גליון מספר 2 קיץ תשע"ב
עורכת ראשית: עו"ד קארן שוורץ-אמיגה | עורך: עו"ד שוקי פרידמן | עורכת מדיה: עו"ד יעל שמחי

פיצוי בגין עגמת נפש לעובדת זרה שהועסקה ללא היתר תוך פגיעה בחופש התנועה שלה

|16/07/2012|

בית הדין האזורי לעבודה בירושלים קבע כי עובדת זרה שמעסיקה החזיק בדרכונה, אסר עליה לצאת מן הבית ונמנע מקיום חובתו להסדרת היתר עבודה – זכאית לפיצוי בגין עוגמת נפש בשל הפגיעה בחופש התנועה שלה והעסקתה ללא היתר, מה שגרם לה לחיים של הסתר והיחבא. בנוסף, חויב המעסיק בתשלום פיצויי פיטורים לעובדת, הפרשי שכר מינימום ופיצויים בגין הלנת השכר, וכן תגמול על עבודתה בימי המנוחה השבועית, פדיון חופשה ודמי הבראה.

שופטת: הנשיאה, דיתה פרוז'ינין, נציגי ציבור: איסר סלובטיצקי, אריה שפירא.
לתובעת: עו"ד תמיר בלנק, במינוי מטעם הלשכה לסיוע משפטי מחוז ירושלים.
לנתבע: עו"ד פיראס עזאם.

 

התובעת נכנסה לישראל מירדן עם הנתבע כאשר בידה ויזת תייר לשלשה חודשים. לפני בואה לארץ עבדה התובעת אצל אחותו של הנתבע בירדן, ומאז הגיעה לישראל עבדה אצל הנתבע בעבודות משק בית משך למעלה משלשה עשר חודשים, עד אשר פנתה למשרדי "קו לעובד", שם, לאור החשש כי היא נפלה קורבן לעבירות של סחר בבני אדם ועבדות, הפנו אותה לאגף לסיוע משפטי.
 
בית הדין האזורי לעבודה דחה את טענות התובעת כי היא נפלה קרבן לסחר בבני אדם למטרת עבדות והועסקה בבית הנתבע בתנאי עבדות או כליאה, אולם הכיר בכך שחופש התנועה של התובעת הוגבל משמעותית על ידי הנתבע במשך למעלה משנה, ופגיעה זו בזכות היסוד שלה מצדיקה פיצוי מיוחד בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה. בית הדין הוסיף שמדובר אמנם בסעד שבתי הדין לעבודה אינם ממהרים לפסוק, והוא נפסק רק במקרים קיצוניים, אולם בהליך זה אכן מדובר בנסיבות יוצאות דופן המצדיקות פיצוי כזה.   
 
מפסק הדין עולה כי במשך כל תקופת עבודתה של התובעת אצל הנתבע הוא החזיק בדרכונה,  סרב להחזירו לה גם לאחר שעזבה, ורק התערבות משטרתית הביאה להשבת הדרכון. במשך כל תקופת עבודתה שהתה התובעת בבית המעסיק ויצאה ממנו רק בלווי בני משפחתו. בית הדין קבע כי אף שהנתבע ורעייתו אסרו על התובעת לצאת מן הבית, לא הייתה כאן "כליאת שווא" מאחר וכאשר יצאו בני המשפחה מן הבית, התובעת נשארה בו בגפה כאשר היה בידה מפתח של הדירה וטלפון פועל. עם זאת הנתבע לא דאג להסדיר את מעמדה החוקי של התובעת ולקבל עבורה היתר עבודה כדין ובית הדין דחה את טענתו כי הייתה זו חובתה של העובדת לדאוג להסדרת מעמדה, וקבע כי החובה חלה על המעסיק, על אחת כמה וכמה כאשר הוא החזיק בדרכונה של התובעת ולפיכך לא הייתה לה כל אפשרות לבקש ויזה לעצמה.
 
בית הדין קבע כי העובדה שהנתבע לא הסדיר את מעמדה של הנתבעת כעובדת חוקית, ובכך גזר עליה חיים בהיחבא תוך חשש מתמיד להיתפס, מהווה גם היא כשלעצמה פגיעה בעובדת.
 
בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובעת בשל הגבלת חופש התנועה שלה והעסקתה ללא הסדרת מעמדה, פסק לה בית הדין פיצוי של 15,000 ₪.
 
עוד קבע בית הדין כי שכר העבודה ששולם לתובעת היה נמוך משמעותית משכר המינימום הקבוע בחוק, תוך שהוא דוחה את טענת הנתבע כי יש לנכות חלק ניכר מהשכר עבור הוצאות מגוריה וכלכלתה של התובעת. בית הדין קבע, כפי שנקבע בפסיקה קודמת, כי אין לנכות משכרו של עובד המתגורר בבית המעסיק יותר מאשר 10% משכרו בגין מגורים וכלכלה, וחייב את הנתבע בתשלום הפרשי שכר מינימום (בניכוי 10% מהשכר עבור מגורים וכלכלה) ובתוספת פיצויי הלנת השכר. בנוסף, נפסק לזכות התובעת גמול עבור עבודה בימי המנוחה השבועית, דמי פדיון חופשה ודמי הבראה.
 
אף שהתובעת עזבה את העבודה מיוזמתה, חייב בית הדין את הנתבע בתשלום פיצויי פיטורים. בית הדין קבע כי מדובר בנסיבות מיוחדות בהן אין לדרוש מעובד להמשיך את עבודתו, כאמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963.
 
בית הדין שב והוקיע את הניצול מצד מעסיקים כלפי עובדים זרים, אשר מטבע הדברים מעמדם מוחלש, והם תלויים במעסיקים בהיותם זרים בארץ לא נודעת, לעתים בלא מעמד חוקי, בלא לדעת את השפה ואת המגיע להם.

תע"א (ירושלים) 3465-08 פלונית נ' אלמוני, (24.11.11).
 
 
תגיות: דיני עבודה, עובדים זרים, זכות יסוד, חופש תנועה, החזקת דרכון, עוגמת נפש, פיצויי פיטורים, שכר מינימום, הלנת שכר, גמול שעות נוספות, גמול עבודה בימי מנוחה, קיזוז הוצאות מחיה