גליון מספר 3 חורף תשע"ד
עורכת ראשית: עו"ד קארן שוורץ-אמיגה | עורך: עו"ד שוקי פרידמן | עורכת מדיה: עו"ד יעל שמחי

החלפת עילות אשפוז כפוי – על סעיפים 9(א) ו 9(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש

|24/11/2013|

מאמר זה דן בסוגיית המעבר בין שני המסלולים לאשפוז חולי נפש בכפייה: אשפוז מידי מכוח סעיף 9(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991 (להלן: "החוק") או הוראת אשפוז לא דחופה מכוח סעיף 9(ב) לחוק. זאת בעקבות רע"א 8000/07[1] אשר התיר את החלפת עילות האשפוז בעת הארכתו וקבע מספר קביעות חשובות לעניין רמת ההוכחה הנדרשת להוצאת הוראת אשפוז בכפייה, דרכי שקילת הראיות השונות המובאות בפני הוועדה וגבולות הביקורת השיפוטית הנגזרות מכך.

 
א.    הוראות האשפוז השונות
החוק קבע שני מסלולים למתן הוראה לאשפוז כפוי אזרחי: האחת בסעיף 9(א) והשנייה בסעיף 9(ב).[2]
 
       הוראת אשפוז מידית
עילת האשפוז הראשונה, אשר נעשה בה שימוש תדיר, קבועה בסעיף 9(א) לחוק, ולפיה רשאי פסיכיאטר מחוזי להורות על אשפוז כפוי מידי אם התקיימו התנאים המצטברים הבאים הקבועים בסעיף 6 לחוק:
1.     קיימת מחלת נפש
2.     כתוצאה מן המחלה כושר שיפוטו או ראיית המציאות פגומים במידה ניכרת
3.     החולה עלול לסכן את עצמו או אחרים סיכון פיזי מידי[3]
 
הוראת אשפוז שאינה מידית
הדרך השנייה לאשפוז בכפייה, הקבועה בסעיף 9(ב) לחוק, עוסקת במקרים בהם אין רכיב של מסוכנות מידית. לפי הסעיף, רשאי פסיכיאטר מחוזי להורות על אשפוז כפוי, גם בהעדר מסוכנות מידית, כל עוד מתקיים אחד מן התנאים החלופיים הבאים הקבועים בסעיף 7 לחוק, בנוסף להיותו חולה (סעיף 7(1) לחוק):[4]
  1. החולה עלול לסכן את עצמו או אחרים סיכון פיזי שאינו מידי
  2. יכולתו לדאוג לצרכיו הבסיסיים פגומה קשות
  3. הוא גורם לזולת סבל נפשי חמור הפוגע באורח חייו התקין
  4. הוא פוגע פגיעה חמורה ברכוש
 
שלא כמו אשפוז מכוח סעיף 9 (א) לחוק, אשפוז בכפייה מכוח סעיף 9(ב) אינו נובע מצורך מידי, אלא ממצב מתמשך, ולפיכך, כך קובע סעיף 13 לחוק, הוראת אשפוז כזו אינה מבוצעת באופן מידי, אלא בתום 24 שעות ממתן ההוראה, וזאת על מנת לאפשר הגשת ערר לוועדה פסיכיאטרית – וככל שערר כזה מוגש, אין לבצע את הוראת  האשפוז עד להחלטה בערר.
 
ב. שינוי עילות האשפוז
שאלת שינוי עילות האשפוז מתעוררת בשתי סיטואציות:
האחת – כאשר הפסיכיאטר המחוזי מבקש להאריך תקופת אשפוז, מכוח עילה שונה מזו שבגינה ניתנה ההוראה המקורית.
השנייה – כאשר בעת התנגדות להוראת אשפוז שהוצאה מכוח סעיף 9(א) נטען כי מתקיימים לכל הפחות התנאים להוצאת הוראת אשפוז מכוח סעיף 9(ב).
להלן נדון בשאלת החלפת העילות בכל אחת מן הסיטואציות.
 
בעת הארכת תקופת אשפוז
סעיף 10(ד) לחוק קובע כי הוועדה הפסיכיאטרית רשאית להאריך את משך אשפוזו של האדם הלוקה בנפשו מעבר ל – 14 יום שקבע הפסיכיאטר המחוזי – רק מקום בו השתכנעה כי בחולה מתקיימים תנאי האשפוז הנקובים בסעיף 9 לחוק.
ניסוחו של הסעיף עורר שאלה פרשנית - האם כוונת המחוקק, בבואו לסייג את סמכותה של הוועדה הפסיכיאטרית להאריך את האשפוז, היא שעל ההארכה לעמוד באותם תנאים אשר בגינם אושפז האדם מלכתחילה, או שמא די באחד הנימוקים החלופיים של סעיף 9 כדי להצדיק את הארכת האשפוז, ללא תלות בעילת האשפוז המקורית. במילים אחרות, האם ניתן להחליף את עילת האשפוז בעת הארכתו? במקרה זה התוצאה משמעותית אף יותר מהחלפת עילות במקרה של אשפוז ראשוני, שכן במקרים רבים המסוכנות המידית שהיוותה את הבסיס לאשפוז מכוח סעיף 9(א) חולפת לאחר פרק זמן של טיפול.
הארכת תקופת אשפוז המבססת החלטתה על יסוד נימוק חדש שלא בא זכרו בהוראת האשפוז הקודמת, שבה ועלתה תכופות בפני בתי המשפט המחוזיים בשבתם כערכאת ערעור על החלטות הוועדות הפסיכיאטריות.
פסיקת בתי המשפט המחוזיים נטתה לגישה לפיה וועדות המאריכות הוראות אשפוז על יסוד נימוקים חדשים שלא נזכרו בהוראות האשפוז הקודמות, פועלות שלא כדין. כך למשל:
 
"הוועדה אינה רשאית לבסס החלטתה על יסוד נימוק חדש, שלא נזכר בהוראת האשפוז, שכן לו היו מתבססות הוראות האשפוז על הנימוק של סבל נפשי ופגיעה באורח החיים של הזולת, הייתה צריכה ההוראה להינתן מכוח סעיף 9(ב)".[5]
 
שאלה זו הגיעה לפתחו של בית המשפט העליון, אגב בקשה לרשות ערעור שהוגשה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה שהורה על שחרורו של אדם מאשפוז, משקבע כי אינו מסוכן לעצמו או לאחרים וזאת בניגוד להחלטת הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית להאריך את אשפוזו על בסיס עילה שונה. בבקשה טענה הפרקליטות, כי היה על בית המשפט לבחון את הארכת הוראת האשפוז על בסיס חלופה שונה – דהיינו, על בסיס אחת החלופות של סעיף 7. המשיב, שיוצג, בין היתר, על ידי כותב שורות אלה מטעם האגף לסיוע משפטי, טען כי לא ניתן לשנות את עילת האשפוז. השופט רובינשטיין מצא לנכון ליתן רשות לערער על ההחלטה, והורה להעביר את הדיון להרכב מורחב של שופטים בשל חשיבות הסוגיה.[6]
 
במסגרת הדיון בהרכב המורחב בבית המשפט העליון טען האגף לסיוע משפטי, בין היתר בהתבססו על פסיקות שונות של בתי המשפט המחוזיים[7], כי הוועדה איננה רשאית לבסס החלטתה על יסוד נימוק חדש שלא נזכר בהוראות האשפוז הקודמות, שכן כבר נאמר לא אחת, כי אשפוז כפוי הוא אחת מן הצורות החמורות ביותר של שלילת חירותו של אדם ועל כן הטיל המחוקק מגבלות רבות על סמכותו הרחבה של הפסיכיאטר המחוזי, ומכאן שעל הוועדה הפסיכיאטרית, להאריך את תקופת האשפוז על יסוד נימוקים ועובדות חדשים שלא הובאו בפני הגופים שהוציאו את הוראות האשפוז מלכתחילה.
 
בסופו של יום קבע בית המשפט העליון פה אחד, כי ניתן להאריך אשפוז על פי סעיף 10(ד) לחוק מכוח כל עילת אשפוז,  ולאו דווקא מכוח עילת האשפוז המקורית.
בית המשפט קבע, כי תוצאה זו מתחייבת הן מלשונו של סעיף 10(ד), אשר אינה מגבילה את הארכת האשפוז לעילה המקורית אלא לכל אחת מן העילות המנויות בסעיף 9, והן מפרשנות תכליתית אשר מאזנת בין שלוש תכליות החוק: טיפול בחולה, הגנה על הציבור ושמירה על זכויותיו של החולה. בית המשפט קבע, כי נכון הוא שהתכלית של שמירה על זכויות החולה מובילה למסקנה כי אין לשנות את עילות האשפוז, אולם האיזון בינה לבין שתי התכליות האחרות מביא למסקנה שונה.
 
עוד נקבע, כי רמת ההוכחה הנדרשת לצורך אשפוזו בכפייה של אדם, אינה הרמה הדרושה במשפט פלילי של "מעל לספק סביר" ואף לא רמת הוכחת ביניים בין המשפט הפלילי לאזרחי, אלא מאזן ההסתברויות הקבוע במשפט האזרחי, שכן הוועדה הפסיכיאטרית הינה ועדה מנהלית וככזו, הכלל הנהוג במשפט המנהלי הוא זה שצריך לחול עליה. 
יחד עם זאת, קבע בית המשפט העליון במפורש, כי סוג הראיות הנדרשות לצורך אשפוזו בכפייה של אדם הינן ראיות ברורות ומשכנעות, שכן עסקינן בשלילת זכויות אדם.
בית המשפט נדרש גם לשאלת אמות המידה הנדרשות לבחינת והערכת הראיות, והיקף הביקורת השיפוטית הנגזר מכך.
לצורך זה סיווג בית המשפט את הראיות לשלוש: ראיות משפטיות, ראיות רפואיות וראיות מעורבות, וקבע כי  כל סוג של ראיות ייבחן על ידי הועדה על פי אמת המידה המתאימה לה: ראיה רפואית
תיבחן לאור אמות מידה רפואיות-מקצועיות, ואילו חומר ראיות הנטול כל אופי רפואי, ייבחן לאור אמות המידה "המשפטיות" הרגילות, וכאן, ציין בית המשפט, תהיה תרומה חשובה למשפטן. על דרך זו, ייבחנו ראיות מעורבות (כגון עדויות אודות מצבו הנפשי של המאושפז) בשתי אמות המידה. לסיווג זה, הבהיר בית המשפט, השלכה מהותית על אופן ביצוע הביקורת השיפוטית; היקפה, מהותה ואופיה של הביקורת השיפוטית על החלטות הוועדה צריכים להתעצב לאור ההבחנה בין אופיין השונה של סוגי ההכרעות שעל הוועדה לקבל במסגרת עבודתה:
"לעניינם של היבטי עבודתה של הוועדה שאינם דורשים הפעלת מומחיות רפואית – אופי הביקורת השיפוטית שעל בית המשפט המחוזי להפעיל בבקרו אספקטים אלו בעבודתה של הוועדה דומה במהותו לאופי הביקורת שמפעילה ערכאת ערעור "רגילה" על הכרעותיה של הערכאה המבררת. במסגרת זו על בית המשפט המחוזי "לבחון אם הממצאים שנקבעו בפסק-הדין [בענייננו: בהחלטת הוועדה – ח"מ] מעוגנים בחומר ראיות אמין, אם המסקנות שהוסקו עומדות במבחן ההוכחות, ההיגיון ומכלול הנסיבות, ואם התוצאה מתחייבת מבחינת הוראות הדין החלות על העניין... כן תיבדק ההנמקה והשאלה אם לא היתה חריגה כלשהי מן הסמכות, או שנפלה טעות כלשהי בדין. הביקורת השיפוטית על היבטים אלו בעבודתה של הוועדה תהא רחבה יותר בהיקפה ועמוקה יותר במהותה...ובמסגרתה לא ימנע בית המשפט מלשים את שיקול דעתו "השיפוטי" תחת שיקול דעתה "השיפוטי" של הוועדה...
 ככל שמדובר בהתערבותו של בית המשפט המחוזי באספקטים הרפואיים שבעבודת הוועדה, על בית המשפט להגביל את שבט ביקורתו. לפיכך, ראוי הוא שבמסגרת בחינת ההיבטים הרפואיים שבהכרעותיה וממצאיה של הוועדה הפסיכיאטרית – ימנע בית המשפט המחוזי מלשים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה המקצועי של הוועדה, והתערבות במרכיבים אלו בהכרעות הוועדה תיעשה רק במקרים חריגים ביותר, שעה שנפל פגם חמור – בהליך קבלת הממצא הרפואי, או בהכרעה הרפואית שניתנה על-ידי הוועדה, דהיינו שזו סותרת מוסכמות רפואיות מקצועיות מוכרות"[8]
 
כן נקבע בפסק הדין, כי בטרם מבקשים לאשפז אדם יש לבדוק היטב את חלופת האשפוז העומדת לרשותו, ורק כאשר נמצא כי אפשרויות אחרות לטיפול  באדם, אשר אינן כרוכות בשלילת חירות, כגון טיפול מרפאתי (לרבות כפוי), דיור מוגן, הוסטל או טיפול בקהילה אינן מעשיות או אינן מועילות – ניתן להורות על אשפוזו בכפייה.[9]  
 
על קביעתו של בית המשפט בעניין נטל ההוכחה, הוגשה בקשה מטעם האגף לסיוע משפטי לדיון נוסף. בבקשה נטען, כי מאחר ומדובר בנושא של שלילת חירות, ומאחר וההחלטה משליכה על כלל המאושפזים בכפייה, מן הראוי לדון בשאלה זו דיון נוסף:
 
"כלל מאזן ההסתברויות אולי מתאים, יעיל ומקובל ככל שדנים במשפט אזרחי, אולם כאשר עסקינן בהליך אזרחי - מנהלי העוסק בחירותו של אדם ובזכויותיו היסודיות, אין עוד מקום לכלל הרגיל, וראוי שיפנה את מקומו לכלל יותר נוקשה, שמא נמצא עצמנו חוטאים בדיני נפשות. ראוי לציין, כי ציבור הלוקים בנפשם אינו מסוכן מעצם מחלתו. חולי הנפש הינם ככל האדם, חלקם חיים בתוכנו ואיננו מבחינים במחלתם, וחלקם, מחלתם מופגנת, אולם אין בצידה סכנה... מן הראוי היה שיהיה בפניה (בפני הועדה) בסיס ראייתי מוצק וודאי להמשך אשפוזו הכל כך ארוך, וכי ייעשה מאמץ שהנו מעבר ל"מאמץ  סביר".
 
בית המשפט העליון דחה את הבקשה תוך שהוא קובע, על יסוד שיקול הדעת הנתון לו ועל יסוד מהותו וטיבו של של העניין, כי גם אם מדובר בהלכה חדשה ואף חשובה וקשה, אין היא נמנית על אותן הלכות נדירות וחריגות המצדיקות דיון נוסף. עוד ראה בית המשפט ליתן משקל לכך שההלכה אליה מתייחסת הבקשה ניתנה על דעת כל שופטי ההרכב.[10]
 
ראוי לציין כי לפסק דין זה קדמה החלטה דומה של בית המשפט העליון בדן יחיד - כב' השופט י. דנציגר,  בה נקבע כי בתנאים מוגדרים וספציפיים ניתן יהיה להאריך את אשפוזו בכפייה של אדם לפי סעיף 9(ב) לחוק אף אם הוראת האשפוז המקורית ניתנה מכוח סעיף 9(א) לחוק.[11]
 
לטעמנו, פסקי הדין האחרונים של בית המשפט העליון נוטשים את הקו שאפיין את הפסיקה בשנות בתשעים ובעשור הקודם, ברוח פסק דינו של הנשיא (דאז) ברק בפרשת וילנצ'יק, קו אשר התאפיין בפרשנות ליברלית של החוק ברוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובמתן משקל בכורה לזכות לחירות.
הקו החדש שבוקע ועולה מפסיקות אלה, מכיר בסט של ערכים נוספים (כגון ערך ההגנה על הציבור, זכותו/טובתו של חולה לקבל טיפול ולהירפא, ועוד) ומסיט את מוקד הדיון מן הדיון הערכי התיאורטי ודירוג הערכים, לדיון משפטי המתמקד בשאלת הדרכים הראויות ליישום החוק. את ה"פגיעה" במשקלה של הזכות לחירות, מאזן בית המשפט בהגדרת רף ראייתי משמעותי (אם כי, לטעמנו, לא מחמיר דיו, במיוחד בכל הנוגע לצמצום ההתערבות השיפוטית בהערכת הראיות הרפואיות[12]).
 
במסגרת ערר על החלטת אשפוז מידי לפי סעיף 9(א)
האפשרות ליישם באופן מידי הוראת אשפוז שהוצאה מכוח סעיף 9(א) לחוק, בשונה מהפרוצדורה המחויבת בסעיף 9(ב) לחוק, לו תתאפשר, עלולה לגרום לשימוש מוגבר ולא דווקני בהוראת אשפוז על פי סעיף 9(א), גם במקרים שניתן היה להביאם בגדרו של סעיף 9(ב). זאת בשל כך שככל שיוגש עליה ערר, ניתן יהיה לטעון, כי לכל הפחות מתקיימים התנאים הדרושים להוצאת הוראת אשפוז על פי סעיף 9(ב) ולפיכך יש להותיר את האשפוז על כנו. דומה שעל רקע זה נכתבו דבריה הבאים של השופטת (בדימוס) רוטלוי:
 
"ייתכן בהחלט כי נתמלאו תנאים להוראת בדיקה לא דחופה, כאמור בסעיף 7 לחוק לטיפול בחולי נפש, שהייתה עשויה להוביל לאשפוז כפוי המבוסס על עילות אחרות (הנרמזות בנימוקים החדשים של הוועדה המתייחסים לגרימת סבל לזולת).
 
אולם, כפי שכבר נאמר על ידי פעמים רבות, כאשר מדובר בשלילת חירות יש להקפיד על הוראות החוק במלואן.
 
החוק לטיפול בחולי נפש אף קבע דרכים מדורגות לטפול בחולי נפש, תוך שהוא מבחין בין אלה המסוכנים לעצמם או לזולתם סיכון מידי, לבין אלה הגורמים סבל נפשי חמור לזולת באופן הפוגע באורח חייהם או פוגעים פגיעה חמורה ברכוש. על הקבוצה הראשונה ניתן לכפות בדיקה דחופה ואשפוז כפוי דחוף, ואילו על הקבוצה השנייה ניתן לכפות בדיקה ואשפוז לא דחופים. החוק אף קבע אמצעים מדורגים לטפול כפוי, החל בצו לטפול מרפאתי כפוי וכלה בצו לאשפוז כפוי.
 
לכל דרך ולכל אמצעי נקבעו תנאים שונים. שומה על כל מי שקשור בהפעלת החוק להקפיד הקפדה יתרה על מילוי התנאים, יהא הוא הפסיכיאטר המחוזי, וועדה פסיכיאטרית או בית המשפט."[13]
 
פרקטיקה זו, אם תתאפשר, תרוקן מתוכן מעשי את הוראות סעיף 13 לחוק, המחייבות השהייה של הוראת אשפוז שניתנה על פי סעיף 9(ב).
 
דומה, כי תימוכין לפסילתה של אפשרות זו, תוך כדי הבחנה מהקביעה לגבי הארכת אשפוז, ניתן למצוא בדבריו הבאים של בית המשפט העליון:
"בהקשר זה נשמעה הטענה, כי בכל זאת קיים הבדל אחד משמעותי בין שני המסלולים, הבא לידי ביטוי בסעיף 13 לחוק, שכותרתו: "דחיית ביצועה של הוראה לאשפוז כפוי לא דחוף"... הנפקות האמורה נוגעת להוצאת הוראת אשפוז בידי פסיכיאטר מחוזי מלכתחילה. במצב זה, שבו טרם נכפה האשפוז על החולה... איפשר המחוקק לדחות את כפייתו של האשפוז עד לבירור מעמיק באשר לנחיצותו... אין לעניין זה איפוא השלכה ישירה על סמכויותיה של וועדה פסיכיאטרית להאריך אשפוז כפוי, שהרי.... החולה מצוי כבר באשפוז...".[14]
 
סיכום
במאמר קצר זה עסקנו בסוגיית החלפת עילות האשפוז בכפייה על חלופותיה השונות בראי פסיקתו של בית המשפט העליון, הסוטה מהמגמה שהותוותה קודם לכן על ידי בתי המשפט המחוזיים, ואשר נתנה משקל מכריע לזכות לחירות. הצענו ניתוח, לפיו בית המשפט העליון עבר ממשטר של העדפת ערך החירות כערך עליון, למשטר המכיר בערכים נוספים והמעביר את מרכז הכובד למישור הראייתי חלף זה הערכי.  הצגנו את שני המצבים בהם שאלת החלפת העילות מתעוררת, ועמדנו על כך שקביעותיו של בית המשפט העליון  בשאלה זו נוגעות למצב הראשון בלבד - מקום בו מתבקשת הארכת אשפוז. להבנתנו, מפסק הדין עולה, שבמצב השני בו מתעוררת השאלה, קרי בעת ערר על החלטת אשפוז ראשונית, ההלכה תהיה שונה ואין לאפשר לטעון לעילה חלופית. דבר כזה, אם יתאפשר, ירוקן מתוכן את הזכויות המוקנות למי שמבקשים לאשפזו בהוראת אשפוז לא דחופה.
 
 
תגיות: אשפוז כפוי, חוק לטיפול בחולי נפש, החלפת עילות אשפוז, הארכת אשפוז בכפייה, סעיף 9(א), סעיף 9(ב), רע"א 8000/07, נטל ההוכחה
 *  מאמר זה הינו השני בסדרת מאמרים בנושא אשפוז בכפייה. המאמר הפותח את הסדרה סקר במבט על את נושא האשפוז בכפייה,את ההתפתחות המשפטית שחלה בנושא זה בישראל בעשורים האחרונים, ותפקידו המרכזי של האגף לסיוע משפטי בתחום זה, ונגע בקצרה גם בסוגיה זו: דניאל רז והדס גבריאל-זני, "חלוקים לבנים וגלימות שחורות – הדיסוננס בין המשפט לרפואה" עת סיוע 2 (2012) http://old.justice.gov.il/MOJHeb/SiuaMishpati/Newsletter2/Chukati/hmf.htm. מאמר זה ידון בהרחבה בסוגיית החלפת עילות האשפוז ובנטל הראיה לצורך אשפוז בכפייה. 
[1] רע"א 8000/07 היועמ"ש נ' פלוני (21.9.2007) פורסם במאגרים ובאתר ביהמ"ש העליון בכתובת:
[2] להרחבה על הוראות אשפוז בכפייה ראו רז וגבריאל-זני, לעיל בהערת הפתיחה הצמודה לכותרת מאמר זה, בחלק שכותרתו "מעט על הוראה לאשפוז בכפיה".
[3] דרישת המסוכנות, בסעיף זה, כמו גם בסעיף 9(ב) היא זו המהווה את סלע מחלוקת העיקרי בין אנשי הרפואה לאנשי המשפט. להרחבה ראו רז וגבריאל-זני, שם, בחלק שכותרתו "הגישה הרפואית מול זו המשפטית".
[4] לטעמנו יש לראות את כל ארבעת התנאים כתנאים המשקפים "מסוכנות", כאשר את התנאי הראשון יש לראות כ"סעיף סל", ואילו שלושת התנאים הבאים מגדירים סוגים שונים של "מסוכנות" לעצמו או לאחרים.
[5] מ"א 1762/94 (ת"א) פלונית נ' היועמ"ש, פ"מ נו (1) 163. ראה גם ע"ש 3830/98 (ת"א) לביא נ' משרד הבריאות- ועדת הפסיכיאטריה, פיסקה 14 לפסק דינה של השופטת ס' רוטלוי (פורסם בתקדין, 9.8.1998), ע"ש (מחוזי ת"א) 142/00 פלוני נ' היועמ"ש (פורסם בתקדין, 21.3.2000), ע"ש 1082/02 פלוני נ' היועמ"ש (לא פורסם). מנגד ראה גם גישה אחרת, כך למשל ע"ו (חי') 37916-12-09 פלונית נ' הוועדה הפסיכיאטרית (לא פורסם, 3.1.2010). כאן נפסק כי הארכה כאמור יכולה לעמוד בדרישות החוק בין ארם היא נעשית לפי "המסלול הראשון" או לפי "המסלול השני".
[6] "ואולם- האם מותר "לעבור ממסלול למסלול" ולהמשיך באשפוז בהתקיים תנאי סעיף 7(2). שאלה זו, שבעיני ראויה להתייחסות, מצדיקה לדידי במיוחד העברה להרכב, שממילא יידרש לשאר טענות הצדדים". החלטה מיום 21.9.07, פורסמה באתר בית המשפט העליון: http://elyon1.court.gov.il/files/07/000/080/T03/07080000.t03.pdf.
[7] ר' לעיל ה"ש 5.
[8] רע"א 8000/07 לעיל ה"ש 1, בתוך פסקה 39 לחוות דעתו של כב' השופט מלצר.
[9] על חשיבותה המעשית של קביעה אחרונה זו בדבר הצורך בבחינת חלופות למתן טיפול ללא אשפוז, גם בהוצאת הוראת אשפוז מכוח סעיף 9(ב), ניתן ללמוד מפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעו (י-ם) 30400-04-11, פלונית נ' היועמ"ש ואח', (פורסם בנבו,  5.2.12). באותו מקרה קבע בית המשפט כי החלטת הוועדה לאשפז את המערערת מכוח סעיף 9(ב) והסבל שנטען שהיא גרמה לאימה, פסולה בעיקר בשל כך שלא נבחנו חלופות טיפול ללא אשפוז.
[10] דנ"א 5136/12 פלוני נ' היועמ"ש (פורסם בנבו, 4.9.2012).
[11] רע"א 9716/10, פלוני נ' היועמ"ש  ואח' (פורסם במאגרים, 12.1.2100).
[12] כפי שהצענו במאמרנו "חלוקים לבנים וגלימות שחורות – הדיסוננס בין הרפואה למשפט", לעיל בהערת הפתיחה הצמודה לכותרת מאמר זה, אין להפריד בין המישור הרפואי למישור המשפטי, וגם קביעות רפואיות, עובדתיות לכאורה, מושפעות וקשורות בליבת ערכי היסוד של המעריך. לא ניתן לדבר על הערכה רפואית אובייקטיבית, ולכן צמצומה של הביקורת השיפוטית על קביעות רפואיות, במיוחד בתחום הנפשי שאינו מאפשר קביעות פורנזיות ברורות, מהווה למעשה הכרעה ערכית.
[13] ע"ש 420/00 (ת"א), פלונית נ' היועמ"ש ואחרים (פורסם בפדאור,9.12.2003).
[14] רע"א 8000/07 לעיל ה"ש 1, בפסקה 26 לפסק דינו של כב' השופט מלצר.