התיקים בעניינו של רה"מ לשעבר אהוד אולמרט - ראשונטורס, טלנסקי ומרכז ההשקעות

 
|28/09/2016 |

ביום 28.9.16 ניתן בבית המשפט העליון פסק הדין נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בפרשיות ראשונטורס, טלנסקי ומרכז ההשקעות. ​

​פרשת ראשונטורס

בפרשת ראשונטורס זוכה אולמרט בבית המשפט המחוזי על סמך קביעה עובדתית, לפיה יש אפשרות שהוא לא ידע על מעשי המרמה שנעשו עבורו על ידי עובדות לשכתו – מעשים, שזיכוהו במהלך מספר שנים בקרוב למאה אלף דולר של דמי נסיעות באמצעות חברת ראשונטורס.
 
 

פרשת טלנסקי

בפרשת טלנסקי זוכה אולמרט בבית המשפט המחוזי מן העבירה של מרמה והפרת אמונים על סמך שתי קביעות עיקריות.
 
האחת – כי התביעה לא הצליחה להוכיח שהכספים שקבל אולמרט מטלנסקי – במטבע חוץ, במזומן, בחשאי, ללא כל דיווח או תיעוד - ושהועברו לקופה שעליה שמר עו"ד אורי מסר, היו כספים לשימושו הפרטי של אולמרט. בית המשפט המחוזי הניח לטובתו של אולמרט כי כל הכספים (מאות אלפי דולרים) היו כספים "פוליטיים" וככאלה ספק אם היה עליו לדווח עליהם למבקר המדינה על פי כללי ועדת אשר החלים על שרים. כמו כן, כיוון שמדובר בכללים שאינם בבחינת דין, הרי שסבר בית המשפט המחוזי כי אין בהפרתם כדי עבירה פלילית. השנייה – אותם שני סכומי כסף, שהוכח כי הועברו מטלנסקי לידי אולמרט ממש – 15 אלף דולר שהועברו במזומן וכ-4,700 דולר ששילם טלנסקי למלון שבו שהה אולמרט בנסיעה פרטית – אין בהם די כדי עבירה פלילית של מרמה והפרת אמונים. זאת מכיוון שלא הופר דין (להבדיל מהפרת כללי ועדת אשר, שאינם דין) בעצם קבלתם וכיוון שמדובר בשני אירועים בלבד על פני שנים ארוכות. בית המשפט המחוזי לא פסק בסוג נוסף של כספים, שהוא עצמו קבע כי טלנסקי נתן לאולמרט – קרי, "דמי כיס" של מאות או אלפי דולרים בזמן שהותו של אולמרט בארה"ב.
 
בית המשפט הוסיף וזיכה את אולמרט גם מן העבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. בית המשפט קבע, כי אם אמנם חייב היה אולמרט לדווח למבקר המדינה על סכומי הכסף שהוא קבל מטלנסקי, אזי היעדר הדיווח גרם לכך, שהמשיב קבל 'דבר' מן המבקר. אך גם בהקשר זה נמנע בית המשפט מהכרעה בשאלה האמורה כאשר מדובר ב"כספים פוליטיים". כך, כיוון שממילא לא התקיים בו באולמרט – כך קבע בית המשפט – היסוד הנפשי הנדרש לעבירה.
 
 

פרשת מרכז ההשקעות

בפרשת מרכז ההשקעות – הורשע אולמרט בכך שפעל במצב של ניגוד עניינים חמור ומובהק ביותר, במסגרת ארבע פרשיות, שבהן פעל בעניין לקוחותיו של עו"ד מסר – חברו, שותפו לשעבר, איש אמונו, עורך-דינו. נקבע כי לא זו בלבד שאסור היה לאולמרט לפעול כלל בכל ארבע הפרשיות, אלא הלכה למעשה בחלקן הוא אף סטה מן השורה הפרוצדורלית.
 
בית המשפט המחוזי גזר על אולמרט מאסר על תנאי וקנס.
 
 

הערעור

הערעור שהוגש על ידי הפרקליטות נסב על כל שלוש הפרשות, ונשמע בבית המשפט העליון בחודש יולי 2013.
 
לאחר חודשים, טרם מתן פסק הדין, פנתה שולה זקן למשטרה, ונתגלו הראיות החדשות בדמות קלטות שהיא הקליטה. מן הקלטות עלה בבירור, כי מתוך הקופה שהוחזקה על ידי עו"ד מסר שילם אולמרט לזקן עשרות אלפי דולרים כ"השלמה" למשכורתה כעובדת מדינה. 
 
שימוש זה בכספי הקופה נתפס כשימוש "פרטי" מובהק. כיון שהקביעה באשר לאופיים של הכספים עמדה בבסיס הזיכוי על ידי בית המשפט המחוזי – הוגשה בסוף מאי 2014 לבית המשפט העליון בקשה להוספת ראיות חדשות לפי סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי, והחזרת התיק לבית המשפט המחוזי לגבייתן של הראיות החדשות.
 
זו הבקשה הראשונה שהוגשה על ידי המדינה להוספת ראיות בשלב הערעור לאחר זיכוי בבית המשפט המחוזי, והיא נענתה על דעת רוב השופטים.
 
פרשת טלנסקי בלבד חזרה לדיון בפני בית המשפט המחוזי, והתוצאה התהפכה. בית המשפט המחוזי ראה כעת בקופה אצל עו"ד מסר כקופה שנועדה, בין היתר, לשימושים פרטיים של אולמרט.  בפרט, נקבע כי טלנסקי העביר לאולמרט – קרי, לקופה אצל עו"ד מסר – מעל 150 אלף דולר. בהתאם, הרשיע בית המשפט את אולמרט בעבירה של מרמה והפרת אמונים, וכן בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ממבקר המדינה.
 
 

סיבוב שני בעליון

אולמרט ערער על הרשעתו בפרשת טלנסקי. בתגובה, הפרקליטות לא ביקשה רק לדחות את ערעורו, אלא אף להכריע
בערעור המקורי, שכן אחרת עלולה להתקבע הלכה בלתי ראויה. הבקשה נענתה במפורש על ידי שלושה מבין השופטים.
 

פרשת ראשונטורס

בדעת רוב של שלושה שופטים נדחה ערעורה של המדינה וזיכויו של אולמרט נותר על כנו.  דעת הרוב לא ראתה מקום להתערב בממצאי העובדה והמהימנות, לפיהם לא עלה בידי המדינה להוכיח את מודעותו של אולמרט לגביית הכספים העודפים מעבר לכל ספק סביר.
 
דעת המיעוט (כב' השופטים פוגלמן ועמית) קבלה את הערעור באשר לגבייה עודפת בארבע טיסות. בהתאם לעמדה זו היה מקום להרשיע את אולמרט בעבירות של קבלת דבר במרמה, קבלת דבר במרמה בשל מצג כוזב למבקר המדינה ומרמה והפרת אמונים.
 

פרשת טלנסקי

כב' השופט ג'ובראן כתב את חוות הדעת הראשונה, אליה הצטרפו כב' השופטים הנדל ועמית. כב' השופט  ג'ובראן דחה את ערעורו של אולמרט. הוא קבע שבנתונים שהוכחו ב"סיבוב השני" הדברים ברורים והרף הפלילי של העבירה נחצה. בין היתר, קבע כי "דגל שחור" של אי חוקיות מתנוסס מעל התנהלות אולמרט – התנהלות בכסף מזומן, בחשאי, ללא תיעוד או דיווח; ובהעדר הסבר סביר לכך, הקביעה כי מדובר בהתנהלות פלילית העולה כדי מרמה והפרת אמונים – על כנה עומדת.
כב' השופט פוגלמן הצטרף לכב' השופט ג'ובראן, אך הוסיף הערות, שאליהן הצטרף כב' השופט זילברטל. מעבר להצטרפות לחוות הדעת העיקרית של השופט ג'ובראן, הוסיף השופט פוגלמן שדי היה בתשתית הראייתית ב"סיבוב הראשון" כדי להוביל להרשעת אולמרט בדין.
 
כב' השופט פוגלמן קבע כי בנסיבות החזקת הקופה אצל עו"ד מסר – הנטל להוכחת כשרות הכספים הוא על הנאשם. וכדבריו: "חזקה על כספים בסכומים של מאות אלפי דולרים שמתקבלים אצל עובד ציבור במעטפות, במזומן, במטבע חוץ, מוחזקים בקופה סודית, ללא דיווח ובהסתר – כי הם כספים לשימוש פרטי". לדברי כב' השופט, אולמרט לא עמד בנטל להפריך את החזקה האמורה. לצד זאת, קבע כב' השופט פוגלמן כי על מנת לבסס אישום והרשעה בעבירה של מרמה והפרת אמונים אין צורך בהפרת דין כלשהו.
 
השופט עמית הצטרף לפסק דינו של השופט ג'ובראן והעיר מספר הערות: אשר לכספי הקופה אצל עו"ד מסר, נקבע, כי כאשר איש ציבור מקבל מעטפות כסף מזומן ומעביר אותם בהסתר לקופה סודית שאין עליה כל פיקוח אין מקום להניח לטובתו כי כספי הקופה הם כספים "פוליטיים".
 
במישור הכללי והעקרוני מוסיף השופט עמית ודוחה בתוקף את הטענות הרבות על עמימותה של העבירה של מרמה והפרת אמונים:
 
"אכן, עבירות בעלות אופי "עמום" עלולות לשים מכשול בפני עיוור... לטעמי, חשש זה לא מתעורר בנוגע לעבירה של הפרת אמונים הקבועה בסעיף 284 לחוק העונשין, ואיני שותף לזעקות השבר על פגיעה ב"עקרון החוקיות" ולהצעה לבטל את העבירה (גור-אריה, עמ' 266), ומכל מקום, הלכת שבס... שמה קץ לוויכוח בנושא...  אנו זקוקים למחסום בפני שחיתות שלטונית... העבירה של הפרת אמונים יכולה לשמש כמחסום כזה והיא חיונית לתקינות פעולת המינהל, לטוהר המידות ולאמון הציבור..." (שם)
 
בסופו של דבר – בית המשפט העליון קיבל את כל הטענות הנורמטיביות שנטענו על ידי המדינה - בין במפורש ובין במשתמע.
 

פרשת מרכז ההשקעות

הערעור הוגש בין היתר גם על קולת עונשו של אולמרט בגין הרשעתו בפרשת מרכז ההשקעות – מאסר על תנאי וקנס בלבד. כב' השופט ג'ובראן האריך בחומרת המעשים שבהם הורשע אולמרט בהקשר זה, אך דחה לבסוף את הערעור בשל נסיבותיו האישיות של אולמרט (נפילתו של אולמרט מאיגרא רמה לבירא עמקיתא, התפטרותו מתפקידו עוד קודם להגשת כתב האישום עקב עדותו המוקדמת של טלנסקי, וכן ויתורו על זכויות כספיות המגיעות לו מן המדינה); נסיבות העבירה (פעולתו בניגוד עניינים לא היתה עבור עצמו, אלא עבור לקוחותיו של עו"ד מסר, וכן לא הוכח נזק לקופת המדינה).
 
כב' השופטים זילברטל והנדל הצטרפו לעמדת כב' השופט ג'ובראן. השופט פוגלמן העיר, כי "היה המקום להשית בגין ההרשעה עונש של מאסר בפועל", אך ציין כי אינו רואה צורך לעשות כך "נוכח חריגות ההליך".  בהקשר זה הוא מצרף דעתו לדעת כב' השופט עמית, שפירט באשר לחריגות ההליך כולו – חריגות שמהווה "נקודה לקולא, בגינה אני סבור שאין להוסיף תקופת מאסר בפועל נוספת, מעבר לתקופת המאסר שכבר הושתה על אולמרט על ידי בית משפט קמא".