שופטת: סגנית הנשיא, איטה קציר.
לתובע: עו"ד ישראלה זטרמן, במינוי מטעם הסיוע המשפטי – מחוז חיפה.
לנתבע: הלשכה משפטית – המוסד לביטוח הלאומי חיפה.
עבודה מועדפת המקנה זכאות למענק עבודה מועדפת לחיילים משוחררים מוגדרת בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (מענק למובטל שעובד בעבודה מועדפת), התשמ"ג-1983[1] (להלן: "תקנות מענק למובטל"), באמצעות רשימה של סוגי עבודה ומקצועות שהעבודה בהן תיחשב כעבודה מועדפת. בין היתר נקבע בתקנות, כי עבודה בלתי מקצועית בענף הטקסטיל הינה בגדר עבודה מועדפת.
התובע, חייל משוחרר, התקבל לעבודה בחברת יונירנט בע"מ (להלן: החברה"), מפעל טקסטיל ישראלי, בו עבדו גם חבריו לאחר שהשתחררו מן הצבא, לצורך צבירת תקופת עבודה המקנה לו מענק עבודה מועדפת על פי תקנות מענק למובטל.
התובע עבד במחסן והיה אחראי על קידוד הבגדים, בירקוד הארגזים, קבלת בגדים לתיקון, הדבקת לוגו המזמין, בדיקת איכות התיקונים, אריזה ומשלוח.
פנייתו של התובע למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד") לאישור המענק נדחתה בטענה כי החברה אשר העסיקה אותו אינה מפעל יצרני לטקסטיל, אלא חברה להשכרת בגדי עבודה וטיפול בהם, והוא עצמו עבד בה כמחסנאי ולא בתפקיד יצרני. אשר על כן אין תקופת עבודתו נחשבת כ"עבודה בלתי מקצועית בתעשיית המזון והטקסטיל".
עת קיבל את התביעה, קבע בית הדין שתי קביעות עקרוניות וחשובות:
בהתייחסו לשינוי שעברה בשנים האחרונות תעשיית הטקסטיל, כמו גם התעשייה המודרנית כולה, קבע בית הדין:
"תפיסת העולם של פקיד התביעות של הנתבע ביחס למפעל יצרני בענף הטקסטיל הינה מיושנת ואינה עומדת בתנאי התעשייה המודרנית, אשר בנויה בחלקה מייצור, בחלקה מהרכבה, בחלקה מתיקון פגמים, ניקוי ועוד והמחולקת בין מפעלים שונים המייצרים רק חלקים מסוימים למוצר המוגמר.
כיום בארץ כמעט ואין מפעלי טקסטיל פעילים, כי כמעט כל מפעלי הטקסטיל הועתקו למזרח הרחוק או לירדן. בגדים נתפרים בחו"ל ומיובאים לארץ וכאן הם עוברים התאמה סופית לצריכה המקומית. על פי פרשנות של ב"כ הנתבע-ענף הטקסטיל צריך להימחק מרשימת העבודות המועדפות...ולא כך הדבר!" (ההדגשות אינן במקור. י.ז.).
לאור האמור קבעה השופטת כי משנמצא שהמפעל עוסק בחלק משרשרת היצור, ותיקונים, התאמות, ניקיון ואריזה, הינם חלק מהתהליך היצרני, הריהו מפעל יצרני, ועל כן התובע זכאי למענק כמי שביצע עבודות בלתי מקצועיות בענף הטקסטיל.
לקביעה זו של בית הדין חשיבות החורגת מנסיבותיו של המקרה הנדון ומענף הטקסטיל, המשליכה על סיווג של עבודה במפעלים העוסקים כמפעלים יצרניים במקטעים שונים של תהליכי יצור, למרות העובדה שלא מתבצע במסגרתם תהליך יצור שלם. בכך ממשיך בית הדין מגמה שהחלה בפסיקות קודמות שהכירו בביצוע מקטעי יצור (לרבות התאמות החורגות מתהליכי יצור מסורתיים) כעבודות יצרניות.[2]
קביעה חשובה שניה נוגעת לדרך בה על המוסד לנהוג במקרים של שינוי מדיניות. בית הדין קבע כי משעובדים שעבדו באותו מקום עבודה הוכרו על ידי המוסד כזכאים למענק, ורק שבועות ספורים לפני הגשת תביעתם למוסד שינה המוסד את מדיניותו וחדל להכיר בעבודה זו כעבודה יצרנית, אין זה הוגן וצודק מבחינת הביטחון הסוציאלי לפגוע באינטרס ההסתמכות של מי שהחלו בעבודתם בהסתמך על המדיניות הקודמת.
על המוסד לביטוח לאומי חלה חובה לפרסם בציבור הרחב את כוונתו להפסיק את תשלום המענק וכן להודיע לשירות התעסוקה שלא להפנות יותר חיילים משוחררים למפעלים כאלו, ולקבוע תקופת מעבר שתאפשר למי שהחל לעבוד לפני שינוי המדיניות, להשלים את תקופת עבודתו ולזכות במענק.
בל (חיפה) 12162-08-09 ד.ל. נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 18.9.11.
תגיות : ביטוח לאומי, עבודה מועדפת, ענף הטקסטיל, מפעל יצרני, בטחון סוציאלי, הסתמכות