר לזנות לתחומי המדינה. החל משנת 2011 נראו מקרים מעטים של הבאת נשים זרות למטרת זנות לישראל, אולם נראה כי התופעה שינתה פניה. במקרים אלה מדובר בנשים שהגיעו לישראל באמצעות אשרת תייר, בידיעה שיועסקו בזנות, למשך פרק זמן קצר. מקרים אלו אינם מתאפיינים באלימות, איומים, כליאה, עיכוב דרכון ושלילת חירות מוחלטת. בנוסף, הנשים כן מרוויחות חלק מכספי האתנן.מקרים אלו עדיין מהווים סחר בנשים, משום שבמקרים רבים ניתן להצביע על קיומה של "עיסקה באדם" למטרת העסקה בזנות (סעיף 377א לחוק העונשין), אולם קיימים קשיי הוכחה רבים לעניין התקיימות יסודות העבירה.

 

הקביעה כי הסחר בנשים למטרת זנות צומצם בצורה דרמטית בישראל, משותפת הן למשרדי הממשלה השונים והן לארגונים הלא ממשלתיים העוסקים בתחום. להרחבה, אנא ראו את מסקנות הצוות הבין משרדי לבחינת פעולות בהתאם לשינויים אפשריים בדפוסי הסחר בבני אדם למטרת זנות ועבירות נלוות, בראשות המשנה למנכ"ל המשרד לביטחון הפנים. מסקנות הצוות אושרו על ידי ועדת המנכ"לים הקבועה לענין המאבק בסחר בבני אדם בדצמבר 2010, והוצגו בפני ועדת המשנה למאבק בסחר בנשים בכנסת בשנת 2011.