גליון מספר 3 חורף תשע"ד
עורכת ראשית: עו"ד קארן שוורץ-אמיגה | עורך: עו"ד שוקי פרידמן | עורכת מדיה: עו"ד יעל שמחי

נפקותה של אי עמידה במועד למתן פסק דין בעניין הכרזת קטין כ"בר אימוץ", ושימוש חוזר במומחה ששלל בעבר מסוגלותם של הורים ביחס לבנם הבכור

|24/11/2013|

חריגה מן המועד המקוצר להכרזה על קטין כ"בר אימוץ" שנקבע בתיקון מס' 8 לחוק אימוץ ילדים, אינה מביאה לבטלותו של ההליך, כך קבע בית המשפט העליון, ואף הרחיב קביעה זו לכל מקרה בו נקבע מועד למתן פסק דין או החלטה ולא נקבע מה דינה אם לא ניתנה במועד. עם זאת עמד בית המשפט העליון על חובתה של מערכת בתי המשפט לעשות צעדים מערכתיים למניעת חריגות ממועד זה. בית המשפט עמד על הבעייתיות הכרוכה בשימוש חוזר במומחה שנתן בעבר חוות דעת ששללה מסוגלות הורית מאותם הורים ביחס לבן אחר, והצביע על הצורך להיות ערים לבעייתיות זו בעת ההחלטה על זהות המומחה.

שופט: ניל  הנדל
למערערת: עו"ד גילה ברזילי במינוי מטעם הסיוע המשפטי - מחוז חיפה
למערער: עו"ד גבי ברנדס במינוי מטעם הסיוע משפטי - מחוז צפון
ליועמ"ש: עו"ד שרון מן אורין
אפוטרופוס לדין: עו"ד ד"ר גרשון ב. גרונפלד במינוי מטעם הסיוע המשפטי - מחוז חיפה
 
במסגרת החלטה בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה עמד בית המשפט העליון על תוקפו של פסק דין של בית משפט לענייני משפחה בתיק אימוץ אשר ניתן כשישה עשר חודשים לאחר פתיחת הליך האימוץ, ובחריגה מן המועדים הקצובים בחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק"). כל זאת לנוכח תיקון מס' 8[1] - סעיף 13(ב)(1) לחוק - המחייב את בתי המשפט להכריע בבקשה להכריז על קטין כבר אימוץ בתוך תשעה חודשים ממועד הגשת הבקשה (במקום שנים עשר חודשים קודם לתיקון). תיקון שבנוסף לקיצור המועד ביטל את האפשרות שהייתה בעבר לבית המשפט להאריך את המועד על פי שיקול דעתו.
 
במסגרת הנוסח הקודם של  סעיף 13(ב)(1) לחוק האימוץ נקבע המועד למתן פסק דין בעניין אימוץ באופן הבא:
"החלטת בית המשפט בבקשה להכריז על ילד כבר-אימוץ, תינתן בתוך 12 חודשים מיום הגשת הבקשה להכרזה כאמור; ואולם רשאי בית המשפט לדחות את מועד מתן ההחלטה למועד אחר שיקבע, מנימוקים שיפרט.
ביום 23.12.2010 נכנס לתוקפו תיקון מס' 8 לחוק אשר קיצר את המועד שלעיל, והשמיט את האפשרות להאריך את המועד:
"החלטת בית המשפט בבקשה להכריז על ילד כבר-אימוץ, תינתן בתוך תשעה חודשים מיום הגשת הבקשה להכרזה כאמור; ערעור על ההחלטה יוגש בתוך 15 ימים מיום המצאתה; החלטת בית המשפט בערעור תינתן בתוך 30 ימים מיום הגשתו."
חרף העובדה שבית המשפט העליון עמד על כך שהמחוקק לא הסתפק בקיצור התקופה, אלא אף מחק את ההוראה שאפשרה לבית המשפט להאריך את המועד, הוא קבע כי פסק דין בעניין הכרזה על קטין כבר אימוץ שניתן באיחור מן המועד שנקבע בסעיף - תקף.
בית המשפט אף הרחיב את קביעותיו מעבר לגדרות המקרה הקונקרטי ודן עקרונית בשיקולים שיש לבחון בכל מקרה בו פסק דין לא ניתן במועד הקצוב בחוק וכאשר אין בחוק התייחסות לנפקות  אי העמידה במועד.

שלושה טעמים נתן בית המשפט לקביעתו כי פסק דין שניתן באיחור אינו בטל מעיקרא:
הרובד הפורמאלי: כאשר הדין אינו קובע במפורש כי היעדר הכרעה במועד מחייב תוצאה מסוימת (לרבות מחיקת ההליך), אין מקום להסיק זאת מכללא. לו חפץ המחוקק שאי עמידה במועדים הקצובים בחוק האימוץ תוביל למחיקת ההליך היה עליו לקבוע זאת במפורש.[2]
הרובד התכליתי: מטרת התיקון היא להביא לסיום ההליך במהירות וביעילות.
בית המשפט, ככל שיתאמץ, תלוי בגורמים אחרים (לרבות הזמנת מומחים) והתפתחויות (גם חיצוניות) שאינן תמיד צפויות ומסודרות ואינו יכול תמיד להעריך מראש מתי יסתיים ההליך. תוצאה לפיה יימחק ההליך חרף מאמץ לסיים אותו במועד שנקבע, תפגע בתכלית החוק.
הרובד המעשי: אף שמנגנון תיקון אי עמידה בזמנים אינו נמצא בלשונו הנוכחית של החוק, לא יעלה  על הדעת שתיק שהתנהל במשך תשעה חודשים ושהגיע לשלב מתקדם בו הוגשו הראיות ונשמעו המומחים והעדים, ירד לטמיון בשל אי עמידה במועדים.  ביטול ההליך ושמיעתו מחדש אינו צעד פרקטי, ובמקרה של אימוץ – אף אינו עולה בקנה אחד עם טובת הקטין המחייבת לסיים את הליך האימוץ מוקדם ככל שניתן.
 
מאידך גיסא, הבהיר בית המשפט, אי אפשר להתעלם מהחשש כי מצוות המחוקק תהפוך ל"הלכה ואין מורין כן", והדגיש כי השימוש ב"סמכות הטבועה" להארכת מועדים ייעשה רק במקרים חריגים, על מנת למנוע אי צדק משווע.

בית המשפט השאיר ב"צריך עיון" את השאלה האם ניתן להצביע על סמכות להאריך את המועד גם מכוח תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הקובעת כי בית המשפט רשאי, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך מועד שנקבע בחיקוק לעשיית דבר שבסדר הדין או בנוהג".

ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה כי היכולת לוודא עמידה במועד שקבע המחוקק תלויה במאמץ מערכתי, והיעדרו של מנגנון בקרה בחוק לקיום ההוראה אין משמעותו כי בית המשפט פטור מלעשות פיקוח פנימי על כך. יתרה מזו, בית המשפט העליון עמד גם על הבעייתיות בכך שהגורם הזקוק להארכה הוא גם הגורם המחליט עליה. לפיכך, קבע בית המשפט, יש צורך בנקיטת צעדים  מנהליים  פנימיים בבית המשפט אשר ייתנו את מירב הדגש לצורך בטיפול מהיר בתיקי אימוץ.
 
סוגיה נוספת  אליה התייחס בית המשפט הייתה זהותו של המומחה שנתן את חוות הדעת בדבר המסוגלות ההורית. המדינה בחרה במומחה שכבר חיווה דעתו בעבר, אז קבע כי להורים אין מסוגלות הורית לגידול בנם הבכור.

בית המשפט העליון הבהיר נחרצות כי הבחירה במומחה הנ"ל הייתה בעייתית (בלשון המעטה) שכן ישנו חשש סביר שנכונותם של הורים להיפגש ולשוחח שוב עם מומחה שכבר פסל אותם בעבר תהיה מוגבלת ומסויגת.
יתרה מזו, בית המשפט ציין כי הקושי מתחדד שבעתיים לנוכח אופייה המיוחד של חוות דעת בעניין מסוגלות הורית, והקביעה בעלת האופי המתמשך בדבר המסוגלות ההורית.

בית המשפט אמנם נמנע מלקבוע כלל פסקני בסוגיה הנ"ל, אך קבע כי יש ליתן הדעת לאמור לעיל בעת מינוי מומחה.

בע"מ 934/13 פלונית נ' היועמ"ש ואח' (9.5.2013).
 
  תגיות: מועדים, הארכת מועדים, בר אימוץ, קטין, תיקון מס' 8 לחוק האימוץ, מסוגלות הורית, חוות דעת מומחה. 
 
 

[1] ס"ח 2268, ט"ז בטבת תשע"א, 23.12.2010, עמ' 115.
[2] כך למשל נעשה בסע' 61(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו -1996, המורה כי "נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים, ומשפטו בערכאה הראשוני לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר בערובה או ללא ערובה".