טענות ההגנה של זדורוב

 
|20/12/2018 |

​בפרסומים שונים מביאים ראיות ש"מזכות" כביכול את זדורוב. להלן העובדות:​​

  • ​טענה: בידה של המנוחה מצאו שערות של ילדה אחרת – מה שמוכיח שזדורוב לא הרוצח. 
הע​ובדות: כל השערות שהיה להן שורש, בוצעה להן בדיקת דנ"א גרעיני ונמצאו שייכות לתאיר ראדה ז"ל. היו גם שערות ללא שורש שהבדיקה שניתן היה לבצע להן לא היתה מובילה כנראה לתוצאות משמעותיות.

  • טענה: תאיר נרצחה בסכין משוננת, וזה לא מסתדר עם טענת זדורוב שהסכין שלו חדה.
העובדות: זדורוב הודה שנפטר מהלהב אחרי הרצח, כך שלא ידוע בוודאות איזה להב היה לסכין שלו. קיימות סכינים יפניות עם להב משונן (זדורוב השתמש בסכינים יפניות גדולות ומסיביות של בעלי מקצוע ולא בסכינים הקטנות שיש לכולם בבית), מה גם שזדורוב סיפר שהשחיז עם אבן את להב הסכין, מה שעלול לגרום לה להיות קצת משוננת. בכל מקרה, השופטים במחוזי ושופטי הרוב בעליון קבעו שהשאלה מה סוג הלהב של הסכין היא לא שאלה חשובה בתיק הזה.

  • ​טענה: ההודאות של זדורוב לא ניתנו מרצונו החופשי, והחוקרים שתלו בפיו את "הפרטים המוכמנים".
העובדות: כל שבעת השופטים במחוזי ובעליון, כולל שופט המיעוט שזיכה, קבעו שההודאות נמסרו מרצונו החופשי ומבלי שהופעל עליו לחץ חיצוני פסול. כל החקירות וההתוודות בפני המדובב הוקלטו, ואפילו הסניגורים של זדורוב לא העלו טענה כזאת!

  • ​טענה: בשירותים לא נמצא כל ממצא פורנזי (מדעי) כמו טביעות אצבע או DNA שקשור לזדורוב, בשעה שנמצאו ממצאים שקושרים אנשים זרים לזירה.
העובדות: ראיה פורנזית שנמצאה היא טביעת הנעל אליה התייחסנו כבר בעבר. מעבר לכך, לא נמצאו ממצאים פורנזיים נוספים. אבל- זה קורה בהרבה תיקים. לא תמיד יש ממצאים פורנזיים.
לעמדת השופט המזכה, עובדה זו מתיישבת עם האמירה של זדורוב למדובב, שהוא ניקה את הראיות בזירה (נפטר מהמכנסיים ולהב הסכין, וניקה את הנעליים שנמצאו מצוחצחות, למרות שעבד בריצוף). מאחר שמדובר בשירותים ציבוריים שהיו בשימוש יום-יומי של תלמידים, כמובן שהיו ממצאים של אנשים אחרים בזירה, כולל טביעות נעליים. בחיים, שלא כמו בטלוויזיה, לא כל מגע משאיר DNA, ולא כל דנ"א שנמצא בזירה, מאותר.

  • ​טענה: מומחה של ההגנה קבע שהסימנים על מכנסיה של תאיר כלל לא היו טביעות נעל.
העובדות: כל השופטים דחו את קביעתו של המומחה וקבעו שאכן מדובר בטביעת נעל. רוב השופטים קבעו שמדובר באותו סוג נעליים נדירות שנעל זדורוב מסוג סלמנדר, ונמנעו מלהכריע האם אפשר לומר בוודאות שזו טביעת הנעל של זדורוב עצמו.

  • טענה: בתא השירותים נמצאו טביעות נעל קטנות, שאינן של זדורוב.
העובדות: לא נמצאו עקבות קטנות של ילדים! נכון שבזירה נמצאו עוד עקבות מלבד העקבות של זדורוב, שלא את כולן הצליחו לזהות. השופטים קבעו שהיו הרבה אנשים שנכנסו לשירותים בזמן שמצאו את הגופה של תאיר ולא הצליחו לאתר את כולם. 

  • ​טענה: יש טביעות נעל על האסלה, מיכל ההדחה והקיר המפריד בין התא השני לתא השלישי שלא התאימו לנעליו של זדורוב. מי שהשאיר אותן הוא הרוצח האמיתי. 
העובדות: אין התאמה בין טביעות הנעל האלה לבין זדורוב או אנשים אחרים. בית המשפט לא פסל אפשרות שהטביעות שייכות לאחד המחלצים או האזרחים ששהו בזירה, ושפשוט לא ידע לשחזר את התנהלותו בתא. כמו כן, שופטי הרוב הטילו ספק בכך שהטביעות מרכיבות מסלול יציאה מהתא.

    • טענה: יש פרטים שזדורוב לא ידע למסור על הרצח או על תאיר.
    העובדות: זה נכון. אבל השופטים קבעו שלא ניתן לצפות מנאשם לדעת לשחזר באופן מושלם את כל פרטי הרצח. הרצח התרחש מהר מאוד, כנראה תוך כדי מאבק, ולכן קשה לצפות מאדם שיזכור לתאר כל תנועה או פרט בנרצחת או בזירת הרצח. דרך אגב, גם בתיקים אחרים זה קורה המון.

    • טענה: שלושה נערים שהיו בקצרין נסעו במונית ואחד אמר "מה עשיתי". מצאו אצלם חולצה עם דם. אחד מהם הוא בטח הרוצח.
    העובדות: המשטרה איתרה את הנערים, ולאחר שנחקרו נשללה לחלוטין מעורבותם. לא נמצאה כל חולצה מוכתמת בדם.

    • טענה: לזדורוב לא היה מניע לרצוח את תאיר ראדה, בעוד החברות שלה היו מסוכסכות איתה.
    העובדות: קודם כל, לא חייבים להוכיח מניע כדי להרשיע אדם בעבירה. זדורוב מסר בחקירותיו כמה מניעים שונים, והתמקד בהצקות חוזרות של תלמידי בית הספר במהלך עבודתו שם ובעובדה שתאיר קיללה אותו. השופטים קבעו שנוכח הזעם והאלימות שהיתה כבושה בזדורוב שכבר התפרץ בעבר על אחיו, אלה מניעים אפשריים בהחלט. במיוחד אחרי שזדורוב סיפר למדובב: "המכוערים האלה שנולדים פה, הם הסתכלו עליך ואתה עוד צריך לעזור למרוקאים האלה... אני לא יודע עברית ואני לא נימול, אבל אני יכול להרביץ לו ככה שכל עמוד השדרה שלו יתפרק לתחתונים". זדורוב סיפר עוד שהיה נוהג לעבוד עם אוזניות כדי לא לשמוע את קללות התלמידים, כי פחד להתפרץ כלפיהם ו"לעשות להם דברים רעים". מניע אפשרי נוסף שהעלה אחד השופטים, שקשה לנו להבין אותו, ונובע אולי מהרצון שלו "לחוש את ההרגשה" של הרצח, מה שמתיישב עם החיפוש שלו אחרי סרטי "סנאף".
    אין שום ראיה שהחברות של תאיר היו מסוכסכות איתה. לפי העדויות, תאיר ז"ל היתה ילדה פופולרית וכולם אהבו אותה.
    בסופו של דבר, בית המשפט פסק שאי אפשר לקבוע בבירור מהו המניע לרצח, וייתכן שגם זדורוב לא הבין בעצמו מה גרם לו לרצוח. שאלה זו, כמו שאלות אחרות, תישאר כנראה עלומה לעד.

    • הטענה: זדורוב יצא דובר אמת בפוליגרף, כשאמר שלא היה מעורב ברצח.
    העובדות: בדיקת פוליגרף אינה ראיה קבילה במשפט פלילי ולכן נושא זה לא נדון בפסקי הדין, ולכן רק נאמר שבניגוד לפרסומים שונים על הפרשה, זדורוב נבדק בפוליגרף ולא נמצא דובר אמת כשהוא טוען לחפותו.

    • טענה: עצם העובדה שיש דעת מיעוט שזיכתה אומרת שיש ספק סביר. בארה"ב מרשיעים רק בהחלטה פה-אחד.
    העובדות: ברוב שיטות המשפט בעולם, המשפט הפלילי מוכרע ע"י חבר מושבעים, כאשר בדרך כלל הם צריכים להכריע ברוב מיוחד ולא פה-אחד. גם במדינות בהן המושבעים צריכים להכריע פה-אחד, דעת מיעוט אינה מביאה לזיכוי הנאשם, אלא המשפט מבוטל (Mistrial), והתביעה רשאית להגיש את כתב האישום מחדש בפני חבר מושבעים אחר. בכל מקרה, ערעור נשמע בפני שופטים מקצועיים ולא מושבעים, ואז ההכרעה היא ברוב רגיל.

    • טענה: נשארו הרבה מאוד תהיות ושאלות שאין עליהן תשובות. 
    העובדות: השופטים מודעים לכך שכמו במקרים לא מעטים אחרים, גם בפרשה זו לא נפתרו כל התהיות שעולות מחומר הראיות, ויש כמה נקודות שאינן חסרות משמעות, שנותרו בגדר תעלומה לא פתורה. אבל הם קובעים שלראיות המפלילות, ובראשן ההתוודות של זדורוב בפני המדובב, יש עוצמה כה רבה, עד שאותם סימני שאלה שנותרו אינם יוצרים ספק סביר באשמתו.
    כל השופטים, כולל שופט המיעוט, מסכימים שכדי להרשיע לא חייבים לפתור כל חידה ולענות על כל שאלה שנשארה. לא חייבים להרכיב את כל הפאזל, מספיק שמי שמתבונן בפאזל מרחוק יוכל לקבוע בוודאות: אני רואה בית, אני רואה עץ, אני רואה שמיים. אין חובה שהפאזל יהיה שלם, צריך שהוא ייתן תמונה מספקת.