הפרקליטות לא פראיירית / עו"ד נועם שרביט

 
​מאמר תגובה לעיתון "הארץ" מאת דובר הפרקליטות, עו"ד נועם שרביט, בעקבות כתבתו של גידי וייץ בנוגע לסוגיית הסדרי טיעון בתיקים הכוללים נאשמים מוכרים.​

​ברשימתו ב"הארץ" (9.5.17) פורס גידי וייץ תיאוריה לפיה פרקליט המדינה כורת הסדרים מקלים עם חשודים ונאשמים מיוחסים. אלא שוייץ השמיט מהרשימה את הנימוקים לכריתתם של הסדרי הטיעון אותם מנה. כאשר נוטשים את הסיסמאות ויורדים מעט לפרטים, לא נמצא כל גילויי "רחמנות" או הנחות למיוחסים.

תחילה נאמר את מה שנדמה כמובן מאליו. החלטה להגיע להסדר טיעון היא החלטה מורכבת ולא קלה. אנו מודעים לקושי של הציבור לעכל הסדרי טיעון. ההסדר, בעיקר כאשר הוא מוצג באופן שטחי בתקשורת, נותן תחושה שיצאנו "פראיירים" כשהקלנו עם נאשם. אם מישהו סבור שהפרקליטות היא "פראיירית", המוכנה להקל עם כל נאשם, הוא טועה.

צריך להבין שקיימים שיקולים שונים המטים את הכף לכריתת הסדר טיעון עם נאשם, לא פעם גם כאשר נפגע העבירה מסתייג מההסדר. בעת כריתת הסדר טיעון, הפרקליטות בוחנת בכובד ראש, בראש ובראשונה, את סיכויי ההרשעה ואת השאלה האם קיימים קשיים וחוסרים בחומר הראיות שאספה המשטרה, העלולים להביא לזיכוי. אכן, כתב אישום מוגש רק כאשר לדעת התביעה יש "סיכוי סביר להרשעה". אולם עדיין, ניהול משפט עד תומו יכול להסתיים בזיכוי, בעיקר בתיקים שיש בהם קשיים ראייתיים, ותוצאה של הסדר טיעון, שלצידו הרשעה בטוחה, עדיפה היא במקרים רבים על פני ניהול תיק בתנאי אי-ודאות, גם אם עלול להיות לכך מחיר מסויים בחומרת העונש שיוטל על הנאשם. כמו כן, ניתן משקל נכבד לאי-רצונם (ולעיתים סירובם ממש) של עדים להתייצב על דוכן העדים.

בתיקי עבירות מין ניתן משקל לרצון לחסוך מהמתלוננות את הטראומה הנוספת שבמסירת עדות במשפט והיחשפות לחקירה צולבת של הסניגורים. שיקול נוסף, המקבל משנה-תוקף בעניינם של אישי ציבור ודמויות בעלות השפעה וסמכות, נוגע לאינטרס הציבורי שבהודאתם בעבירה ונטילת אחריות מצידם. בנוסף, כיוון שלצערנו ניהול משפט יכול להימשך שנים, ניתן משקל גם לערך של סיום המשפט במהירות ובהרשעה מיידית ולהטלת עונש סמוך יחסית למועד ביצוע העבירה. כפי שקבע ביהמ"ש העליון, "הסדר טיעון אינו עניינה של הפרקליטות בלבד. הוא אחד הכלים למלחמה בפשע. ההסדר אינו רק אמצעי להחשת שמיעתם של משפטים, אלא בחשבון הכללי יכולים הסדרי טיעון להביא לתוצאות צודקות יותר".

שיקולים שעניינם טובת הציבור הם שעמדו ביסוד כל המקרים שהוזכרו ברשימתו של וייץ, אלא שלצערנו, שיקולים אלה לא הוזכרו כלל במאמר וכמובן שהקוראים אינם יכולים לשפוט אם ההסדר היה מוצדק אם לאו, אם הנימוקים לו אינם מובאים בפניהם. כך למשל הוזכר במאמר ההסדר שנערך עם פרח לרנר, שהיתה יועצת ראש הממשלה. נוכח אופי מעשיה, הגובל בתחום המשמעתי, סברה הפרקליטות כי האינטרס הציבורי ימוצה טוב יותר אם לרנר תודה כבר בתחילת ההליך ותסכים לענישה משמעותית מוסכמת בהליך משמעתי – הכוללת פיטורין ופסילה לשנים ארוכות משירות המדינה, יחד עם ענישה נלווית נוספת – מאשר אם ינוהל הליך פלילי גבולי, שאחריתו מי ישורנו.

וייץ הזכיר גם את הסדר הטיעון עם הרב יאשיהו פינטו, שהודה והורשע ונגזרה עליו שנת מאסר. אלא שמהמאמר נשמטה כליל העילה להסדר: פינטו מסר למדינה מידע שהביא לסיום תפקידו של ניצב מנשה ארביב, ראש יחידת החקירות המובילה במשטרה, להב 433, ושאף הביא  להגשת כתב אישום נגדו. היעלה על הדעת כי הפרקליטות תחמיץ הזדמנות לקבל מידע מפליל על גורם משטרתי כה בכיר? אגב, החליטו בעצמכם מי כאן המקורב לשלטון ו"המיוחס" – פינטו או ארביב?! הרי לפי התיאוריה שביסוד המאמר, יכולה היתה הפרקליטות שלא לערוך את ההסדר ובכך להקל מאד עם ארביב, שהיה בשר מבשרה של מערכת אכיפת החוק. ולא למותר יהיה גם להזכיר כי אותו פרקליט מדינה הוא שהחליט לעתור לבית המשפט נגד החלטת ועדת השחרורים לנכות שליש מעונשו של פינטו, עתירה שהתקבלה.

אשר למקרהו של השופט יצחק כהן, סיבה מרכזית לעריכת ההסדר הייתה נעוצה ברצון למנוע מהמתלוננת את הצורך לעלות על דוכן העדים ולהיחקר ע"י ההגנה. המתלוננת הסכימה להסדר זה והפרקליטות סברה כי בהתחשב בעמדתה ובשאר השיקולים, יש מקום להסדר גם במחיר של אי-הרשעה. עוד נלקחה בחשבון רמת הענישה המקובלת בבתי המשפט בגין מעשים ברף חומרה דומה - התואמת את שסוכם בהסדר.

וכמובן, ישנן דוגמאות רבות אחרות שלא נכללו במאמר, שיש בהן להעיד היטב על מדיניותו של פרקליט המדינה ועל מדיניות הפרקליטות כולה בתיקים של "שועי ארץ". כך למשל, שורה של ראשי ערים הועמדו לדין בשנים האחרונות והורשעו, ובכללם שלומי לחיאני ושמעון גפסו, שהחלטת פרקליט המדינה לערער על עונשים מקלים יחסית שהשיתו עליהם בתי המשפט, היא שהביאה להחמרת עונשם ולשליחתם למאסר בפועל. וכמובן, ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, לגביו החליט פרקליט המדינה לנקוט צעד חריג שבחריגים ולבקש מבית המשפט לאפשר למדינה להגיש ראיות חדשות בשלב שלקראת תום הדיון בערעור, כשהגיעו לפרקליטות ההקלטות של שולה זקן, שהובילו בסופו של דבר להרשעתו של אולמרט בפרשת טלנסקי.

פרקליטות המדינה – ופרקליט המדינה בראשה – נאבקת בנחישות בתופעות של שחיתות שלטונית מצד אישי ציבור. השימוש בהסדרי טיעון במקרים המתאימים אינו כלי המחליש את המאבק בשחיתות, אלא דווקא אמצעי שבתיקים מסוימים הוא אפקטיבי יותר מאשר ניהול המשפט לשם הטלת ענישה ויצירת הרתעה. כשבוחנים לעומק את הטעמים לעריכתו של כל הסדר שכזה, מבינים כי הפרקליטות אינה מגלה "רחמנות" כלפי הבכירים והמחוברים, אלא דווקא מפעילה שיקול דעת זהיר ואחראי כשרק האינטרס הציבורי עומד לנגד עיניה.