גליון מספר 3 חורף תשע"ד
עורכת ראשית: עו"ד קארן שוורץ-אמיגה | עורך: עו"ד שוקי פרידמן | עורכת מדיה: עו"ד יעל שמחי

האמנם צו הפטר אינו חל על חוב מזונות?

|24/11/2013|

ברשימה זו אבקש לסגור מעגל ולפתוח שני דיונים חדשים. אבקש לסגור מעגל שהחל לפני כארבע שנים בייצוג על ידי האגף שהסתיים בפסק הדין בע"א 1003/09 יוסף מקבילי נ' הכנ"ר בראשית ינואר 2010, ונסגר בראשית ספטמבר 2013 בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב בפש"ר 1253/06 יוסף גמזו נ' נעמה ישעיהו ואח', בו ניתן, לראשונה, הפטר על חוב מזונות.
 
כנקודת מוצא מסגירתו של המעגל הראשון אבקש לפתוח שני דיונים נוספים: האחד – העוסק בגיבושם של מבחנים שעל פיהם תיושם הלכת מקבילי, והשני –  דיון  המבקש  לכפור  במושכלות  היסוד  של  המעגל  הראשון,  ובדרך  קריאתו ויישומו  של  סעיף  69 (א) (3) לפקודת פשיטת הרגל, העוסק בתחולת צו הפטר על חוב מזונות. בעניין זה אטען כי קריאתו של הסעיף כקובע ברירת מחדל של אי תחולת צו הפטר על חוב מזונות היא שגויה, וכי אין לעניין זה הבדל בין חוב רגיל לחוב מזונות שהיה בר תביעה בפשיטת רגל. עם זאת על טענה זו להיות מאוזנת כך שלמהות החובות תהיה השפעה שונה על עצם ההחלטה להפטיר את החייב, בין אם החלטה זו הינה עצם ההחלטה על מתן הפטר (אם תתקבל הצעת הקריאה שלי) ובין אם החלטה זו היא במתווה מקבילי-גמזו, ועל כן יש לתקן את החוק כך שהמצב המצוי גם יתאם את לשון החוק.

מבוא
מטבע הדברים הליכי פשיטת רגל הינם אחד הנושאים המצויים בלב העשייה של האגף לסיוע משפטי (להלן: "האגף") . מתחילת שנת 2013 ועד למחצית אוקטובר הוגשו על ידי האגף כ 4,370 בקשות לפשיטת רגל. האגף מייצג את לקוחותיו בכל הערכאות, לרבות בהגשת ערעורים לבית המשפט העליון כפי שהיה בעניין ע"א 1003/09 יוסף מקבילי נ' כונס הנכסים הרשמי,[1] ודוחה, בהחלטה מנומקת עליה קיימת זכות ערעור לבית המשפט המחוזי,[2] את המקרים בהם להערכתו אין סיכוי משפטי להליך, תוך שהוא ממלא תפקיד "מעין שיפוטי" כשומר סף, על סמך הערכה מקצועית של סיכויי ההליך. הכמות הגדולה של המקרים הנבחנים על ידי האגף, תפקידו בהערכת הסיכוי המשפטי ובניתוב ההליכים, מציבים את האגף כגורם משמעותי בקריאתה ובגיבושה של מפת ההלכות בתחום זה, לצד כונס הנכסים הרשמי ובתי המשפט.
 
הדבר בא לידי ביטוי גם בעניין הטיפול בהליכי פשיטת רגל בצלם של חובות מזונות משמעותיים. בעניין זה מילא האגף תפקיד מפתח בזיהוי חסם שעמד בדרכם של חייבים רבים שיוצגו באמצעותו,[3] ובפתיחת שיח משפטי שהחל בעניין מקבילי והבשיל בפסיקה האחרונה בעניין פש"ר 1253/06 יוסף גמזו נ' נעמה ישעיהו ואח'.[4] זהו המעגל הראשון.
 
עם סגירתו של המעגל הראשון, וסדיקתה של התפיסה השגורה כי לא ניתן לקבל הפטר על חוב מזונות, מן הראוי לפתוח מעגל שני ולפתח דיון בשאלת השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להכריע בשאלת החלת ההפטר על חוב מזונות. ברשימה זו אפתח את הסוגיה לדיון ואציע ראשי פרקים ראשוניים לפיתוחם של שיקולים אפשריים, שעל העוסקים במלאכה יהיה לפתחם, לחדדם ולקבוע את משקלם ויחסי הגומלין ביניהם. גם בעניין זה אין ספק בליבי כי מודעותם של עורכי הדין של האגף המייצגים בהליכי פשיטת רגל לסוגיה זו, יהיה הצד שאותו הם מייצגים ושאליו נתונה חובתם אשר יהיה, תתרום רבות לפיתוחה.
 
לבסוף, אבקש "לכפור בעיקר" ולהציג עמדה לפיה התפיסה העומדת בבסיס הלכת מקבילי (שהיא כשלעצמה שינוי משמעותי לחיוב ביחס למצב שהיה לפניה) הגורסת כי צו הפטר איננו חל על חובות מזונות כלל ועיקר, אלא אם כן יחיל אותו בית המשפט במפורש, איננה תואמת את לשון הסעיף ואף לא את מרקם ההוראות וההגדרות השונות המצויות בפקודת פשיטת הרגל,[5] והרלוונטיות לעניין. אראה כי קריאתו הנכונה של סעיף 69(א)(3) לפקודה, כאשר היא משולבת בסביבת העבודה של מושגי היסוד של הפקודה, מחייבת את המסקנה כי צו הפטר חל גם על חוב מזונות שהוא בר תביעה בפשיטת רגל, ללא כל צורך בהוראה מיוחדת של בית המשפט.
 
אציין כי הדיון העוסק בשאלת השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להכריע בשאלה האם להחיל צו הפטר על חוב מזונות, רלוונטי בעיקרו גם להבנה זו, כאשר במקרה כזה מרכז הכובד של הדיון יוסט לשאלה האם לתת צו הפטר אם לאו. מובן מאליו כי במקרה כזה תמונת המצב תהיה מורכבת יותר, בהעדר יכולת להפריד בין חוב המזונות לחובות האחרים (ככל שיש כאלו), ואת השיקולים שעליהם נעמוד יהיה צורך לאזן גם מול האינטרס לאפשר לחייב למחוק את חובותיו האחרים.
 
המעגל הראשון
בתי המשפט המחוזיים קבעו בעבר כדבר שבשגרה, בהסתמך על סעיף 69(א)(3) לפקודה, העוסק בתחולת צו הפטר על חוב מזונות, שלא ניתן לקבל הפטר על חוב מזונות ולפיכך, דרך כלל,[6] נהגו לדחות על הסף בקשות חייבים במקרים שבין חובותיהם נכלל חוב מזונות גבוה, וזאת מבלי לבחון באופן פרטני ומעמיק את נסיבות יצירת החוב אלא תוך הסתפקות בקביעה כללית כי חוב מזונות אינו חוב שנוצר בתום לב.[7]
 
בתי המשפט קראו את חלקו הראשון של הסעיף לפיו: "צו הפטר אינו מפטיר חייב מחבות ... מזונות...", והתעלמו מהסיפא: "להוציא מה שהורה בית המשפט במפורש לגבי החבות, במידה שהורה ובתנאים שהורה", שמסרה בידם את שיקול הדעת לקבוע כי צו ההפטר יחול גם על החבות במזונות. הסיפא לסעיף 69(א)(3) הנ"ל הפך אם כן ל"אות מתה" בספר החוקים.
 
שילובם של השניים: קביעה כמעט חסרת אבחנה כי חוב מזונות הינו חוב שנוצר שלא בתום לב, יחד עם מה שנראה כהתעלמות מהסיפא, הובילה לחסימת דרכם של חייבי מזונות אל הארץ המובטחת של ההפטר, ובדרך כלל, אף אל הליך פשיטת הרגל גופו.
 
מגמה זו של בתי המשפט חזרה בתיקים רבים שהתגלגלו לפתחנו. וכאשר התגלגל לידי הטיפול בעניינו של מקבילי, אשר ביקש את סיוע האגף להכרזתו כפושט רגל ונדחה על ידי בית המשפט המחוזי, מצאתי כי הנסיבות מתאימות להעמיד למבחן קביעות אלו שגרמו לדחיית בקשתו, ולנסות לקעקע אותן. כפי שצוין בפסקי הדין בעניינו, חובותיו של מקבילי בגין מזונות היוו כ 70% ממסת החובות שלו, הוא היה בגיל פרישה וילדיו – בגרו מזמן ואינם תלויים עוד בתשלומי המזונות. לא מצאתי גם כי שאלת תום הלב אמורה להוות מכשול שכן לא מצאתי כי במקרה זה על פניו, ככל שניתן לקבוע בשלב מקדמי זה, מדובר ביצירת החובות שלא בתום לב, בוודאי לא לאור שאר הנסיבות. בית המשפט המחוזי בחיפה דחה את בקשתו של מקבילי על הסף, ואנו הבאנו את העניין לפתחו של בית המשפט העליון.
 
פסקת הסיום של פסק הדין מאת המשנה לנשיאה, כבוד השופט ריבלין (כתוארו דאז) נגעה בשתי הנקודות, ובהן קיומה של הסיפא הזנוחה של הסעיף והורתה:
 
"העובדה שאדם "חוסך" מזונות מילדיו או מזוגתו עשויה להשפיע על בחינת תום-ליבו בהליכי פשיטת רגל, ובמיוחד כך כאשר בית-המשפט לא שוכנע שהייתה מניעה אמיתית לעמוד בפסיקת המזונות. עם זאת, לא נוכל לומר כי עצם העובדה שחובו של אדם נובע, כולו או חלקו, ממזונות, שוללת מניה וביה את האפשרות לראות בו כמי שזכאי לבקש הליכי פשיטת רגל."
 
"הוראה זו [שצו ההפטר אינו מפטיר חוב מזונות, ש.פ.] כפופה לשיקול הדעת של בית המשפט... ראוי בשלב זה שלא לסגור את הדלת בפני המערער ולאפשר בחינה מעמיקה של ענין זה...".
 
לאחר פסק הדין ניתן היה להבחין בשינוי גישה בבתי המשפט המחוזיים, וקביעות שהלכו והתרבו כי יש לאפשר גם לחייב בעל חוב מזונות משמעותי להיכנס להליך פשיטת הרגל, אף שמשמעות פסיקתו של בית המשפט העליון לא הופנמה בתחילה עד תום בכל הנוגע לאפשרות להפטר.[8] 
עם זאת, רק עם מתן פסק הדין בעניין גמזו הבשיל התהליך לכדי החלת צו ההפטר על חוב מזונות,[9] והמעגל - שהחל עם אמרתו של כב' השופט ריבלין בעניין מקבילי – נסגר.[10]
 
המעגל השני
המבחנים למתן צו הפטר על חוב מזונות
בסמוך לאחר שניתן פסק הדין בעניין מקבילי, הבעתי את דעתי[11] כי משעברנו המשוכה הראשונה לפיה אין להתעלם מהסיפא....הגיעה העת להשלים המהלך...וליצוק תוכן לסיפא של סע' 69(א)(3) לחוק, ולקבוע מבחנים להחלת שיקול הדעת: מתי ראוי ונכון להורות על הפטרת חייב מחוב מזונות. מבחנים אלו נדרשים לא רק לשלב הקביעה האם צו ההפטר יוחל על חוב מזונות, אלא גם, ואולי מבחינת ההיקף, בעיקר, לשלבי הביניים של ההחלטות בדבר צו הכינוס והכרזת פשיטת הרגל. החלטות הביניים אסור להן שתתעלמנה מן התוצאה הסופית הצפויה או האפשרית, וככל שהסיכוי שצו ההפטר יוחל על חוב המזונות גבוה יותר כך ייטה בית המשפט לאפשר התקדמות ההליכים.[12] 
 
סברתי כי לאור דבריו הברורים של בית המשפט העליון בעניין מקבילי, צפוי להתחיל תהליך של גיבוש קריטריונים מותאמים הן לבחינת שאלת תום הלב, והן לעניין שאלת יישומו של סעיף 69(א)(3) לחוק, כאשר בין הדברים קיימת זיקה ברורה. עם מתן פסק בעניין גמזו, ויישומה של הלכת מקבילי, ניתן להתחיל לזהות את ראשיתו של התהליך.
 
באותה שיחה הצעתי מספר מבחנים מתבקשים, תוך שציינתי כי ניתן לחשוב על מבחנים נוספים:[13]
  1. הסיבות שבעטיין נוצר חוב המזונות: האם נוצר בתום לב? האם הייתה מניעה אמיתית לתשלום המזונות? לא דומה חוב מזונות שנוצר בשל חוסר יכולת אמיתית לשלם (מקום שהחייב עשה את כל המאמצים לכך או שמראש נפסק סכום העולה על יכולתו), לחוב שנוצר בחוסר תום לב.
  2. הדין על פיו נפסקו המזונות: פסיקת המזונות בישראל מערבת דינים שונים: מי שיש לו דין דתי חל עליו הדין הדתי האישי, ואילו חסר דת מחויב מכוח החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט-1959. מטבע הדברים, החיובים המוטלים בנסיבות זהות (מבחינת יכולות) שונים והדבר יוצר עיוותים. אב יהודי יחויב במזונות ילדיו הקטנים בסכום מינימום ללא כל קשר לשאלה אם יוכל לעמוד בסכום זה. ואילו במקרה של אב חסר דת יבחנו את יכולתו מול יכולת האם. הדבר יחייב את עורכי הדין העוסקים בתחום ואת בתי המשפט, להיות ערים גם לסוגיות מתחום ענייני המשפחה. בהקשר זה מעניין לציין כי בעבר גילה בית המשפט העליון (כב' המשנה לנשיא דאז שלמה לוין, בחוות דעת אליה הצטרפו הנשיא דאז ברק והשופט אור), שעל בית משפט הפוסק מזונות שאינם בגדר יכולתו של החייב, בשל חובת המזונות האבסולוטית שבדין האישי, לציין זאת בפסק דין.[14] מצער כי בתי המשפט לענייני משפחה מתעלמים מהנחיה ראויה זו, ולו היו עושים כך, היה הדבר מהווה תמרור בולט לעניין יישומו של המבחן המוצע. כעת, משחוזר וניעור ענין זה במסגרת האפשרות לקבל הפטר מחוב מזונות, באופן המקנה לו חשיבות מעשית, חשוב לשוב ולקרוא לבתי המשפט למשפחה לנהוג כהנחייתו של בית המשפט העליון.
  3. אופיו העכשווי של החוב: ציינתי כי מבחן דומה הוצע על ידי השופט אנגלרד במסגרת רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו,[15] שעסק בשיקול הדעת ליישומו של סע' 69(ה) לחוק ההוצאה לפועל, הקובע כי במקרים המתאימים ניתן לפרוס חוב מזונות שהצטבר, לתשלומים התואמים את יכולתו העכשווית של החייב. לפי מבחן זה, אופיו של חוב מזונות מושפע מפרמטרים כגון: גילו של החוב ומצב הנזקקים למזונות. הרציונל המייחד חוב מזונות מחובות אחרים טמון בצורך המיידי של תלויים לקבל את צרכיהם השוטפים במועד. ככל שחולף זמן רב יותר כך מאבד החוב את ייחודו והופך דומה יותר ויותר בטיבו לחוב רגיל. ודוק, אין מדובר כאן בקריטריון המוכר והכללי של "חלוף הזמן" כפי שאנו מכירים מאז פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת בן דוד.[16] שם חלוף הזמן אינו משנה את טיבו של החוב אלא את נקודת המבט שלנו על החייב.
זכה גמזו ושוב חזר בית המשפט על מבחן זה בעניינו, הפעם תוך יישומו בסוגיית החלת ההפטר. שמחתי לראות כי, בדיוק כשם שהצעתי אני לשאוב מדבריו של בית המשפט העליון ברע"א 4095/98 הנ"ל, עשה בית המשפט המחוזי עת קבע:
"בית המשפט העליון, בעניינו של החייב עצמו, עמד על האבחנה האפשרית בין חוב מזונות שוטף כלפי קטינים לבין חוב עבר (רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3) 360 (19.3.01)).
... עוד בשנת 2002, בענין החייב והמשיבות, ציין כב' השופט אלון, כנזכר, כי "לעת הזו... הפכה יתרת חוב המזונות הפסוק זה מכבר לחוב כספי "רגיל" שאיננו נושא יותר את האופי המיוחד והקפדני בו מובחן ממנו חוב מזונות לקטינים או לתלויים." דברים אלה יפים כיום, בנסיבות הקונקרטיות, בבחינת קל וחומר."[17]
 
מעבר למבחנים אלו, שהם מבחנים ייחודיים לעניין מזונות, על בתי המשפט להפעיל כמובן גם את המבחנים המופעלים בכל מקרה של בחינת בקשת הפטר, גם כאשר לא מדובר על חוב מזונות: חלוף הזמן, קיומה או העדר קיומה של תועלת לנושים, מצבו של החייב מבחינת גיל, בריאות ורמת חיים, הסכומים שכבר שולמו במהלך השנים על ידי החייב לנושיו, הנושים – מצבם ואף מניעיהם ועוד. כך עשה, ויפה עשה, בית המשפט המחוזי בעניין גמזו.
 
אלא שרשימת תבחינים שיש לבחון אין בה די. רשימת השיקולים והמבחנים אינה מלמדת כמעט דבר על הדרך בה ראוי להפעיל אותם. מתי מבחן, או צירוף של מבחנים יטה את הכף לכיוון החלת ההפטר – האם רק כאשר המבחן מתקיים בנקודת הקיצון שלו, ואולי רק בצירוף של מבחנים שכולם כאחד מתקיימים ברף הגבוה ביותר? ושמא די בכך שהמבחן או המבחנים נוטים לצד ההפטר, יותר משהם מצביעים על שלילתו?
 
על מנת שיהיה במבחנים משום מבחן ישים, שיאפשר גם אחידות מה לגבי התוצאות, יש לפתח גישה רחבה מוסכמת ומובנית כלפי סוגיית החלת ההפטר על חובות מזונות, גישה שתאזן בין זכויות הנושים הזכאים למזונות (על טיבם המיוחד) לבין אינטרס החייבים. על דבר זה מטבע הדברים מעולם לא ניתנה הדעת, כל עוד אפשרות כזו לא נכללה באופק הפסיקתי.
 
באמרותיו של בית המשפט המחוזי בעניין גמזו ניתן לזהות את הגישה הכללית והעקרונית שהנחתה אותו עת יישם את המבחנים הלכה למעשה.[18] לטעמי גישה זו מחמירה יתר על המידה עם חייבי המזונות, מושפעת עדיין מהמציאות בה הפטר מחוב מזונות מאן דכר שמיה, ויונקת מן ההבנה הקיימת כי ברירת המחדל היא שהפטר אינו חל על חוב מזונות, ולפיכך נדרשות נסיבות קיצוניות על מנת לחרוג מן השורה. זה הזמן לעבור לפרק הבא ולכפור בנכונותה של נקודת מבט זו.
 
האומנם צו הפטר אינו חל על חוב מזונות
אף שפסק הדין שניתן בעניין מקבילי התאים לכאורה את עמדת הפסיקה ללשון החוק, הוא יוצא לדעתי מנקודת מוצא שגויה בכל הנוגע להבנתה של הרישא של סעיף 69(א)(ג) לחוק. לדעתי, הנחת היסוד, או "העיקרון הרחב"  כלשונו של בית המשפט בעניין גמזו, לפיה צו הפטר אינו חל כברירת מחדל על חוב מזונות ורק מכוח הוראה מפורשת של בית המשפט ניתן להחילו – אינה נכונה.[19]
 
במבט ראשון טענתי זו נראית תמוהה, שכן לשונו של הסעיף לכאורה אינה מותירה מקום לספק:
 
69. (א) צו ההפטר יפטור את פושט הרגל מכל חוב בר-תביעה בפשיטת רגל, חוץ מאלה:
(1)   חוב המגיע לפי התחייבות להימנע מעבירה או חוב המגיע למדינה בשל קנס;
(2)   חוב או חבות שנוצרו במרמה שפושט הרגל היה שותף לה או שהשיג ויתור עליהם במרמה כאמור;
(3)   חבות לפי פסק דין לחובתו בתובענת מזונות, להוציא מה שהורה בית המשפט במפורש לגבי החבות, במידה שהורה ובתנאים שהורה.
 
על מנת לתת מענה לתמיהה זו ננדוד לסעיפים 71 ו-72 לפקודה, לסעיף ההגדרות, ונתחקה אחר רובדי החקיקה של הפקודה.
 
בין חוב לחבות
נשים לב לכך שסעיף 69(א), הכולל שלושה סוגי חובות המוחרגים מהפטר, נוקט לשון שונה ביחס לכל חלופה: בסע' קטן (1) העוסק בקנסות המחוקק משתמש במונח "חוב". בסעיף קטן (2) העוסק במרמה המחוקק מדגיש "חוב או חבות" ואילו בסעיף קטן (3) העוסק במזונות אנו מוצאים "חבות... לפי פסק דין בתובענת מזונות".
בסמיכות כזו של סעיפים לא נראה שמדובר בניסוח רשלני. עיון בסעיף ההגדרות של "חבות" ושל "חוב בר תביעה" יגלה כי משמעותה של "חבות" אינה זהה ל"חוב" (שאינו מוגדר כשלעצמו), והינה חיוב באוריינטציה עתידית.
נחזור כעת לסע' 69, ונראה כי הבדלי הניסוח מכוונים. במקרים של מרמה למשל, המחוקק בחר שלא להחיל את ההפטר על חבות – כלומר על חוב עתידי שינבע ממעשה מרמה ואף לא העניק לבית המשפט שיקול דעת אם להחילו.
לעומת זאת, במזונות, רק "חבות " – כלומר תשלומים שמועד פירעונם בעתיד, לא יזכו להפטר (אלא בכפוף להוראה מפורשת), אך חוב עבר כלל לא נכלל בסע' 69(א) וממילא אינו מוחרג מצו הפטר.
 
לכאורה, ההסבר נראה מוטעה מיסודו – שהרי בסע' 72(1) לפקודה נקבע כי "דרישת מזונות המגיעים על פי פסק דין וזמן פרעונם חל אחרי מתן צו הכינוס, אינן בנות תביעה בפשיטת רגל" – במילים אחרות: "חבות" מזונות אינה חוב בר תביעה בפשיטת רגל, ומשכך – כלל אינה יכולה להיות מושא להפטר. אם כך הדבר, לכאורה טענתי כי למזונות כאלו מתייחס הסעיף נראית מוטעית, שכן אין צורך לקבוע כי הפטר לא יחול על חוב שאינו בר תביעה.
 
אלא שדווקא מכאן ראיה לטענתי, אך לשם הבנתה חשוב לתת את הדעת לרבדי החקיקה. הסיפא לסע' 72(1) העוסקת במזונות היא תיקון שהתווסף לחוק רק בתשל"ו ומהווה חריג לסע' 71. סע' 71 הוא הכלל, והוא קובע כי גם "חוב" וגם "חבות" הינם ברי תביעה. לפי זה גם "חבות" במזונות (כלומר תשלומי מזונות שזמן פירעונם עתידי ביחס לצו הכינוס), מהווה חוב בר תביעה בפשיטת רגל - וממילא מושא להפטר.
 
על רקע סע' 71, לפיו גם חבות נכללת בפשיטת הרגל, קבע המחוקק בעבר בסע' 69(א)(3) ש"חבות" מזונות לא תיכלל באופן אוטומטי בהפטר. אילולא קביעה זו, ההפטר היה חל גם על תשלומי מזונות עתידיים – כמו שהוא חל על כל "חבות" אחרת. תוצאה קשה זו רצה המחוקק למנוע ככל שמדובר במזונות. המחוקק לא כלל בסע' 69(א)(3) "חוב" מזונות ולכן הפטר חל על "חוב" מזונות כמו על כל חוב. רק מאוחר יותר הוסיף המחוקק את סע' 72(1) לחוק ובכך הפך סע' 69(א)(3) מיותר, אולם לא נמחק מספר החוקים.
בהקשר זה חשוב לציין את פסק דינה החשוב של השופטת וילנר בפש"ר 362/03 לזר נח נ' הכונ"ר,[20] שקבעה שאי תשלום חוב המזונות  מדי חודש, אינו מהווה יצירת חובות חדשים. אבחנה נכונה זו של השופטת וילנר משמרת את טיבם של תשלומי מזונות עתידיים כחוב שאינו בבחינת "חוב חדש", חרף ההוראה המיוחדת של סע' 72(1). פסיקה זו מדגימה את העובדה כי ההוראה החדשה של סעיף 72(1) מהווה הסדר טכני אך טיבם של החובות נשאר טבוע בחותמו של סעיף 71.
כל הסבר אחר מחייב להניח כי האבחנה בין המונחים "חבות" ו"חוב" הינה חסרת משמעות וכי מדובר במינוח ובניסוח רשלניים.
לדעתי, הגיעה העת לחזור ולתת למחוקק, כמו גם לדברי החקיקה וללשונם, את הכבוד הראוי ולהיזהר מפרשנות הנסמכת יתר על המידה על ערכים עמומים והמעניקה ללשון החוק משמעות משנית.
 
רשימה זו התמקדה בלשון החוק וברבדי החקיקה על מנת להותיר את המסקנה בלתי תלויה בדעה אישית. עם זאת אומר כי כוונת המחוקק ותכלית החוק תואמים את המצב אותו הגדרנו כרצוי, ואף מחייבים החלת ההפטר על חייבי מזונות במקרים הראויים לכך. מאז תיקון תשנ"ו לפקודת פשיטת הרגל,[21] נוספה לפקודה התכלית של הכרה באינטרס של החייב, שיקומו ומתן האפשרות לפתוח דף חדש בחייו.[22]  תכלית זו נוגעת גם לחייבי מזונות והחרגתם ממנה, אם להלכה, ואם למעשה (על דרך של הפיכת אפשרות זו מלכתחילה לחריג נדיר) אינה תואמת את תכלית החוק באופן בו התווה בית המשפט העליון את הדרך להבנתה.[23]   
 
 
השלכות וקריאה למחוקק
קריאה זו של הסעיף, אף שהיא נראית במבט ראשון כמיטיבה עם ציבור החייבים, עשויה דווקא לפגוע בהם. על פי ההבנה הרווחת לפיה צו הפטר אינו חל על חוב מזונות, אין כל קושי לבית המשפט ליתן צו הפטר לחייב שחובותיו מורכבים הן מחוב מזונות והן מחובות אחרים, שכן צו כזה יפטור את החייב מן החובות הרגילים אך חובתו לשלם את חוב המזונות תעמוד בעינה.
ככל שלא ניתן להפריד בין הדבקים, הרי שבית המשפט יתקשה ליתן צו הפטר לחייב שחלק - גם אם לא חלק הארי- מסך חובותיו הוא חוב מזונות, ובכך לפוטרו מחובתו כלפי ילדיו הקטינים. זאת משום שההחלטה בדבר הפטר מושפעת ממהותם של החובות עליהם היא חלה, ומהותם השונה של החובות מחייבת שיקול דעת שונה ומובחן, אשר אינו אפשרי במצב של חלות צו ההפטר גם על חוב מזונות.
 
אם רוצים לשנות מצב זה ולתת גושפנקא בלשון החוק לאפשרות להבחין בין חוב מזונות עבר לחוב אחר, יש להשלים את התיקון לחוק ולצד הוספת סעיף 72(1)[24] יש לתקן את סעיף 69(א)(א) כך שחלף המילה "חבות" תבוא המילה "חוב", ונמצא הכול בא על מקומו בשלום: חבות במזונות – לאמור חיובי תשלומי מזונות שזמן פירעונם חל לאחר מתן צו הכינוס, שעל פי סעיף 72(1) כלל אינה חוב בר תביעה – ומשכך לא תהיה מושא להפטר ואילו חוב מזונות – לאמור חוב בגין תשלומי מזונות שזמן פירעונם חל לפני צו הכינוס – ייכלל בהפטר רק במידה ובית המשפט יורה על כך במפורש. כך, מחד - תובא לידי ביטוי כוונתו המקורית של המחוקק עת תיקן את סע' 72(1) להבחין בין חוב הנוגע למזונות עבר לבין חבות מזונות עתידית, מאידך – חוב מזונות עבר יובחן גם מחובות רגילים, ולבית המשפט יתאפשר להגיע לתוצאה שונה ביחס לכל סוג של חובות.
 
 
תגיות: פשיטת רגל, הפטר, חוב מזונות, מקבילי, גמזו
* תודתי לעו"ד שמעון ברקוביץ אשר הסב את תשומת ליבי לדרך ניסוחו של החוק בהקשר של חלות צו הפטר על חוב מזונות.
[1] ע"א 1003/09 יוסף מקבילי נ' כונס הנכסים הרשמי, (פורסם במאגרים, 4.1.10) (להלן: "ענין מקבילי").
[2] ס' 5 לחוק הסיוע המשפטי, תשל"ב-1972.
[3] זה המקום לציין כי פעולותיו של האגף, החלטותיו לייצג או שלא לייצג, והטענות שנטענות על ידו בבתי המשפט, נגזרות לצד בדיקת הזכאות הכלכלית, מהערכת הסיכוי המשפטי לקדם את עניינו של הפונה באותו מקרה ספציפי. האגף אינו מקדם עמדות משל עצמו, וכשגרה מייצג בערכאות צדדים העומדים משני צדי המתרס – הדיוני והעקרוני כאשר בייצוגו של כל צד חייב או נושה, עומדים בפניו האינטרסים של הלקוח ושלו בלבד בהתאם לכללי לשכת עוה"ד. מטבע הדברים היקף הפעילות הגדול גורם לאגף לזהות מגמות וקשיים המשותפים לפונים רבים, ולגבש עמדה משפטית שמטרתה לסייע בידם ולייצגם בצורה היעילה ביותר.
[4] פש"ר (תל אביב) 1253/06 יוסף גמזו נ' נעמה ישעיהו ואח' (פורסם במאגרים, 2.9.1) (להלן: "ענין גמזו").
[5] פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: "הפקודה").
[6] "דרך כלל", שכן מפעם לפעם ניתנו גם החלטות אשר אפשרו לחייבי מזונות להיכנס להליכי פשיטת רגל. כך היה גם בעניינו של גמזו, אשר הוכרז ביום 15.8.02 פושט רגל חרף היות חוב המזונות חובו היחיד וחרף התנגדות הנושות. ראו גם פש"ר (חיפה) 918/06 משה פז נ' הכונ"ר (פורסם בפסק-דין, 21.1.08). עם זאת גם אותן החלטות לא עסקו בשאלת ההפטר אלא בשאלת ההכרזה כפושט רגל באספקלריא של דרישת תום הלב ועצם קיומו האפשרי במקרה של חוב מזונות, ולא מתוך הפרספקטיבה של ההפטר.
[7] למשל: "עמדת הפסיקה היא שחוב אשר נוצר עקב אי העברת תשלום דמי מזונות קטין הוא חוב הנגוע מעצם טיבו וטבעו בחוסר תום לב.
ממילא מדובר גם בחוב הנתבע כולו בדין קדימה ושהחייב איננו יכול להיות מופטר ממנו, בסופו של הליך." פש"ר (חיפה) עזרא אילן נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בתקדין, 28.6.09).
[8] למשל: "הכנ"ר טוען כי בנסיבות אלה החייב לא יוכל לקבל הפטר שכן חוב מזונות איננו בר הפטר ... לדידו של הכנ"ר אין תוחלת בניהול הליכי הפש"ר.... בפסק דין ע"א 1003/09 יוסף מקבילי נ' הכנ"ר קבע בית המשפט העליון לאחרונה כי עצם העובדה שחובו של אדם נובע כולו או חלקו ממזונות אין פירושו של דבר שתישלל ממנו האפשרות לבקש לפתוח בהליכי פשיטת רגל. ... בנסיבות הענין, ... אני סבור כי בשלב זה ומבלי לקבוע מסמרות לגבי המשך ההליך מן הראוי לאפשר לחייב לבוא בפתחו של הליך הפש"ר וליתן לו צו כינוס כמבוקש." פש"ר (ת"א) 2058-12-09 ודיסלב שוטקו נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בתקדין, החלטה מיום 7.4.2010); וראו גם פש"ר (ת"א) 8422-09-12 דרורה מור נ' יצחק מור ואח' (פורסם בתקדין, 26.5.2013). באותם פסקי דין פסקו השופטים אופרטיבית כמצוותו של בית המשפט העליון בענין מקבילי, אך חזרו וגרסו כי הם נוהגים כך על אף היותו של חוב מזונות חוב שאינו בר הפטר, תוך התעלמות מדבריו של בית המשפט העליון כי בנסיבות המתאימות ניתן להחיל הפטר גם על חוב המזונות.
[9] על בתוליותו של העניין תעיד העובדה כי לבית המשפט המחוזי כלל לא היה ברור מי הוא המוסמך להחליט בשאלת החלת ההפטר על חוב מזונות בהתאם לסיפא של סע 69(א)(3) לפקודה, והוא העביר את ההחלטה אל בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט העליון נדרש להתערב בסוגיה זו וקבע כי את ההחלטה צריך, ומוסמך, רק בית המשפט של פשיטת הרגל לקבל. רע"א 3050/12 פרופ' יוסף גמזו נ' נעמה ישעיהו ואח' (לא פורסם, 8.11.12).
[10] ראו סעיף 58 לפסק הדין בענין גמזו, לעיל ה"ש 4.
[11]  בשיחה עם עו"ד איטי יעקבי "נגד שלילה אוטומטית של בקשות לפשיטת רגל בשל חוב מזונות" בדלתיים פתוחות, גליון 36, אוקטובר 2011, 42-44.  
[12] בין כה וכה ניתן פסה"ד בע"א 307/12 ישראל בלום נ. כונס הנכסים הרשמי (פורסם בתקדין, 14.8.12) אשר צמצם מאוד, ובצדק, את האפשרות למנוע מחייב להיכנס בשערי ההליך בשלב המקדמי של צו הכינוס, בשל העדר תום לב, עדיין אפשרות זו קיימת וניתן, ואף נכון לעשות בה שימוש במקרים המתאימים, גם אם הנדירים. יתר על כן, ככל שההליך מתקדם והשאלה אינה האם לאפשר לחייב להיכנס להליך אלא להמשיך בו, לאחר שההזדמנות כבר ניתנה לו והחקירות והדרישות הנחוצות כבר נעשו, נכון יותר ויותר לקבל את ההחלטות בפרספקטיבה של התוצאה הצפויה.
[13] יעקבי, לעיל ה"ש 11, עמ' 42.
[14] "נראית לי הצעת היועץ המשפטי לממשלה, שאותה אני מקבל, שראוי להנחות את בית-המשפט המוסמך הפוסק מזונות לפרט בפסק-דינו אם החיוב הפסוק הוא בהתאם ליכולתו של החייב או שהוא נקבע למעלה מיכולתו, לפי צורכי הזכאים." רע"א 4445/96 שאול בר-נוי נ' המוסד לביטוח לאומי נא (4) 571, 576.
[15] רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3) 360.
[16] ע"א 3224/07 בן דוד נ' הכנ"ר (לא פורסם, 3.5.09). גם בית המשפט המחוזי בענין גמזו ראה בחלוף הזמן הכללי מבחן מובדל מאבדן אופי חוב המזונות, ראו ענין גמזו, לעיל ה"ש 4, פסקה 54.
[17] ענין בן דוד, שם, פסקאות 63-64.
[18] "יש להדגיש, כי המסקנה הנזכרת היא מסקנה חריגה. אין היא באה ללמד כי שלב ההפטר בדיני פשיטת רגל, אמור לכלול בחובו גם חיובי מזונות ואין היא באה לכרסם בעיקרון הרחב של העדר הפטר מחיוב מזונות. ההיפך הוא הנכון. הכלל היה ועודו, כי הפטר בפשיטת רגל אינו כולל הפטר מחיובי מזונות וכי על פי רוב, טענותיו של חייב בענין חוב מזונות, לרבות טענות בדבר מצב כלכלי ובריאותי המקשה עליו לפרוע את החוב, מקומן יהא בהליך ההוצאה לפועל"; ענין גמזו, לעיל ה"ש 4, פיסקה 69.
[19] עם זאת, זהו המצב הרצוי, ולכן אציע בהמשך הדברים לתקן את החוק כך שהמצב הרצוי יתאם את לשון החוק.
[20] פש"ר (חיפה) 362/03 לזר נח נ' הכונ"ר (לא פורסם, 21.8.05).
[21] חוק לתיקון פקודת פשיטת הרגל (מס' 3), התשנ"ו-1996, ס"ח תשנ"ו מס' 1560 מיום 8.2.1996 עמ' 60.
[22] "מטרת ההצעה ...היא לחדש את ההכרה באינטרס הלגיטימי של החייב לפתוח דף חדש בחייו, וזאת בדרך של מתן אפשרות לחייבים לפתוח בהליכי פשיטת רגל, גם אם ברשותם נכסים מועטים בלבד או שאין להם נכסים בכלל...". דברי ההסבר להצעת החוק לתיקון פקודת פשיטת הרגל (מס׳ 3) (פושט רגל זמני ותיקונים שונים), התשנ"ד-1994, ה"ח 2282, י"ב בתמוז התשנ"ד, 21.6.1994.
[23] בית המשפט העליון התווה על דרך ההרחבה את אופן בחינת תום הלב במקרים בהם החובות נוצרו תוך ביצוע עבירה פלילית, מתוך הנחיה כי את תום הלב יש לפרש על רקע תכליתה המיוחדת של הפקודה לאפשר לחייב לפתוח דף חדש בחייו, ולא כמושג עצמאי. הנחיה זו מאפשרת לראות גם בהתנהגויות אשר בהקשרים אחרים נגועות בפגמים, ככאלו שלעניין פקודת פשיטת הרגל לא ייחשבו כחוסר תום לב;  ע"א 6416/01 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 197.
[24] הוספה שאך הבחינה בין חוב מזונות עתיד לחוב רגיל, אך לא בין חוב מזונות עבר לחוב רגיל.