גליון מספר 3 חורף תשע"ד
עורכת ראשית: עו"ד קארן שוורץ-אמיגה | עורך: עו"ד שוקי פרידמן | עורכת מדיה: עו"ד יעל שמחי

חובת היידוע של המוסד לביטוח לאומי - תמונת מצב

|24/11/2013|

על פי דין הזכאות לקבלת גמלה מהמוסד לביטוח לאומי מותנית בהגשת תביעה על ידי המבוטח. מבוטח שלא הגיש תביעה בשל אי ידיעה על זכותו עלול לאבד את זכותו לגמלה, שכן הדין אינו מטיל על המוסד לביטוח לאומי חובה ליידע המבוטחים על התביעות אותן זכאים להגיש. אף שבשנים האחרות הפסיקה משתמשת ברטוריקה של הטלת חובה על המוסד לביטוח לאומי ליידע מבוטחים בדבר אפשרויות התביעה העומדות בפניהם, היא נמנעה, דרך כלל, מלתת להפרתה של חובה זו תוצאה מעשית, למעט בנסיבות חריגות. זאת, בשל חוסר סמכותו של בית הדין להקנות זכויות שאינן  נובעות במישרין מחוק הביטוח הלאומי. מצב דברים זה מחייב את המחוקק לתת את דעתו לעניין, לתקן את החוק, לקבוע חובת יידוע, את גבולותיה ואת תוצאות הפרתה. בינתיים דומה כי הדרך של הגשת תביעות נזיקין בערכאות אזרחיות כנגד המוסד לביטוח לאומי היא הכלי היעיל ביותר העומד לרשותם של מבוטחים שנפגעו מאי ידיעה על זכויותיהם, אלא שהשאלה איזו ערכאה מוסמכת לדון בתביעות כאלו גם היא אינה זוכה לתשובה ברורה.

מבוא
תובע, נכה ברגליו ומוגבל בניידותו, הגיש בשנת 2004 למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד") תביעה לקצבת נכות. לתובע נקבעה דרגת נכות רפואית אך תביעתו נדחתה מאחר והוא לא הגיע לדרגת אי הכושר המזכה. רק בשנת 2007 נודע לתובע על זכאותו לקצבת ניידות, לה היה זכאי כבר בשנת 2004. התובע ביקש לחייב את המוסד לפצותו על הנזק שנגרם לו כתוצאה מאי יידועו על זכאותו.
תובעת, שהגיעה לגיל פרישה המזכה בקצבת זקנה ביום 11.3.03, נמנעה מלהגיש תביעה לקצבת זקנה שכן חצי שנה קודם לכן החלה לקבל קצבת שאירים וסברה כי על פי דין אין כפל גמלאות במוסד. מה שהתובעת לא ידעה הוא, כי לא כך הדבר כאשר מדובר בגמלאות ספציפיות אלה ולו הייתה מגישה תביעה לקצבת זקנה במועד, הייתה זוכה לשתי הקצבאות בניכוי מסוים. לטענת התובעת המוסד הפר חובה שבדין ליידעה בדבר זכותה להגשת תביעה לקצבת זקנה עובר למועד בו הגיעה לגיל פרישה.
מבוטחים שהוכרו כנפגעי עבודה איבדו את זכויותיהם בשל כך שהמוסד לא עדכן אותם כי המועד להגשת תביעותיהם התקצר; נפגע פעולת איבה טען כי המוסד לא עדכן אותו על תיקון בחוק המזכה אותו בקצבה גבוהה יותר וביקש כי המוסד ישלם לו שבע שנים למפרע מאז תיקון החוק.
כל אלה ועוד הגיעו לפתחם של בתי הדין לעבודה ועוררו את השאלה האם אכן חלה על המוסד חובה ליידע מבוטחים בדבר זכותם להגיש תביעה, ואם כן כיצד ובאיזה היקף.
רשימה זו תסקור את הוראות החוק, התקנות והפסיקה הרלוונטיים לדיון. המאמר יציג מצב הדברים הנוכחי תוך בירור לגבי מקרים מסוימים עליהם חלה חובת יידוע בעוד שלגבי חלק מהמקרים לא חלה על המוסד חובה כאמור. כמו כן המאמר ינסה לבדוק  האם קיים קו חשיבה רציונלי מסוים אותו נוכל להפעיל במקרים נוספים שיגיעו לפנינו ובכלל האם צריכה להיות חובת יידוע אם לאו.
דיון
על פי תקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי הזכאות לקבלת גמלה מהמוסד לביטוח לאומי תינתן אם הוגשה תביעה על ידי המבוטח.[1] תקנה זו מתקיימת במקביל לתקנה 5 (א) לפיה המוסד לביטוח לאומי רשאי לשלם גמלה בהסתמך על נתונים שבמאגר מידע, אף אם לא הוגשה לו תביעה בכפוף למגבלת סעיף 296 (ב) לחוק[2] המגבילה תקופת תשלום הגמלה הרטרואקטיבית לשנה אחת בלבד מאז הגשת התביעה למוסד.
לאחרונה, תוקן חוק הביטוח הלאומי והוסף בו סעיף 377א, המטיל על המוסד חובת יידוע לכל חייל משוחרר, בסמוך למועד שחרורו הצפוי, על הזכויות שיהיה זכאי להן ועל החובות שיחולו עליו לפי החוק.[3]
התפתחות הפסיקה בבתי הדין לעבודה – צעד קדימה שניים אחורה
הרשימה שלהלן תראה כי קיימות גישות שונות לעניין שאלת חובת היידוע המוטלת על המוסד והיקפה, ודומה כי בעניין זה צועדת הפסיקה צעד קדימה צעד אחורה, ונכון למועד כתיבת שורות אלה התמונה אינה בהירה דיה.
כבר בשנת 1994 ניתן לראות התייחסות לסוגיה זו בפסק דין אשר לא ברור אם הקדים את זמנו או לחילופין התווה דרך, ואשר קבע כי:
"מקום בו מבוטח אינו תובע את המגיע לו מחוסר ידיעה, או מסיבה טובה אחרת, דוגמת זאת שנדונה בעניין ממן[4] אין כל הצדקה שלא להעניק לו את הקצבה בתוקף למפרע, מיום הזכאות. הוראות סעיף 128 לחוק[5] צריך שתהיינה ישימות, רק מקום בו יש צורך להוכיח אירוע (כגון פגיעה בעבודה) שלא באמצעות מסמך רשמי".[6]
שנה לאחר מכן שב בית הדין ופסק באופן דומה במקרה בו תביעתן של מערערות שהתאלמנו והגישו בקשה לקצבת שאירים באיחור של מספר שנים, אושרה ע"י המוסד לשנתיים אחורה בלבד (בהתאם לחוק דאז).[7] תביעתן לבית הדין האזורי התקבלה והמוסד ערער לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין הארצי דחה את ערעור המוסד וקבע כי ההנחיות בכל הנוגע לקצבאות אשר עילת זכאותן מעוגנות באירוע המוצא ביטוי במסמך רשמי היינו לידה, גיל או פטירה, לוקות בחוסר סבירות קיצונית, תוך שהוא מסתמך על פסיקתו בעניין חביבה הנ"ל.
לכאורה ניתן היה לחשוב כי שרשרת פסיקה מוקדמת (אם כי קצרה) זו התוותה את דרך ההתייחסות לסוגיה, מה גם שהיא היוותה תשתית לפסק דין מאוחר יותר בו נתקבל ברוב דעות ערעור על החלטת המוסד שלא לשלם קצבת זקנה מעבר לפרק הזמן הקבוע בחוק,[8] והנה בשנת 2010 פסק בית הדין הארצי פסיקה הפוכה.[9]
בעניין דניאל קיבל בית הדין הארצי את ערעור המוסד ודחה תביעתו של מבוטח לקבלת קצבת שאירים מאז פטירת אשתו, חרף העובדה כי המוסד ידע על פטירת האישה במועד פטירתה והפסיק לשלם את קצבת הנכות לה הייתה זכאית. בית הדין האזורי קבע כי על המוסד היה ליידע המשיב בדבר זכאותו ולאור תקנה 5 היה חייב לעשות שימוש במאגר המידע שבידו לעניין תשלום גמלה למשיב. באופן מפתיע החלטה זו התהפכה בבית הדין הארצי בטענה כי אי ידיעת הדין אינה יכולה להקנות זכאות, וכן על הנימוק שקצבת שאירים אינה משתלמת אוטומטית ומחייבת ידיעת פרטים חשובים שהזכאות מותנית בקיומם. בטענה אחרונה זו אין בה ממש לטעמנו, שכן מלבד העובדה כי במקרה זה היו בידי המוסד כל הנתונים הרלוונטיים, הרי שהדיון עוסק ביידוע על קיום הזכות בלבד ולא בתשלומה.
על אף קבלת הערעור והתוצאה האופרטיבית הנ"ל, בית הדין הוסיף ואמר את הדברים הבאים:
"... מעבר לאוטומציה של המידע שבידי המוסד לביטוח לאומי בכלל מערכותיו, ראוי הוא כי הוא יידע את המבוטחים על עצם האפשרות להגשת תביעה לגמלה במקרים המתאימים. כיום המוסד לביטוח לאומי נוהג ליידע את המבוטחים שהגיעו לגיל קצבת זקנה בדבר האפשרות להגיש תביעה לקצבת זקנה. מן הראוי שהמוסד לביטוח לאומי יעשה כן גם לגבי מקרים של פטירת בן זוג שנודעו לו ובייחוד, משמדובר בפטירת בן זוג שהיה בגדר תושב מבוטח, שהרי שולמה לו קצבת נכות כללית. אין באמור כדי להקנות למבוטח זכאות בניגוד לדין, אולם יש חשיבות ביידוע המבוטח על עצם אפשרות השגת תביעה על פי דין למען מיצוי זכויותיו."
אמירות אלה אך מדגישות את הפער וחוסר התוחלת למבוטחים השונים. מחד בית הדין מצביע בבירור על הדרך בה ראוי כי המוסד ינהג, ומאידך ובהעדר החלטה מעשית, על חוסר הנפקות של חריגה מדרך זו. אמירות אלה מצביעות על כבילות ידיהם של בתי הדין לעבודה הנובעות מכך שסמכותם במקרים אלה נשענת על חוק הביטוח הלאומי, ולא על חוקים או עילות אחרות כגון פקודת הנזיקין. לסוגיה חשובה זו עוד נדרש בהרחבה בהמשך.
לא ברור האם פסקי הדין בעניין הררי וחביבה אכן התוו דרך או שהקדימו כאמור את זמנם שכן מסקירת הפסיקה שניתנה בין פס"ד הררי לפס"ד דניאל, היינו בין השנים 1995- 2010, כפי שיוצג בהמשך, ניתן לראות כי פסקי דין אלה הם החריג בנוף הפסיקה.
בפסק דין מיום 11.5.04 נדון עניינו של מבוטח שביקש לקבל גמלת הבטחת הכנסה בעבור תקופה מסוימת שקדמה לתקופה בה הגיש תביעתו. לטענתו נמנע מלהגישה קודם לכן מאחר שקיווה כי תתקבל בתקופה זו תביעה אחרת שלו, תביעה לדמי פגיעה.[10]
בית הדין דחה ערעורו וציין כי "ככלל אין חובה על המוסד ליידע את המבוטחים בדבר כל אפשרויות התביעה את המוסד העומדות בפניהם אלא על המבוטח עצמו לברר זאת ולהגיש תביעה כנדרש בדין". עוד הוסיף כי "כלל הוא שאי ידיעת החוק אינה יכולה לגרום לחריגה מהוראות החוק ולהרחבת תקופת התשלום למפרע מעבר לקבוע בסעיף 296 לחוק. זכויות המבוטח במוסד לביטוח לאומי קבועות בחוק ובתור שכאלה קיימת חזקה כי המבוטח יודע את מכלול זכויותיו וחובותיו."
בפס"ד אחר נדון עניינו של מבוטח שטען לזכאות לדמי אבטלה בעבור תקופה שלגביה טען כי לא ידע שעליו להיות רשום כמובטל בלשכת שירות התעסוקה, שכן הנתבע לא יידע אותו על כך.[11]
גם במקרה זה דחה בית הדין הארצי לעבודה את ערעורו תוך שקבע כי היעדר ידיעה על תנאי לזכאות לגמלה אינו יכול לבוא במקום קיום התנאי וליצור זכאות לגמלה, כשהתנאי לא התקיים, היינו אי ידיעת הדין אינה מקנה זכאות על פי דין.
"..יש ליתן את הדעת לאופיים ובסיסם של היחסים בין המערער והמוסד לביטוח לאומי. מערכת יחסים זו, מקורה סטטוטורי. לפיכך על פי החוק, והחוק בלבד, נקבעות הזכויות והחובות של כל גורם במערך הביטחון הסוציאלי. קבלת טענת המערער פירושה, כי עקב טענה בדבר התנהלות המוסד לביטוח לאומי עשויה להיווצר עילה לזכות אשר אינה מתקבלת על הדעת והיא מנוגדת לבסיס עקרונות כל זכות המוענקת על פי החוק, ובכלל זה זכות על פי חוק הביטוח הלאומי".
כמו בעניין דניאל, גם במקרה זה התייחס בית הדין הארצי לחובת היידוע המוטלת על המוסד כשציין כי:
"יחד עם זאת, סבורים אנו כי מן הראוי הוא, שהגורמים האחראים במוסד לביטוח לאומי יתנו את דעתם לנסיבות אלה וינחו את עובדיהם, כך שמבוטח המבקש להגיש תביעה בכל עניין, יהיו תנאי הזכאות מפורטים וידועים באופן הבהיר, הגלוי והמפורש ביותר."
הן פס"ד בניאל והן דוידוביץ אוזכרו בפסק דין מאוחר יותר (23.3.2006) בעניין מיכלסון.[12] שם נדונה שאלת הצדקת שלילת זכאות לגמלה לגבי תקופה שבה היה למבוטח חוב בדמי ביטוח. טענתו של המבוטח הייתה כי לא ידע על החוב ולכן לא ניתן לסמוך על החוב כדי לשלול זכאותו לגמלה. טענה זו נדחתה על ידי בית הדין הארצי בהסתמך בין השאר על הכלל שנקבע בעניין בניאל לפיו לא חלה על המוסד חובת יידוע.[13]
גם בעניינו של מיכלסון נאמרו אמרות אגב בעניין חובת המוסד ליידע את המבוטחים. כך למשל התייחס השופט רבינוביץ לשאלת מודעותם של מי שאינם במעגל העבודה לחובת תשלום דמי ביטוח וקבע כי אינם תמיד מודעים לחובה זו:
"כאן נדרש המוסד להגביר את הזרמת המידע המופץ לציבור...אין בדברי אלה כדי להכשיר את האסור, אך יש שוב להתריע, כי על המוסד להפיץ בכל הדרכים האפשריות את המידע בעניין זה..."
גם השופטת ארד כתבה באותה רוח:
"אף אני סבורה שעל המוסד לביטוח לאומי להביא לידיעת ציבור המבוטחים את הזכויות והחובות שבחוק. במיוחד כן, נוכח השינויים הנעשים בו מעת לעת ואשר יש בהם להשפיע על מעמדם של המבוטחים בבואם לתבוע זכויותיהם. עם זאת, מסכימה אני לכך, שאין להכשיר את האסור כדברי חברי השופט רבינוביץ ואין המבוטח קונה לו זכויות, מקום בו לא מילא אחרי הנדרש ממנו בדין ועל פי דין..."
כלומר על דעת כל חברי ההרכב,[14] על המוסד ליידע את הציבור בדבר זכויותיהם, אולם דומה כי חובה זו אינה עולה לכדי חובה שבדין ואף שוברה של חובה זו אינו בצידה שהרי אין המבוטחים יכולים לקנות זכות לגמלה במקום בו לא התקיימו תנאי הזכאות, גם במקרה בו המוסד לא קיים את חובתו זו.
ביום 14.6.09 ניתן פסק דין נוסף הממחיש מצב דברים זה שבו לצד הדרישה-ציפייה מהמוסד ליידע את המבוטחים בדבר זכויותיהם, עדיין נדחה ערעורה של מבוטחת.[15] באותו ענין מבוטחת  שתביעתה לקבלת הפרש דמי לידה נדחתה בשל שיהוי לפי סעיף 296 לחוק ערערה לבית הדין הארצי לעבודה שדחה את ערעורה תוך הסתמכות על ההלכות שנקבעו בעניין יהלום[16] ובניאל[17].  יחד עם דחיית הערעור גם במקרה זה שב בית הדין והדגיש כי מצופה מהמוסד ליידע את המבוטחים על זכויותיהם:
"עם זאת, ונוכח מעמדו של המוסד לביטוח לאומי, המופקד על יישום מדיניות חברתית וביצועה, במסגרת הוראות החוק, אל נכון הוא כי המוסד יעשה כל הניתן כדי ליידע את ציבור המבוטחים באשר לזכויותיהם."
חובת יידוע ממשית ורחבה הנובעת מחובת תום הלב ומסטנדרט ההתנהגות הראוי לגוף מנהלי
ראשיתה של מגמה זו בדעת המיעוט בעניין אולחובוק[18] מיום 9.2.04, שם קבעה השופטת ארד כי על המוסד לא רק ליידע אלא גם להנחות המבוטחים כיצד עליהם לממש זכותם. קביעה זו הפכה ביום 18.10.06 לדעת רוב בפס"ד ארוש,[19] שם אף הרחיקו לכת וקבעו כי הפרת חובת היידוע עשויה להביא לקבלת גמלה אף כשלא מתקיימים תנאי הזכאות לכך .
בעניין ארוש הלינה המערערת כי במשך כ- 3 שנים ידע המוסד על זכאותה לקצבת ניידות מכוח נכותה הרפואית אך לא מצא לנכון ליידעה בדרך כלשהי.  
דעת הרוב בבית הדין הארצי שנוסחה על ידי כב' השופטת א. ברק-אוסוסקין, קיבלה טענות המערערת ולאחר שערכה השוואה ליחסי מבטח מבוטח בחברת ביטוח קבעה כי:
"..חובת תום הלב המוגברת המוטלת במשפט הסוציאלי, ובודאי על מוסד כמו המוסד לביטוח לאומי, דורשת יידוע מפורש ווידוא שהמבוטח הבין את אשר מוטל עליו. למעשה חובת תום הלב מטילה על עובדי המוסד לביטוח לאומי לעזור למבוטחים במילוי חובותיהם."
השופט ש. צור, בדעת מיעוט, התנגד לדעה זו וכתב:
"סטנדרט זה אינו נחוץ ואינו סביר. המוסד מטפל בכל אוכלוסיית המדינה. התקשורת בין המוסד למבוטחיו עוברת דרך הוראות החוק, הנחיות בכתב, פרסומים, הסבר בעל פה לפונים וכיוצאות באלה דרכי תקשורת. לא יתכן להטיל על המוסד חובה להדריך כל מבוטח באופן אישי מהן זכויותיו וכיצד עליו לכלכל צעדיו למימושן. אין זה מתפקידו של המוסד לערוך קורסים למבוטחים או "להסביר ולוודא כי המבוטח אכן מודע לכל אפשרויותיו באשר למיצוי זכויותיו... מדובר במטלה שהמוסד לא יכול ולא צריך לעמוד בה. משעה שהמוסד הביא לידיעת מבוטחיו, בכתב, מידע בסיסי מספיק באשר לזכויותיו, הוא יצא ידי חובתו ואין לבוא עימו חשבון בשל כך שהמבוטח לא פעל על פי ההנחיות שקיבל או לא שם את ליבו להן או לא הבין אותן אל-נכון."
בסופו של יום התקבלה תביעתה של ארוש כנגד המוסד, לאחר שנקבע כי זה נהג שלא כראוי, ואולם לא פורט בפסק הדין מהו הבסיס המשפטי לחיובו. פסק הדין מהווה יוצא מן הכלל המלמד על הכלל, לפיו הפרת חובותיו של המוסד אינה יכולה להביא להקניית זכויות למבוטח.
מקורו של הפער בין חובת היידוע המוטלת על המוסד לבין דחיית תביעותיהם של המבוטחים שלא יודעו נובע מכך שבתי הדין לעבודה דנו ופסקו בתביעות אלו לאורו של חוק הביטוח הלאומי, ואזי – קבעו – החוק אינו מקנה זכאות בשל אי ידיעה.
וכך נוסחו הדברים בעניין יהלום:
"מערכת היחסים בין המוסד למבוטחיו נקבעה על-פי חוק, ומשכך החוק בלבד הוא שמכתיב את מערכת הזכויות והחובות של הגורמים השונים במערך הביטחון הסוציאלי. לפיכך, לא תשמע טענה לפיה יצר המוסד, בהתנהגותו, זכויות או מניעות, וכעת אינו יכול לטעון כי מבוטח אינו זכאי לביטוח אבטלה. בית-דין זה אימץ את ההלכות שנקבעו בבית-המשפט העליון ולפיהן התנהגותו של גוף ציבורי דוגמת המוסד לביטוח לאומי, אינה יכולה ליצור עילה לזכות אשר אינה קיימת בחוק.... על המוסד מוטלת החובה לפעול על-פי הוראות החוק ואף מקום בו המוסד הטעה מבוטח .... אין הוא רשאי להעניק לו זכויות בלי שהן מעוגנות בחוק."[20]
לאמור – בתוך המערכת הפנימית של חוקי הביטוח הלאומי, הפרתה של חובה מצד המוסד אינה מביאה, אלא אם כן הדבר נאמר במפורש בחוק, להקניית זכות כלשהי למבוטח.
עילת תביעה חיצונית לחוק הביטוח הלאומי
אלא שהנמקה זו שכוחה יפה כלפי עילת תביעה הנסמכת על חוק הביטוח הלאומי, אינה רלוונטית כאשר עילת התביעה הינה "חיצונית" לחוק הביטוח הלאומי, ונסמכת, למשל, על עילה נזיקית. וכך ניסח את הדברים בית משפט השלום בעניין פרידמן:
"אכן לא ניתן לפסוק לזכאי גמלה את גמלתו האבודה מכוח דיני הביטחון הסוציאלי משעה שלא הגיש תביעתו במועד לפי' סע' 296 לחוק. כלומר: הפרת חובת היידוע אינה מהווה עילה לתשלום הגמלה מכוח חוק הביטוח הלאומי. אך להבדיל, הכרה בעילת התביעה הנזיקית מקיימת כאמור התכליות העומדות מאחורי סע' 296 לחוק שכן מתמרצת היא יידוע הזכאים הפוטנציאלים על ההפסד הכרוך באי הגשת התביעה במועד, וכך גורמת למעגל זכאים רחב יותר לא להשהות הגשת תביעתם ובשונה מעמדת המל"ל אין היא מרוקנת מתוכן את סע' 296 או עוקפת אותו, שכן אם עומד המל"ל בסבירות בחובת היידוע – קמה לו הגנה טובה ממפני תביעת הנזיקין."[21]
מכאן שניתן להסיק כי תרופתו של מי שנפגע בשל הפרת חובת הידוע (יהא היקפה אשר יהא) על ידי המוסד לביטוח לאומי, היא בתביעת נזיקין כנגד המוסד.
אלא שהשאלה למי נתונה הסמכות העניינית לדון בתביעה כזו, שנויה אף היא במחלוקת, ואינה נקיה מספקות.
מצד אחד קבע בית הדין האזורי לעבודה בנצרת בעניין לבנת מיום 24.8.09 כי הסמכות לכך נתונה בידיו.[22] עמדה זו אומצה על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב.[23]
מצד שני פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה קבע כי אין לבית הדין סמכות לדון בתביעות נזיקין,[24] פסיקה שאומצה על ידי בית משפט השלום בעניין פרידמן.[25]
תהא הסמכות נתונה למי שתהא – תביעה בעילה נזיקית עשויה להביא לתוצאה שתביעה על פי חוק הביטוח הלאומי בבית הדין לעבודה אינה יכולה להביא אליה.
בעניין לבנת בית הדין מתחיל לנסות לאחד את האמירות השונות, ואף הסותרות, להתוות דרך ולהנחיל עקרונות מנחים לחיוב המוסד בנזיקין. הבסיס לחיוב הוא הפרת חובת היידוע, ולעניין זה קבע בית הדין מספר קביעות (וענין זה מנותק משאלת הסמכות כך שהדברים יפים לכל ערכאה שהיא):
ראשית - בית הדין קובע כי אין להטיל על המוסד חובה כללית ליזום פניה למבוטח ולהציע לו להגיש תביעות בהן הוא עשוי לזכות אולם אינו שולל שבעניינים מסוימים יהיה נכון לעשות זאת.
שנית – כאשר המבוטח הוא זה שיוזם את הפניה אל הנתבע, וכאשר בידי הנתבע מצוי מלוא המידע המאפשר לדעת שיש אפשרות סבירה שהמבוטח זכאי לגמלה מסוימת, על הנתבע לדאוג להנחות את המבוטח כיצד לפעול כדי למצות את זכויותיו. עוד הוסיף בית הדין והבהיר כי: "מערכת שכזו הייתה אמורה לדאוג לכך שמי שיטפל בנושאי נכות כללית יהיה ערני מספיק כדי לבדוק את הזכאות גם לעניינים אחרים הקשורים בכך, כגון ענין הטבות מכוח הסכם ניידות או שירותים מיוחדים וכיוצ"ב. על הנתבע היה לדאוג לכך שבמערכת כזו, מי שמטפל במבוטח יוכל לראות את כל המידע הרלוונטי".
שלישית - במקרה בו קיימת חובה, שוברה בצידה. וכך במקרה הנדון, בו היה בידי המוסד המידע הרלוונטי והוא לא עדכן הפונה בזכויותיו, נקבע כי הוא הפר בכך את החובה המוטלת עליו כלפי התובע. במקרה זה חייב בית הדין את המוסד לשלם לתובע פיצוי על הפרת החובה כלפיו.
רביעית – גם התנהגות המבוטח עצמו חשובה. במקרה זה הביע בית הדין הסתייגות וביקורת גם כלפי המבוטח על כך שיכול היה להגיע למידע אילו היה מתעניין מוקדם יותר ועל כן מצא בית הדין לנכון לייחס לתובע רשלנות תורמת בשיעור של 50%.
בעניין פרידמן הנ"ל, אשר נדון בבית משפט השלום בחיפה, נקבע כי ככלל חלה על המוסד חובת יידוע רחבה אודות הזכויות הסוציאליות, אלא שבית המשפט נמנע מלדון בהיקף הפרקטי של חובה זו ביחס לזכויות כולן ועשה זאת, במסגרת התביעה, לעניין קצבת זקנה בלבד:
"אלא שאכן יש למל"ל חובה שבדין (להבדיל מפרקטיקה רצויה גרידא) ליידע ציבור המבוטחים אודות זכויותיהם הסוציאליות ודרכי מימושן. אופן היידוע והיקפו משתנה בהתאם לזכות בה מדובר ונתונים נוספים, ולא נכון לקבוע כלל גורף בדבר אופן והיקף היידוע לגבי מכלול הזכויות."
באשר לחובת הידוע הנוגעת לקצבת זקנה קבע בית המשפט כללים ברורים שפורטו בפסק דינו ועיקרם משלוח מכתב אחת לשנה החל מהגיע המבוטח לגיל פרישה. הפרתה של חובה זו - והחובה להוכיח כי היא לא הופרה מוטלת על המוסד – מהווה רשלנות המקימה עילת תביעה בנזיקין.
מקור חובת היידוע
בנוסף לחובת תום הלב המוגברת המוטלת במשפט הסוציאלי כאמור לעיל, ניתן להצביע על מקורות נוספים לביסוסה של חובה זו. מקור אפשרי נוסף לחובת היידוע הוא המשפט המנהלי:
"קבעתי כי מקור אותה חובת יידוע המוטלת על המל"ל הוא במשפט המנהלי. החובה נגזרת ממעמדו של המל"ל בתורת הרשות המנהלית והסוכן החברתי הראשון במעלה במדינה עליו הוטל בדין התפקיד של ביצוע תשלומים סוציאליים והענקות מסוגים שונים".[26]
חובה אשר לטעמו של בית הדין, מוכפלת כאשר מדובר בביטחון סוציאלי:
"שיקול דעת הנתון בחוק למוסד לביטוח לאומי, כשיקול דעת הנתון לכל רשות ציבורית, אינו שרירותי. הוא כפוף בראש וראשונה לדרישת תום הלב, הוא כפוף גם לכללי ההגינות והנאמנות כלפי הציבור החלה על כל רשות מנהלית...בענייננו מדובר בביטחון סוציאלי, ועל כן חובת הנאמנות של המוסד לביטוח לאומי כלפי האזרחים גדולה עוד יותר."[27]
בסיס שונה וחדשני לחובה זו, לפחות ככל שהיא נוגעת למקרים ספציפיים בהם היה למוסד מידע פרטני, ניתן להציע מפסק דינו החדשני של בית המשפט המחוזי בתל אביב בעניין אורלי הרן.[28] פסק הדין אמנם עוסק בתחום אחר אך ניתן ללמוד ממנו גזירה שווה גם לענייננו. בעניין הרן נדונה חובת הנאמנות של בנק ללקוח. בית המשפט קבע כי הבנק הנושא בחובת הנאמנות חייב לדאוג לעניינה של לקוחתו ומתווה בפסיקתו מערך ליווי והגנה מפני נזק בלתי הפיך ללקוח. כמו כן, בית המשפט עמד על חובתו המקצועית של הבנק להגן על לקוחתו מפני אובדנה הכלכלי ועיגן מערכת איזונים שהשלכותיו הינם מעבר ליחסי בנק עם לקוח הרלוונטיים גם לענייננו. בית המשפט קבע כי כל עוד ישנה על בעל מקצוע חובת נאמנות ללקוח, ניתן לראות בחובתו תפקיד של אפוטרופוס מכללא בעטיו אינו יכול לעמוד מנגד נוכח הפסדו של לקוחו. יש במעמדו זה, קבע בית המשפט, כדי לחייבו במתן השירות המשפטי ללקוחותיו מתוך כוונה להטיב וניתן לבחון זאת גם ביחס למי שאינו נאמן בהגדרתו אולם נושא עמו מחויבות מקצועית מתוקף תפקידו או בשל שירות שהוא נותן.
דומה כי יהיה קשה לומר שמעמדו של המוסד יהיה שונה, ופחות, בהקשר זה ממעמדו של בנק, או אולי של חברת ביטוח. בדומה להם, גם המוסד, בראותו כי מבוטחו מכלה במחדליו את זכויותיו ואינו דואג לענייניו, לא יוכל לעמוד מנגד, ויהיה עליו להודיע לו ולהסב את תשומת ליבו לכך. לא ייעשה כן – יהיה עליו לפצות את המובטח, בדיוק כמו בעניינה של הגב' הרן.
טיעון נוסף שעלול להקים חובת גילוי, עולה במקרים שבהם עלולה להיות פגיעה בזכות לקיום מינימאלי בכבוד, שהוכרה כחלק מהזכות החוקתית לכבוד לפי פסיקתו של בג"ץ בעניין חסן,[29] שכן היעדרה של חובת גילוי במקרים שבהם קמה זכאות לתשלום גמלת קיום, עשויה להביא לפגיעה בזכות יסוד של המבוטח. ניתן אף לקחת טיעון זה שלב אחד קדימה ולטעון כי ההוראה שבחוק, המתנה תשלום גמלה בהגשת תביעה, והמגבילה את הזכאות הרטרואקטיבית לשנה אחת ממועד הגשת התביעה הינה פרוצדוראלית באופייה וככזו היא פוגעת בזכות יסוד ועל כן בטלה מפניה.    
סיכום
ככלל, החוק אינו מחיל על המוסד חובת יידוע, קובע את הגשת התביעה כתנאי לזכות לקבלת גמלאות ואולם לצד זה מאפשר למוסד במקרים מיוחדים להכיר בזכאות רטרואקטיבית מסויימת.
חרף זאת - מגוון הבסיסים שמנינו, מאפשר להחיל על המוסד לביטוח לאומי חובת יידוע. בהיקפה של חובה זו לא נמצאה בפסיקה תמונה עקבית. לאחרונה נקבע, דווקא בערכאה אזרחית, כי כלל קיימת חובת יידוע כללית רחבה על המוסד לביטוח לאומי, חובה שהיקפה הוגדר במדויק בכל הנוגע לקצבת זקנה ובתיקון האחרון בחוק למענק חיילים משוחררים.
בבתי הדין לעבודה ניתן להבחין בפיתוח של חובת היידוע הן בעוצמתה של החובה שכעת הבהיר בית הדין כי מדובר בחובה של ממש ולא בהמלצה או רף התנהגות ראוי, והן בהיקפה, כך שכיום נתפס המוסד כמי שמוטלת עליו חובה להנחות המבוטחים, להאיר את עיניהם ואף להתוות בפניהם את האפשרויות השונות למיצוי זכויותיהם, והכל כדי להגשים את הזכויות הסוציאליות של המבוטחים.
בתי הדין לעבודה אשר פוסקים בעילות על פי חוק הביטוח הלאומי נמנעו אופן עקבי למעט סטייה אחת בפס"ד ארוש,[30] מלחייב את המוסד לשלם גם במקום בו קבעו שחלה עליו חובת יידוע. עמדתו של בית הדין הארצי היא שמחדלים מצד המוסד אינם יכולים להקנות זכאות לגמלה במקום בו הזכאות אינה קיימת.
אולם דרך אחרת קיימת והיא הגשת תביעת נזיקין כנגד המוסד בעוולת הרשלנות בגין התנהגות לא סבירה המתבטאת באי קיום חובת ההודעה למבוטח. הנטל בעניין זה, כך קבע לאחרונה בית המשפט, מוטל על המוסד. אלא ששאלת הסמכות העניינית לדון בתביעה כזו איננה נקיה מספקות.
לצד הרתיעה מהחלת חובת יידוע כללית מחייבת, בית הדין הארצי לעבודה לא שלל החלת חובה ספציפית במקרים בהן הנסיבות מצדיקות זאת, וחיוב המוסד לשלם פיצוי במקרה של הפרתה. כך, התובע עמו פתחנו רשימה זו, ערער לבית הדין הארצי לעבודה באמצעות האגף לסיוע משפטי, ושם בהמלצת בית הדין הוכרה דרגת נכותו של המערער שבע שנים לפני מועד הגשת הבקשה להחמרה שהוגשה למוסד לביטוח לאומי.[31]
ברם, אולי למעט במקרים של קצבת זקנה, קשה מאוד לחזות מתי יקבע בית הדין או בית המשפט כי התקיימו הנסיבות המצדיקות החלה רטרואקטיבית של חובת יידוע, ומתי הפרתה תצדיק תשלום למבוטח. מצב דברים זה מקשה מאוד על המבוטחים לקבל את זכויותיהם, תוך ניהול מאבקים משפטיים, וכאשר במקרים רבים הם שייכים לאוכלוסיות מוחלשות. אי האחידות של הפסיקה, הן בקריטריונים והן בתוצאות משורה תחושה עזה של חוסר צדק. אומנם כיום נשלחות הודעות למימוש זכות קצבת זקנה ובחלק מהמקרים אף לשאירים, אך במקרים אחרים אף זה לא נעשה. לאור המורכבות וחוסר העקביות של הפסיקה בהתמודדותה עם נושא זה, הצורך להסדיר עניין זה בחוק - בולט.
בימינו אין צורך במשאבים יקרים על מנת לייעל את המערכת ולהגיע אל המבוטחים. כך עושה המוסד עת הוא מגיע, לצרכי גביה, אל כל מבוטח. אך הוגן הוא שגם כאשר מדובר במימוש זכויות של מבוטחים, ייעשה מאמץ דומה.
יפים לעניין זה דברי השופט ברק:
"חיי המשפט אינם אך הגיון או ניסיון אלא גם התחדשות על בסיס הניסיון וההיגיון לשם התאמת הדין למציאות החברתית. תפקיד זה של התחדשות מוטל, בראש ובראשונה על המחוקק....אך תפקיד זה אינו בלעדי למחוקק. התאמת המשפט למציאות החברתית היא גם תפקידו של השופט."[32]  
[1] תקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה), תשנ"ח-1998 (להלן: "התקנות").
[2] חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק").
[3] חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 144), התשע"ג- 2013, ס"ח 2404 (מיום 1.8.13).
[4] דב"ע נג/26-0 ממן נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם).
[5]  מדובר בסעיף טרם תיקון החוק (מקביל לסעיף 296 של היום): "כל תביעה לגמלת כסף תוגש תוך שנים עשר
   חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה אולם רשאי המוסד ליתן גמלה, כולה או מקצתה, אף אם נתבעה אחרי 
   המועד האמור."
[6] דב"ע (ארצי) נ"ד/ 87-0 חביבה אליעזר נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע כח 233 (1994).
[7] דב"ע נד/287-0 המוסד לביטוח לאומי נ' חיה הררי ואח' פד"ע כח 121 (1995).
[8] דב"ע נד/0-258 סמואל נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 21.12.1994).
[9] עב"ל 551/09 המל"ל נ' יחזקאל דניאל (פורסם בנבו, 4.11.10) (להלן: "ענין דניאל").
[10] עבל  313/03 בניאל ויקטור נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 11.5.04).
[11] עב"ל 343/05 דודוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 26.2.06).
[12] עב"ל 1421/04 מיכלסון נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 23.3.06).
[13] יצוין כי בעניין דמי ביטוח החוק עצמו קובע מה גורלו של מבוטח שפיגר בתשלום (סעיף 366 לחוק).
[14] יצוין גם השופט כהן אשר חלק על דעתם לעניין תוצאת פסק הדין, הסכים איתם בנוגע לעקרון חובת היידוע המוטלת על המוסד.
[15] עב"ל 677/08 ברש נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 14.6.09)
[16] עב"ל 20105/96 אורלי יהלום נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 603
[17] לעיל ה"ש 10.
[18] עב"ל 1381/01 ויולטה אולחובוק נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 9.2.04).
[19] עב"ל 1365/04 ארוש נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 18.10.06).
[20] ענין יהלום, לעיל ה"ש 15, בעמ' 619-620 לפסה"ד.
[21] תא"מ (חיפה) 8227-07-08 אהובה פרידמן נגד המוסד לביטוח לאומי תק-של 2011(2), 31772.
[22] בל (נצ') 2121/08 אברהם לבנת נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 24.8.09)
[23] ת.א. (ת"א) 28158-07-12 שורר נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 29.11.12): "גם אם הייתי מגיעה למסקנה, כי התובענה אשר בפני הוגשה בעילה נזיקית, גם אז, לעניות דעתי נתונה הסמכות לדון בה לבית הדין לעבודה, וזאת בהתאם להלכה הפסוקה. כשם שבית הדין לעבודה מוסמך לדון בתביעות של מבוטחים כנגד המוסד לביטוח לאומי, כשמדובר בעילה חוזית למשל, כך מוסמך הוא לדון גם בתביעות המוגשות כנגדו בעילה נזיקית. קביעה זו עולה בקנה אחד עם הוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי") והיא גם נכונה מבחינת מדיניות משפטית ראויה. (ראו: ב"ל (נצ') 2121/08  אברהם לבנת נ' המוסד לביטוח לאומי".
[24] סיכום נאה של עמדה זו ניתן למצוא בפסק דינו של נשיא בית הדין האזורי לעבודה בחיפה, השופט רמי כהן בב"ל 54349-03-11 בוחבוט נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 29.6.11).
[25] לעיל, ה"ש 21, וכן עב"ל 16657-09-10 כוכבה סבן נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 6.10.11).
[26] ענין פרידמן לעיל ה"ש 21.
[27] ב"ל (באר שבע) 1161/07 מימון יהודה נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 22.10.09).
[28] ת.א. (ת"א) 2150/08 בנק מזרחי-טפחות בע"מ נ' אורלי הרן (פורסם בנבו, 8.7.13). ראו לעניין זה רשימתה של ד"ר מיטל סגל רייך, על "אפוטרופסות" הבנק ל"מתאבד הכלכלי": דיון נורמטיבי והשלכות, הארת פסיקה בעקבות ת.א. (ת"א) 2150/08 בנק מזרחי-טפחות נ' אורלי הרן, בגיליון זה של עת סיוע.
[29] בג"צ 10662/04 סלאח חסן ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 28.2.2012).
[30] לעיל ה"ש 19.
[31] עב"ל 9306-02-11 אברמוביץ יצחק נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 7.2.13). מעניין כי במקרה זה התוצאה  
    שהתקבלה תואמת את תוצאתה של תביעת נזיקין, אף שהתביעה נדונה בבית הדין לעבודה.
[32] אהרון ברק שיקול דעת שיפוטי 205-206 (1993).