גליון מספר 3 חורף תשע"ד
עורכת ראשית: עו"ד קארן שוורץ-אמיגה | עורך: עו"ד שוקי פרידמן | עורכת מדיה: עו"ד יעל שמחי

מורה במוסד חינוכי דתי שפוטרה בשל כך שהרתה בעודה רווקה פוצתה בסך 250,000 ש"ח

|24/11/2013|

מורה שפוטרה מאולפנא, לאחר שהרתה בעודה רווקה תפוצה בסך 250,000 ₪, כך פסק בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב אשר קיבל את עמדת נציבות שוויון ההזדמנויות בעבודה בעניין זה. בית הדין קבע כי הפיטורים נעשו בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה ואינם באים בגדרו של החריג הקבוע בסעיף 2(ג) לחוק המאפשר פיטורים המתחייבים מאופיו ומהותו של התפקיד, וכי זכותה של המורה להורות והוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה גוברים על הפררוגטיבה הניהולית של האולפנא על פי חוק חינוך ממלכתי.

שופטת: אסנת רובוביץ-ברכש נציגי ציבור: מר הרצל גבע, מר נחמיה חי-ציון.
לתובעת: עו"ד סיגל פעיל ועו"ד זוהר גיפס.
לנתבעת: עו"ד יעל דולב ועו"ד הילה קוסיאק.
ידיד בית הדין: עו"ד שירי לב-רן לביא - נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה (להלן: "הנציבות" או "נציבות השוויון"), עו"ד ריקי שפירא –  "קולך-פורום נשים דתיות".
עניינו של הליך זה בתביעתה של מורה באולפנא אשר פוטרה עם הודעתה על הריונה בעודה רווקה, וזאת בניגוד לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 ולחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח- 1988 (להלן: "החוק" או "חוק השוויון"). מנגד טענה הנתבעת, אולפנא לבנות במגזר הדתי-לאומי (להלן: "האולפנא"), כי אורח חייה של התובעת, קרי בחירתה להרות בעודה רווקה, סותר את ערכי המשפחה והחינוך הדתי אותו מקנה המוסד לחניכותיו וזאת בהתאם לחוק חינוך ממלכתי.
הדיון בבית הדין נסב סביב השאלה האם ניתן לראות בהחלטת האולפנא צעד ש"מתחייב מאופיו ומהותו של התפקיד", בהתאם לחריג המופיע בסעיף 2(ג) לחוק השוויון.
בית הדין פנה אל נציבות השוויון וביקש כי האחרונה תביע, כ"ידיד בית המשפט",[1] עמדה בשאלה כיצד יש לפרש את סעיף 2 (ג) לחוק השוויון לאור סעיף 18 לחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953 (להלן: "חוק חינוך ממלכתי"), המעניק למועצת החינוך הממלכתי הדתי פררוגטיבה בכל הנוגע להחלטה בדבר קבלתם או פיטוריהם של עובדים במערכת החינוך הדתי-ממלכתי מטעמי דת.
נציבות השוויון טענה כי הגם שסעיף 2 (ג) לחוק השוויון מאפשר חריגה מהאיסור להפלות כאשר זו מתחייבת מאופיו ומהותו של התפקיד, הרי שפרשנות מצמצמת של סעיף 2 (ג) כפי שהוכרה בפסיקה מחייבת בחינת נסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה וזאת תחת מבחני מידתיות.
עוד קבעה הנציבות כי בבואנו לבחון את פרשנות סעיף 18 לחוק החינוך, ובייחוד לאורו של סעיף 2 (ג) לחוק השוויון, הרי שלא כל שיקול דתי יכריע את הכף, ולא בכל מקרה יינתן להם משקל מכריע למול זכויות ואינטרסים שמנגד (כגון חופש העיסוק, הזכות לשוויון ועוד) בקביעה אם מדובר באפליה אם לאו.
לגישת הנציבות, לצד המשקל הניתן לזכות הקהילה לעצמאות חינוכית כפי שזו באה לידי ביטוי בסעיף 18 לחוק חינוך ממלכתי המתיר למועצה לחינוך ממלכתי דתי לפסול מטעמים דתיים העסקתו של איש חינוך במוסד חינוך ממלכתי דתי, הרי שסעיף 2 (ג) לחוק השוויון אינו מעניק הגנה אבסולוטית לחריגה מהוראות החוק בכל פעם שנטען לחריג זה. מאחר והנתבעת לא קיימה דיון בשאלה האם פיטורי התובעת אכן מתחייבים "מאופיו ומהותו של התפקיד", התנהלותה – כך טענה הנציבות - אינה עולה בקנה אחד עם סעיף 2 (ג) לחוק.
הנציבות גרסה כי יש ליתן עדיפות לאינטרסים כגון חופש העיסוק, הזכות לשוויון והזכות להורות על פני שיקולים דתיים, ככל שאלו יהיו לגיטימיים. עוד הוסיפה הנציבות כי האולפנא כלל לא בדקה את האפשרות להמשיך את העסקתה של המורה, דווקא, ובמיוחד לאור הריונה.
בית הדין קיבל את התביעה וקבע כי במבחן המידתיות, זכותה של הנתבעת לאוטונומיה חינוכית נסוגה בפני זכותה של התובעת להורות,  וקבע כי החלטת האולפנא אינה נכללת בהחרגה שבסעיף 2(ג) לחוק השוויון, אינה סבירה ואינה מידתית. כאשר מול ערכי הנתבעת ורצונה לשמרם עומד מקרה של מורה שאיננה מתריסה אלא אך רוצה לממש את זכותה להורות, יש ליתן עדיפות לרצונה.  אמנם יש מקרים, קבע בית הדין, בהם לא ניתן לקבל המשך העסקה של מורה בבית ספר דתי, ואולם זאת כאשר אורח חייו, אמונתו או קוד הלבוש שלו אינם עולים בקנה אחד עם אורח החיים הדתי הנוהג באותו מגזר בו הוא עובד. אולם כאשר המצב אינו כזה ומנגד יש שיקולים נוספים רלוונטיים כגון זכות להורות והזכות להמשיך בעיסוק - התוצאה תהיה שונה.
בית הדין אבחן את המקרה הנדון מפסק הדין בפרשת רחום[2] שם העובדת שניהלה אורח חיים חילוני, התחייבה, כתנאי לקבלתה לעבודה לקיים אורח חיים דתי, ואילו במקרה זה לא הייתה מחלוקת כי התובעת מנהלת אורח חיים דתי. לעניין גובה הפיצוי נקבע כי מאחר שהחוק מקנה לבית הדין סמכות לפסוק פיצוי לפי שיקול דעתו, לרבות פיצוי עבור נזק שאינו ממוני, יש חשיבות לקביעת פיצוי עונשי משמעותי, וזאת על מנת לשדר מסר ברור כי אין להפר הוראות חוק זה.
מדובר בפסק דין בעל חשיבות רבה, בו קבע בית הדין שחוקי השוויון גוברים על חקיקה ראשית אחרת, וכי המהות והחשיבות של עקרונות חוק השוויון מחייבים לפרש בצמצום את החריג הקבוע בסעיף 2 (ג) לחוק לפיו אין רואים אפליה כאשר היא מתחייבת מ"אופיו ומהותו של התפקיד".
תע"א (ת"א) 12137-09 פלונית נ' אלמונית (פורסם בנבו, 7.3.2013).
 
תגיות: שוויון הזדמנויות בעבודה, פיטורים, הפליה, פיצויים עונשיים
 

[1] באופן חריג לכלל, לפיו על גופי המדינה לדבר בקול אחד, איפשר בית הדין לנציבות השוויון ומועצת החמ"ד להציג עמדות שונות, נתן את האיזון הראוי לכל אחד מהגופים ולא ראה בכך פגיעה בקולה של המדינה.
[2]    ע"ב (ת"א) 1298/03 רחום נ' משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה (פורסם בתקדין, 19.1.2006).