על המיתוס בדבר שיעור ההרשעות והזיכויים בישראל / מנהל יחידת עררים, ד"ר עו"ד יניב ואקי

 
​במציאות הישראלית, חדשות לבקרים מוטחות טענות מטענות שונות בפני מערכות אכיפת החוק, ובכללן רשויות התביעה ומערכת בתי המשפט, על בסיס הנתון לפיו שיעור ההרשעות במשפט הישראלי גבוה מאוד ועומד על לא פחות מ- 99.9%. נתון זה מתעלם כליל מתפקידן ומתפקודן של רשויות החקירה והתביעה בסינון ובמיון התיקים המובאים לפתחו של בית המשפט, כך שלא ניתן להסיק מנתון זה דבר על איכות תפקודן של רשויות אלה, ודאי שלא על יושרן והגינותן. ​

לאחרונה פורסם מחקר חדש ומקיף אשר בדק את שיעור הזיכויים בישראל. המחקר מצא גילויים מרעישים, לפיהם שיעור הזיכויים עלה בשנים האחרונות, כך שנכון לשנת 2015 עומד שיעור הזיכויים על כ-50%. כל נאשם שני מזוכה. כל אדם שני שמועמד לדין על ידי התביעה משוחרר לחופשי ובית המשפט מנקה ממנו כל חשד.

 

כותרות העיתונים לא אחרו לבוא. מיד לאחר פרסום המחקר נטען כנגד התביעה שהיא מעמידה לדין חפים מפשע ומגישה כתבי אישום לא מבוססים. התגברו הקריאות להידוק הביקורת על רשויות התביעה; על הצורך בשינוי יסודי ושורשי בפרקליטות; על כך שפרקליט המדינה צריך להתפטר. באופן לא מפתיע, כותרות דומות ליוו את המחקר שהצביע על התופעה ההפוכה, לפיה שיעור ההרשעות גבוה והוא עומד על כ- 100%. גם אז נשמעו קריאות לעריכת שינויים משמעותיים ולביצועה של רפורמה מרחיקת לכת במערכת אכיפת החוק הישראלית.

 

ניתן להניח כי לכל אחד הבחירה לאלו מהמחקרים להאמין ועל אלו מחקרים להסתמך בבואו להתנגח במערכת המשפט. נדמה כי פרסומם של מחקרים מחד גיסא או הפרכתם מאידך גיסא לא מונע מהמקטרגים להטיח את טענותיהם בדבר פשיטת הרגל של מערכת אכיפת החוק בישראל. הנה, שיעור הרשעות גבוה מצד אחד או שיעור זיכויים גבוה מצד שני כממצאים סותרים מאפשרים מסקנה זהה המטילה דופי בתפקוד המערכת. 

 

במציאות הישראלית, חדשות לבקרים מוטחות טענות מטענות שונות בפני מערכות אכיפת החוק, ובכללן רשויות התביעה ומערכת בתי המשפט, על בסיס הנתון לפיו שיעור ההרשעות במשפט הישראלי גבוה מאוד ועומד על לא פחות מ- 99.9%. זאת, למרות שמזה זמן רב ידוע כי נתון זה אינו נכון ואף יש בו כדי להטעות. המקור הקדמוני של השגיאה, מצוי בשיטת חישוב שגויה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מלפני יותר מעשור שנים. ואולם, למרות שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה חזרה בה מהנתונים שהציגה אז ובצעד חריג, אף חזרה וחישבה מחדש את שיעור ההרשעות ותיקנה את טבלאות הנתונים שפורסמו במשך השנים, אין בדבר לתקן את דרכם של המקטרגים הממשיכים ועושים שימוש בנתון שגוי זה לצרכי ניגוח מערכת המשפט, ביודעם כי למעשה אין כיום כל מחקר אמפירי התומך בטענתם, אלא ההיפך מכך.


בטרם אתייחס לנתונים העדכניים בנושא, ברי כי כל מי שעיניו בראשו וראשו במקומו צריך למצער להתייחס באופן חשדני, שלא לומר לבטל אפשרות הגורסת שכמעט 100% מהתיקים במדינת ישראל שנפתחים מסתיימים בהרשעה מלאה. כל שופט, תובע או סנגור, מניסיונו האישי או מניסיונם של עמיתיו, מודע לפרכה של נתון זה. הדברים נכונים בוודאי גם לגבי אנשי האקדמיה שמערכת המשפט היא נושא מחקרם. כך ניתן להניח שכל פוליטיקאי או אזרח שנחשף לעבודתה של מערכת המשפט יכול לשער שנתון פנטסטי זה אין לו כל אחיזה והוא תלוי על בלימה. חרף האמור, פעם אחר פעם, בוחרים המקטרגים המשתייכים למי מקבוצות האוכלוסייה הנ"ל, לשלוף אותו ה"ג'וקר" כקלף מנצח לביסוס טענותיהם, יהיו אשר יהיו, כנגד מערכת המשפט.


נתון זה, אודות שיעור של 99.9 אחוז הרשעות, רחוק מלשקף את שמתרחש בפועל במערכת המשפט הישראלית ואין בו להוות בסיס לטענה לפיה כמעט כל תיק מסתיים בהכרעה שיפוטית של הרשעה מלאה. וודאי שאין בו להוות בסיס לטענה כי "המשחק מכור"; שבתי המשפט אינם ניטרליים ואינם מקצועיים וכי הם מאמצים את גרסת התביעה מבלי לבחון אותה;  שבתי המשפט אינם מצייתים לחזקת החפות; שרוב ההרשעות הן שגויות; שמצויים בכלא חפים מפשע רבים ועוד כהנה וכהנה. 
למעשה אין בנתון זה כדי להעיד או ללמד, אף לא מקצת, על תפקודם של בעלי התפקידים השונים בהליך הפלילי על שלביו השונים. נתון זה מתעלם במפגיע מכל שלבי ההליך הפלילי וגלגולו של תיק פלילי ומההחלטות המתקבלות בו במשטרה, בפרקליטות ובבית המשפט: החל מחקירת אירוע פלילי ובקבלת החלטה אם לפתוח תיק במשטרה עובר לקבלת החלטה של התביעה על העמדה לדין או על סגירת התיק וכלה בניהול התיק בבית המשפט שסופו בהכרעה של בית המשפט ובערעור עליהם. 

 
כך, נתון זה מתעלם מכל אותם תיקים שנפתחו ונסגרו ללא הגשת כתב אישום על ידי רשויות התביעה, לאחר מיון מקצועי של התיקים הכולל את בחינת הראיות בתיק וכלל הנסיבות הרלבנטיות, ומן המפורסמות היא שרובם המכריע של תיקי המשטרה נסגרים ואילו רק שיעור קטן מתוכם מובא בפני בית המשפט להכרעה. כנגזרת מכך, נתון זה אינו מביא בחשבון את העובדה כי התיקים המובאים להכרעה שיפוטית הם רק אותם תיקים שרשויות התביעה מצאו אותם, לאחר סינון קפדני, מבוססים מבחינה משפטית. לאמור, כאלה שהם בעלי סיכוי סביר להרשעה ומבוססים מבחינה ציבורית. לאמור, כאלה שנסיבותיהם דורשים העמדה לדין דווקא.


נתון זה מתעלם מכל אותם תיקים שבהם חזרה בה התביעה מהחלטתה להגיש כתב האישום וביקשה למחוק אותו, או למחוק חלק מהאישומים שבו, ממגוון של סיבות, ראייתיות או אחרות, בהמלצת בית המשפט או בהעדרה, בעקבות טיעוני ההגנה או בלעדיהם, כשידוע שביטול חלק מהאישומים הוא תופעה רווחת, ולעיתים רבות אף מדובר בביטול האישומים החמורים שבכתב האישום. למעשה, נתון זה מתעלם כליל מתפקידן ומתפקודן של רשויות החקירה והתביעה בסינון ובמיון התיקים המובאים לפתחו של בית המשפט, כך שלא ניתן להסיק מנתון זה דבר על איכות תפקודן של רשויות אלה, ודאי שלא על יושרן והגינותן.


בנוסף, נתון זה אינו מבחין בין תיקים בהם הנאשם הודה במיוחס לו והורשע על פי הודאתו לבין תיקים בהם האישום היה במחלוקת ובית המשפט הכריע בה, ומן המפורסמות היא שרובם המכריע של תיקי בית המשפט מסתיימים בהסדרי טיעון בין התביעה לנאשם במסגרתם מודה הנאשם בעבירה אשר ביצע, כאשר רק בשיעור קטן מתוכם נותרת מחלוקת בין התביעה לנאשם אשר מוכרעת על ידי בית המשפט.

 

אם לא די בכך, נתון זה לא משקף אף את ההכרעות השיפוטיות שמתקבלות לאחר ניהול משפט. כך, לא נעשית הבחנה בין האישומים השונים שבכתב האישום ומקום בו כתב האישום מחזיק כמה אישומים, גם אם הנאשם יזוכה ממרביתם ויורשע רק בגין אישום אחד, עצם קיומה של הרשעה בתיק תתייג אותו כהרשעה וכל אותם זיכויים, רבים ומשמעותיים ככל שיהיו, לא יזכו להיספר או להיכתב בספר דברי הימים של מערכת אכיפת החוק. בנוסף נתון זה אינו מביא לידי ביטוי את ההרשעות באישומים או בעבירות קלות יותר מאלה שהוגשו על ידי התביעה, למרות ששיעורן  גבוה.

 

מכאן שאין בכוחו של נתון זה לשקף אף את פועלה של מערכת השפיטה ואופן תפקודה, וודאי שאין בו כדי להעיד דבר על מידת נכונותן של ההכרעות השיפוטיות המתקבלות על ידה. יוצא אפוא, כי אין בכוחו של הנתון בדבר 99.9% הרשעות כדי לשקף את הנעשה במשרדי החקירות, גם לא במשרדי התביעה ובאולמות בתי המשפט והוא לא יותר מ"אחיזת עיניים" שנועדה להציג מצג שווא אפוקליפטי לפיו מערכת המשפט בישראל פשטה את הרגל.


ואכן, ממחקרים שנערכו בשנים האחרונות מתגלה תמונת מציאות שונה.  אמנם אין די מחקרים כמותניים ועוד פחות מזה איכותניים העוסקים בנושא, ואולם המחקרים שנעשו מגלים כי שיעור ההרשעות (באישומים שבמחלוקת) אינו כה גבוה כפי שמקובל לטעון והוא עומד על כ- 70%. מחקרים אלה מצביעים על שיעור ניכר של אישומים אשר נמחקים על ידי התביעה או מומרים באישומים קלים יותר. אחד הנתונים המעניינים מראה כי ביותר מ-60% מהמקרים הנאשמים לא מורשעים בכל סעיפי כתב האישום שהוגשו נגדם.

 
בהתאם לשיטה המשפטית הנוהגת בישראל, נדרשת התביעה לסנן את התיקים המוגשים לבית המשפט ולהביאם להכרעה שיפוטית רק במקום בו חומר הראיות בתיק מקיים סיכוי סביר להרשעה. על התביעה להמשיך ולמלא את חובתה הציבורית ולהעמיד לדין רק נאשמים שהאישומים כנגדם מבוססים עובדתית ומשפטית. על התביעה להמשיך וליישם באופן מיטבי ומדויק את הרף הראייתי הנדרש לצורך העמדה לדין, לא יותר ולא פחות, כנגד כל נאשם ולגבי כל אישום ועבירה שמיוחסת לו בכתב האישום, מבלי  ששיעורי הרשעה או זיכוי נטענים ישפיעו על שיקול דעתה בנושא זה. רף ראייתי זה משקף בחירה ערכית של שיטת המשפט שלנו ועל כן אין לסטות ממנו - יהיו שיעורי ההרשעות והזיכויים אשר יהיו.

 

מאליו מובן, וכפי שתואר לעיל, כי שיעור ההרשעות כמו גם שיעור הזיכויים שהוצגו בתחילת הרשימה הינם בדויים ובינם לבין המציאות המשפטית אין כל קשר. למרות זאת, בעידן הנוכחי שבו מקובל ואף פופולרי להתנגח ולהשמיץ את מערכת המשפט, כנראה שאף לא אחד מהמקטרגים ייתן לעובדות אלו לבלבל אותו. שיעור על האתוס של הפרקליטות ניתן וצריך ללמוד הלכה למעשה מעבודתם היומיומית של הפרקליטים ולא ממיתוס ריק העוסק בשיעורי הרשעה או זיכוי.