שופטת: תמר אברהמי
למשיבה: עו"ד איל רוזין, במינוי מטעם הסיוע המשפטי - מחוז ירושלים
בפסק דין זה דן בית המשפט בבקשת חייב להכרזתו כפושט רגל כאשר שני חובותיו היחידים אשר הוגשו בגינם תביעות חוב, עניינם חיוב במזונות. הנושה האחת היא אמה של בתו הקטינה של החייב, והנושה האחר הוא המוסד לביטוח לאומי.
כל חובותיו של החייב הינם בגין אי תשלום מזונות בנותיו, ועל כן ככלל אינם ברי הפטר לפי סעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה"), זאת גם בנוגע לחוב כלפי המוסד לביטוח לאומי בגין מזונות. הפקודה אמנם מעניקה לבית המשפט שיקול דעת בעניין זה, האם לפטור מן החוב חייב שניתן בעניינו צו הפטר, ובאילו תנאים, אולם, במקרה זה לא השתכנע בית המשפט כי קיימים נתונים עובדתיים המצדיקים לשקול מתן הפטר מחובתו של החייב לשאת בכלכלתן של ילדותיו, בשונה, כך ציין, מהנסיבות בפרשת מקבילי.
משכך, כל שנותר הוא ניהול גביית החובות במסגרת הליך פשיטת הרגל על ידי הקצבתם מכוח סעיף 128 לפקודה, וזאת – קבע בית המשפט – אין לאפשר. אין מקום לנהל את הליך פשיטת הרגל רק על מנת שבית המשפט יקצוב מזונות בשיעור נמוך יותר מהשיעור שנקבע על ידי בית משפט לענייני משפחה.
בית המשפט ציין כי השיקולים אותם שוקל בית המשפט של פשיטת הרגל במסגרת סעיף 128 לפקודה הינה רחבים יותר מאשר שיקוליו של בית המשפט לענייני משפחה, באופן שהם מתחשבים בנושיו האחרים של החייב, כך שבית המשפט מבקש לאזן בין האינטרסים של כלל הצדדים בהליך. מקום שאין נושים כאלו, אין מקום לקצוב מזונות בשיעור שונה מזה שנפסק בבית המשפט לענייני משפחה, ומשזה החוב היחיד, אין טעם בניהול הליכי פשיטת רגל.
פש"ר 3092-09 ( תל אביב – יפו) ארינוס נ' כונס הנכסים הרשמי ואח' (20.11.12)
תגיות: פשיטת רגל, הקצבת מזונות, סעיף 128, הפטר, חוב מזונות, תביעת חוב.