גליון מספר 2   קיץ תשע"ב
עורכת ראשית: עו"ד קארן שוורץ-אמיגה | עורך: עו"ד שוקי פרידמן | עורכת מדיה: עו"ד יעל שמחי

תקופת עבודה מחוץ לישראל כתקופת אכשרה – אימתי?

|16/07/2012|

אמנת ישראל-אוסטריה לביטחון סוציאלי מאפשרת להתחשב בתקופת עבודה באוסטריה במניין ימי האכשרה לצורך זכאות לדמי אבטלה, גם במקרה שהתובע לא עבד כלל בישראל בתקופת האכשרה. זאת, במקרה בו עובר לכך פוטר העובד מעבודה בישראל שלא באשמתו. כך, על פי פרשנות חדשנית שנתן בית הדין האזורי לעבודה בנצרת לאמנה, תוך בחינת לשונה  תכליתה הסוציאלית.​

שופטת: הנשיאה ורד שפר.
לתובע: עו"ד זאב גלר, במינוי הסיוע המשפטי - מחוז צפון.
לנתבע: עו"ד אברהים מסארווה.
 
רקע כללי
אמנות בינלאומיות (לרוב דו צדדיות) בתחום הביטחון הסוציאלי מבטיחות לאזרחי אותן מדינות המשכיות בקבלת זכויות סוציאליות שונות, גם במקרים של העתקת מקום מגורים אל מדינה חברה. ישראל חתומה על אמנות לביטחון סוציאלי עם 15 מדינות[1], ובכללן אמנת ישראל-אוסטריה על ביטחון סוציאלי[2] (להלן: "האמנה"). 
 
התובע הועסק בארץ כעובד בעבודה מועדפת מיום 6.8.2007 עד לפיטוריו בתאריך 25.2.2008. בחודש אפריל 2008 החל התובע לעבוד כמאבטח בקהילה היהודית בווינה, אוסטריה, עד לפיטוריו בחודש דצמבר 2008, לאחריהם שב לישראל. 
 
משלא מצא עבודה חדשה החל התובע להתייצב בלשכת שרות התעסוקה כדורש עבודה. הואיל ולא נמצאה עבורו עבודה, פנה למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד"), בתביעה לקבלת דמי אבטלה.
 
המוסד דחה את תביעתו בנימוק שהתובע לא צבר את מכסת ימי האכשרה הנדרשים לצורך הזכאות לדמי אבטלה, תוך שתקופת העבודה בחו"ל לא הובאה במניינם.
 
כנגד דחייתו זו של המוסד, הגיש התובע תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת. 
 
 
טענות הצדדים
סעיף 18 לאמנה קובע כדלקמן: 
 
"(1) חלו על אדם פלוני זה אחר זה או בסירוגין הדינים של שני בעלי האמנה, יחוברו, לענין רכישת התביעה לגימלאות במקרה של אבטלה, התקופות שיש להביאן בחשבון לפי הדינים של שני בעלי האמנה, במידה שאינן חופפות.
 
(2) תנאי לתחולת סעיף קטן (1) הוא שהאדם הנוגע בדבר היה מועסק כעובד בתחום בעל האמנה שלפי דיניו הוא תובע את הגימלה, בסך הכל 26 שבועות, תוך שנים עשר החדשים לפני הגשת התביעה זולת אם הופסקה העסקתו ללא אשמת העובד."
 
לא היה חולק על כך שבתקופה של שנים-עשר החודשים שקדמו להגשת התביעה למוסד (להלן: "התקופה הרלוונטית"), לא עבד התובע בכלל בישראל, ובוודאי שלא  26 שבועות.
 
המחלוקת ניטשה סביב שאלת פרשנותו של סעיף 18(2), וליתר דיוק בנוגע לתנאי המופיע בסיפא: " זולת אם הופסקה העסקתו ללא אשמת העובד".
 
לשיטת התובע, מהסיפא עולה כי האמור בסעיף 18(2) בדבר העסקה "בתחום בעל האמנה שלפי דיניו הוא תובע" כפוף לכך שהתובע הפסיק את עבודתו מרצונו החופשי, אולם ככל שהופסקה עבודתו של התובע באחת המדינות שלא באשמתו, חל האמור בסעיף 18(1). משכך, יכול התובע לצרף את תקופות עבודתו בשתי המדינות ולכלול גם את תקופת העבודה באוסטריה במנין ימי האכשרה. 
 
מנגד טען המוסד כי על פי סעיף 18(2) אם מבקש התובע דמי אבטלה בישראל, הוא חייב להיות מועסק בארץ 26 שבועות במהלך התקופה הרלוונטית, אלא אם כן, הופסקה עבודתו בארץ שלא באשמתו.
 
 
הכרעת בית הדין 
בית הדין אימץ את פרשנותו של התובע וקבע כי במקרה בו עבודתו של מבוטח בישראל הופסקה שלא באשמתו, לא חל כלל התנאי של עבודה בישראל במשך 26 שבועות, ונותר סעיף 18(1) לבדו – הקובע כי יש למנות בחשבון גם את תקופת העבודה באוסטריה. בית הדין ציין כי תכלית החתימה על האמנה, היא מתן אפשרות לאדם המתגורר בשתי המדינות ליהנות מקצבאות המגיעות לו בשל צירוף התקופות בהן הוא שוהה בכל אחת מהמדינות החתומות על האמנה, והפרשנות התכליתית מובילה אף היא למסקנה כי דין התביעה להתקבל.
 
זאת ועוד, לפסיקתו האמורה של בית הדין נפקות לגבי מקרים דומים של עבודה בשתי מדינות שונות אשר לגביהן חלה אמנה בינלאומית על בטחון סוציאלי, וכן לענפי ביטוח אחרים (כגון זקנה, שארים, נכות כללית ועוד) הכלולים באמנה ובאמנות דומות עם מדינות אחרות בהן נכלל סעיף בנוסח דומה.[3]
 
בל (נצרת)  3012-09 וייס נ' המוסד לביטוח לאומי (מיום 23.1.11).
 
תגיות: ביטוח לאומי, אבטלה, תקופת אכשרה, אמנה בינלאומית, ביטחון סוציאלי, פיטורין, צירוף תקופות
[1] אמנות מלאות נחתמו עם אוסטריה, אורוגוואי, בלגיה, בריטניה, גרמניה, דנמרק, הולנד, נורבגיה, פינלנד, צ'כיה, צרפת, שבדיה ושוויץ, ואמנות מצומצמות למניעת תשלום כפל דמי ביטוח נחתמו עם קנדה ואיטליה.  
[2] אמנה על בטחון סוציאלי, נחתמה בוינה ב 28.11.73, נכנסה לתוקף 1.12.74, פורסמה בכתבי אמנה 823. 
[3] דוגמא לכך ניתן לראות בסעיף 21 בפרק 5 לאמנה שנחתמה בין ישראל להולנד בתאריך 1.11.1963 וכן בסעיף 21 בפרק 4 לאמנה שנחתמה בין ישראל לשוודיה בתאריך 1.7.1983 שלשונם, זהה, כדלקמן: "1) חלה תחיקתם של שני הצדדים המתקשרים על אדם, יצורפו יחדיו תקופות ביטוח או תעסוקה המובאות בחשבון בהתאם לתחיקת שני הצדדים המתקשרים, לשם רכישת הזכות לדמי אבטלה, ככל שתקופות אלה אינן חופפות. 2) החלת סעיף קטן 1 מניחה מראש כי האדם הנוגע בדבר הועסק בשטחו של הצד המתקשר שלפי תחיקתו הוא תובע דמי אבטלה לפחות מאה ימים במשך 12 החודשים האחרונים שלפני הגשת התביעה, אולם סעיף קטן 1 לסעיף זה יחול אף אם הופסקה עבודתו לפני תום מאה ימים, אם זו הופסקה שלא באשמתו של העובד והייתה כוונה שתימשך לתקופה ארוכה יותר."