שופט: הנשיא מיכאל שפיצר.
לתובעת: עו"ד שי אבני, במינוי מטעם הסיוע המשפטי - מחוז תל אביב ומרכז.
לנתבע : הלשכה משפטית, המוסד לביטוח לאומי – מחוז תל-אביב.
חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954 (להלן: "החוק"), קובע בסעיף 6 (ב1) שעובדת שחלתה ואושפזה בבית חולים תוך תקופת חופשת הלידה לתקופה העולה על שבועיים זכאית להאריך את חופשת הלידה לתקופת האשפוז.
במקרה דנן, אושפזה העובדת עם בתה הפגה למשך 13 ימים ו- 23 שעות, ושוחררה בשעת לילה מאוחרת שלא מרצונה ובניגוד לצורך הרפואי שלה שלפיו, כפי שהבהירה לה הרופאה בבוקרו של יום, על בתה להישאר מאושפזת עוד מספר ימים. שחרורה נעשה בכורח הנסיבות בשל לידת שלישייה אשר גרמה למצוקת מקום בפגייה שאילצה את הרופאה לשחרר את התובעת ובתה בבהילות בשעה 23:00 בלילה. בשל שעת אשפוז חסרה זו סרב המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד") להאריך לתובעת את חופשת הלידה ולזכותה בדמי לידה נוספים.
בקבלו את התביעה קבע בית הדין כי התובעת עמדה בתנאי החוק ויש לראותה כמי שהשלימה את התקופה הקבועה בו. בית הדין הבהיר כי משמעות פסיקתו היא שבנסיבות שצוינו לעיל התובעת עומדת בתנאי החוק ישירות ולא בשל קיצור המועד על ידי בית הדין, ולפיכך טענת המוסד (הנכונה כשלעצמה) לפיה אין בית הדין מוסמך לקצר את התקופה הקבועה בחוק - איננה רלוונטית.
בית הדין דחה גם את ההשוואה שעשה המוסד לדין הדווקני החל בעניין ימי אכשרה לזכאות לדמי אבטלה, וקבע כי מדובר בסיטואציה שונה לחלוטין בה ההחלטה הרפואית מתקבלת בשל הערכת סיכון לחולה אחר ולא כקביעה המתייחסת עניינית לחולה דנן.
חשיבותו של פסק הדין הינה בהכרה כי בנסיבות עובדתיות מתאימות ניתן לראות מבוטח כמי שעמד בתנאי החוק (במקרה זה: במועד) גם אם בפועל המציאות הייתה שונה. בכך העדיף בית הדין פרשנות תכליתית של החוק והגשמת מטרתו תוך התחשבות במכלול הנסיבות, על פני היצמדות דווקנית ללשון החוק, המביאה לתוצאה שאינה עולה בקנה אחד עם החוק ומטרתו.
ב"ל (תל-אביב) 2485-10, רבקה לב נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 6.2.11.
תגיות: ביטוח לאומי, חוק עבודת נשים, הארכת חופשת לידה, פרשנות