גליון מספר 2   קיץ תשע"ב
עורכת ראשית: עו"ד קארן שוורץ-אמיגה | עורך: עו"ד שוקי פרידמן | עורכת מדיה: עו"ד יעל שמחי

הזכות לחינוך וחובת הרשות המקומית למימון הסעות - המצב המשפטי והיישום בפועל

|16/07/2012|

המאמר מבהיר את המסגרת החוקית ביחס להסעות תלמידים במערכת החינוך ובפרט ביחס לסוגית חובת משרד החינוך והרשויות המקומיות לספק הסעות ללא תשלום. המאמר מציג את הנחייתו האחרונה של משרד החינוך בעניין, מציע כיוונים ליישום הנחייה זו בעתיד וקורא להשלמת המהלך על ידי קביעת קריטריונים ברורים בשאלת הנסיבות בהן תחול הנחיה זו.

 
מבוא
 
הסעות תלמידים במערכת החינוך מהוות נדבך מרכזי למימוש הזכות לחינוך, הזכות לשוויון הזדמנויות בחינוך והזכות לחינוך חינם של תלמידים. כך, כדבריה היפים של כב' השופטת קובו:
"לא ניתן להשקיף על ההסעות כ"שירות" ותו לאו. אין די בהצהרה גרידא בדבר הזכות לחינוך, ויש לממשה בפועל, כשעל רשות החינוך המקומית לדאוג להסדרי תחבורה כאלה ואחרים במקרים הדרושים". (עת"מ (ת"א) 2571/05 א.א קטין ואח' נ' עיריית רמלה ואח' (טרם פורסם), עמ' 9).
 
דברים דומים, המדגישים את החובה המוטלת על הרשויות השונות לממן ההסעות, ניתן לראות גם בדבריו של הנשיא (בתוארו אז) ברק, שקבע כי "מימוש הזכות לחינוך כרוכה, במקרים מסוימים, גם במימון הנגישות למוסדות החינוך המרוחקים ממקום מגורי התלמידים".[1] תפיסה זו, המבטאת את חובת המדינה לדאוג ליישומן של זכויות יסוד להבדיל מלהסתפק בהצהרה גרידא בדבר חשיבותן, ניתן לראות לדוגמא גם בחובה המוטלת על המדינה לפעול ליישום זכות הגישה לערכאות, בין היתר, על ידי הענקה, במקרים מסוימים, של ייצוג משפטי לאזרח.[2]
ברם, במשך השנים, הדין ביחס לחובת הרשויות לספק ולממן הסעות לתלמידים במערכת החינוך לא היה ברור דיו, בפרט ביחס לשאלה מהן אותן הנסיבות בהן מחויבות הרשויות המקומיות לספק ההסעות מטעמן ועל חשבונן. בשל כך, הורים רבים לא היו מודעים לזכויותיהם בעניין, ונדרשו לא פעם לשלם בעבור הסעות ילדיהם. לעיתים, דרישה זו הייתה אף מנוגדת לזכותם של התלמידים לחינוך חינם, ובנסיבות בהן להורים לא הייתה אופציה אמיתית לשלוח ילדיהם לבתי הספר באמצעות תחבורה ציבורית.
כך לדוגמא, הקליניקה לזכויות בחינוך של המרכז האקדמי למשפט ולעסקים בר"ג (להלן: "הקליניקה") עתרה לאחרונה בשמו של תושב המועצה המקומית גדרה (להלן: "המועצה") כנגד החלטת המועצה שלא לממן הסעות לתלמידים מהמגזר הערבי המתגוררים בתחומה ואשר לומדים בבתי ספר ממלכתיים – ערביים בעיר רמלה, ולגבות בעבור הסעות אלו תשלומים מהעותר.[3] בעתירה נטען, בין היתר, כי למיעוט הערבי, מעצם היותו מיעוט אתני-תרבותי, יש הזכות ללמוד בבתי ספר ממלכתיים – ערביים, בשפה הערבית ובהתאם לתרבות הערבית. לאור כך שבתחומי המועצה אין בתי ספר ערביים, ולאור כך שבכדי להגיע לבית ספרם בתחבורה ציבורית היו ילדיו של העותר, ביניהם ילדה בת 9, נאלצים לנסוע בשלושה אוטובוסים לכל כיוון ולחצות מספר כבישים ראשיים, נטען כי על המועצה המקומית לספק הסעות מטעמה ובחינם.
המועצה המקומית גדרה טענה מצידה ,כי הספקת הסעות מטעמה לילדי העותר תחייב אותה לספק הסעות לכל התלמידים הלומדים מחוץ לתחומי המועצה (לדוגמא – תלמידים המבקשים ללמוד בבתי ספר מקצועיים), וכי הדבר אינו ישים מבחינה כלכלית. עוד נטען, כי המועצה המקומית גדרה שוכנת בסמוך לעיר רמלה, ולאור כך שקיימת, לטענתה, תחבורה ציבורית "נגישה והולמת" בין ביתו של העותר לאזור בתי הספר של ילדיו בעיר רמלה (שעלות השימוש בה ממומנת על ידי המועצה), אין היא מחויבת בהספקת הסעות מטעמה ובחינם.
בסופו של יום, במסגרת הדיון בעתירה הגיעו הצדדים להסכמה כי עלויות הסעות התלמידים בשנת הלימודים תשע"ב ימומנו במלואן ע"י משרד החינוך והמועצה המקומית במשותף. הסכמה זו הושגה לאחר הודעת משרד החינוך על קבלת בקשת המועצה כי ישתתף במימון 85% מעלות ההסעות, ולאור הבהרת הנחייתו החדשה מול המועצה, כי בנסיבות האמורות אין לגבות התשלומים מהעותר. לאור האמור העתירה נמחקה ללא צו להוצאות, והרשות המקומית החלה מספקת הסעות בחינם לילדיו של העותר.
במאמר זה אציג את המסגרת החוקית ביחס לחובת הרשויות לספק הסעות מטעמן, ואת הנחייתו החדשה של משרד החינוך בעניין. בנוסף' אתייחס לאופי הנסיבות שבמסגרתן ראוי כי הרשויות השונות יספקו הסעות לתלמידים מטעמן וללא תשלום.
 
המסגרת החוקית
הזכאות להסעות
 ככלל, הזכאים להסעות הינם תלמידי חינוך חובה שהמוסד החינוכי הציבורי בו הם לומדים נמצא במרחק רב מביתם.[4] סעיף 7 (ב) לתקנות לימוד חובה וחינוך ממלכתי (רישום), תשי"ט 1959 (להלן: "תקנות הרישום"), מורה שקביעת אזורי רישום לבתי הספר הממלכתיים והממלכתיים-דתיים שבתחום רשות מקומית, תיעשה לפי הכללים הבאים: 
"(1) המרחק בין בתי הספר לבין מקום מגורי התלמידים יהיה לא יותר משני קילומטרים; ואם היה התלמיד בכיתה ה' ומעלה — לא יותר משלושה קילומטרים;
(3) אם אין בידי רשות חינוך מקומית להעמיד את המרחק בין בית הספר לבין מקום מגורי התלמידים ... רשאית היא לקבוע בתחום שיפוטה אזורים גדולים יותר, ובלבד שקיימת בהם תחבורה ציבורית לתלמידים הגרים בקצות האזורים, או שרשות חינוך מקומית תאפשר תחבורה כאמור; אין התחבורה הציבורית מספקת ומתאימה לילד פלוני — תקבע רשות החינוך המקומית הסדרי תחבורה נאותים אחרים עבורו;"
 בנוסף, חוזר מנכ"ל משרד החינוך תשס"ז/8(ג) מיום 01.04.2007 (להלן: "חוזר מנכ"ל הסעות תלמידים"), קובע מפורשות כי "ההסעות מיועדות להביא את התלמידים במתכונת יום-יומית ובהתאם למערכת השעות הרשמית אל מוסדות החינוך ולהחזירם לבתיהם, כדי לאפשר מסגרת לימודים רגילה לתלמידי חינוך חובה שהמוסד החינוכי שהם לומדים בו נמצא במרחק רב מביתם". חוזר המנכ"ל קובע גם כי "חובת ארגון ההסעות וביצוען חלה על הרשות המקומית שהתלמידים מתגוררים בתחומה".
כלומר, ככלל, על רשות מקומית החובה לדאוג לנגישותם של בתי ספר לתלמידים הלומדים בהם והמתגוררים במרחק שמעל שניים או שלושה ק"מ מהם (תלוי בגיל התלמיד/ה), אם באמצעות התחבורה הציבורית (למשל על ידי מימון כרטיסיות הנסיעה לתלמידים או הסדר אחר), ואם באמצעות ארגון הסעות מטעמה.
 
נשיאה בעלות ההסעות מטעם הרשות
שאלה שעלתה לא פעם לדיון בבתי המשפט השונים הינה האם במצב בו מחויבת הרשות המקומית לספק הסעה מטעמה, יש בסמכותה לגבות תשלום מהורים לשם מימון הסעות אלו.
על-פי סעיף 6 לחוק לימוד חובה, תש"ט 1949 (להלן: "חוק לימוד חובה"), עומדת לכל ילד שחלה עליו חובת לימוד על-פי החוק הזכות לחינוך חינם. הזכות לחינוך חינם מטילה על הרשות לספק חינוך חינם לתלמידים, לרבות כל הנדרש למימוש זכות זו[5]. ברם, זכות זו אינה מוחלטת. מוסדות חינוך ורשויות מקומיות רשאים לדרוש מהורים תשלום בעבור שירותים מסוימים המוענקים לתלמידים על ידם כגון טיול שנתי, שיעורי העשרה ועוד.[6] כך גם בעניין הסעות תלמידים. בפסק דין שניתן לאחרונה בעניין זה, נקבע כי "...דרישת הנגישות אינה מחייבת בהכרח מימון הסעות חינם לכל התלמידים ובתי המשפט מעולם לא הכירו בזכות גורפת למימון הסעות לתלמידים כחלק מהזכות לחינוך חינם."[7]
ואולם, ביחס לתשלום בעבור שירותי הסעות, קבע בין היתר חוזר מנכ"ל הסעות תלמידים את אופן ומידת השתתפות משרד החינוך בעלות הסעות תלמידים העומדים בקריטריונים שונים,[8] שכאשר הרשות המקומית מקבלת אישור להשתתפות המשרד בהוצאות ההסעה, חייבת היא להשתתף בעלות ההסעה (סעיף 2.8 לחוזר המנכ"ל).
במשך השנים השאלה האם חובת השתתפות זו של הרשות בעלות ההסעה משמעותה איסור על גביית תשלום מהורים בעבור מימון ההסעות, היתה שנויה במחלוקת. עמדת משרד החינוך לא הייתה ברורה בעניין ובפסיקה ניתן היה לזהות התייחסויות שונות לשאלה זו.
כך לדוגמא, בפרשת רוזנברג נקבע כי אין חובה סטטוטורית המטילה על הרשות המקומית לשאת בגפה ו/או ביחד עם משרד החינוך בעלות מערך ההסעות, וכי ההורים לא הציגו הוראה שבדין המונעת מהמועצה להטיל עליהם חלק מעלות ההשתתפות.[9] מנגד, בפרשת להבים נקבע שעל המדינה והרשות המקומית לבדוק את הסוגיה ולקבוע הסדר סטטוטורי או מדיניות ברורה, הקובעים אם ניתן לחייב הורים בחינוך העל-יסודי שאינו בחינוך חובה בתשלום עבור הסעות, בהעדר בית ספר תיכון בישוב, או במקום קרוב עם תחבורה ציבורית סדירה במחיר סביר.[10]
והנה, לאור החלטת בית המשפט בפרשת להבים, קבע מנכ"ל משרד החינוך (בהנחיה שנשלחה לכלל מחלקות החינוך הרשויות השונות), כי החל משנה"ל תשע"ב "בכל מקרה של צורך בהסעת תלמידים מישוב אחד לישוב אחר, הנובע מכך שבישוב המגורים אין בית ספר מתאים, לא תהיה גביה מן ההורים ", וכי הוראת סעיף 2.8 לחוזר המנכ"ל תתוקן כך שתציין זאת במפורש. במסגרת ההנחיה האמורה צוין גם שכאשר הרשות מבקשת את השתתפות המשרד, עלות ההסעה תחולק בין הרשות המקומית לבין משרד החינוך, בהתאם לשיעורי ההשתתפות המקובלים. לבסוף צוין כי "הנחיה זו תחול אך ורק על תלמידים "זכאים" בהתאם לחוזר המנהל הכללי, דהיינו, לומדים בהתאם לאזור הרישום ו/או המיפוי הבין יישובי, ועומדים בקריטריון המרחק".
לאור הנחיה זו, אשר משרד החינוך הכיל בתשובתו לעתירה (תוך הבעת עמדה שונה משל הרשות המקומית), ולאור הסכמת משרד חינוך לשאת בעלות 85% מהעלות ההסעה, הוסכם כי ההסעה תסופק על ידי המועצה המקומית גדרה ללא גביית כל תשלום מהורים.
הנחיה זו מבהירה, לראשונה, כי בנסיבות בהן יש צורך להסיע תלמידים מישוב אחד ליישוב אחר בשל כך שאין בית ספר מתאים ביישוב, אין בסמכות הרשות המקומית לגבות תשלומים מההורים בעבור הספקת הסעות מטעמה..[11]
 
יישום הנחיית משרד החינוך
מה נחשב  "אין בית ספר מתאים"
כפי שעולה מלשון ההנחיה, חובת הרשות לארגן הסעות, ובמקרים מסוימים אף לספק הסעות מטעמה ועל חשבונה, אינה חלה על תלמידים הלומדים בבתי ספר מרוחקים מתוך בחירה (כגון כאלו הלומדים בבתי ספר "ייחודיים על-אזוריים"), אלא על תלמידים, שמחוסר ברירה ובשל כך שאין בקרבת בתיהם בית ספר המתאים להם, נאלצים ללמוד בבתי ספר מרוחקים וברשויות מקומיות שונות.
דברים אלו תואמים לפסק דינו של ביהמ"ש העליון בעניין פלונים, בו קבעה השופטת פרוקצ'יה, כדלקמן:
"כאשר העברת תלמיד לבית ספר ברשות מקומית אחרת נעשית מחוסר ברירה, על הרשויות הציבוריות לשאת בעלויות העברת התלמיד, לרבות מימון ההסעות למוסד החינוך."[12]
 
 הנחיית משרד החינוך לא קבעה מבחנים או קריטריונים ברורים להגדרת המקרים והנסיבות בהם יהיה על הרשות לראות בבחירתו של תלמיד ללמוד בבית ספר המרוחק מביתו, כבחירה שמחוסר ברירה. סוגיה זו עמדה למעשה במוקד עתירת הקליניקה בעניין, ואולם לאור הסכמת הצדדים ומחיקת העתירה, סוגיה זו לא הובאה לבסוף להכרעתו של בית המשפט. יחד עם זאת נראה כי ניתן להצביע על שני מקרים מובהקים שבהם על רשות מקומית יהיה לפעול כאמור.
ראשית, לכל תלמיד בישראל ולמשפחתו עומדת הזכות הבסיסית, הקבועה גם בהוראות הדין, לבחור את זרם החינוך (ממלכתי, ממלכתי – דתי) בו יתחנך וילמד התלמיד. לאור זכות זו וחשיבותה הרבה להורים ולתלמידים, יש לומר כי בנסיבות בהן ברשות המקומית בה מתגורר התלמיד אין בית ספר התואם את זרם החינוך אותו מבקש התלמיד לבחור, אזי בחירתו של התלמיד בבית ספר מרוחק וברשות מקומית אחרת מהטעם שבו הוא יכול ללמוד בזרם החינוך שעל פי רצונו, הינה בחירה שנעשית מחוסר ברירה. בנסיבות אלו יהיה על הרשות החובה לספק לתלמיד הסעות מטעמה ובחינם.[13]
שנית, לקבוצת המיעוט הערבי בישראל עומדת הזכות לחינוך בבתי ספר התואמים את תרבותה ושפתה. זכות זו הוכרה בפסיקתו של ביהמ"ש העליון. וכך קבעה כב' השופטת דורנר:
"במדינת ישראל הערבית אינה עוד שפתה של אחת מהקהילות הנשלטות על-ידי בריטניה, אלא שפת המיעוט, אשר בהכרזת העצמאות הובטח לו – כלכל אזרחי המדינה – חופש לשון, חינוך ותרבות ... (ש)מעמדה של הערבית כשפה רשמית על-פי סימן 82 המתוקן נועד לקיים את חופש הלשון, הדת והתרבות של המיעוט הערבי...מימוש חופש זה אינו מצטמצם בהגנה על האוכלוסייה הערבית מפני איסור השימוש בשפתה, אלא מחייב את הרשויות לתת אפשרות למיעוט הערבי לחיות את חייו במדינת ישראל בשפתו" [14] (הדגשה אינה במקור, ס.כ).
 
זכות זו קבועה למעשה גם בסעיף 30 לאמנה בדבר זכויות הילד, אשר אושררה ע"י ישראל בתאריך 04.08.1991. סעיף זה, המצוי תחת הפרק העוסק בחינוך ילדים, קובע כי: "במדינות שבהן קיימים מיעוטים אתניים, דתיים או לשוניים או אנשים שהם מילדי המקום המקוריים, אין לשלול מילד השייך למיעוט כאמור או שהוא מילדי המקום את הזכות ליהנות מתרבותו, להצהיר על דתו ולקיים את מצוותיה, או להשתמש בשפתו הוא".[15]
דומה שאין ספק כי הזכות לתרבות ושפה באה לידי ביטוי מלא בבית ספר המשתמש בשפת המיעוט ומלמד את תרבותו.
לאור האמור, כאשר ברשות מקומית בה מתגורר תלמיד ערבי אין בית ספר ערבי, וכאשר התלמיד מבקש ללמוד בבית ספר שכזה, יש לראות בבחירתו של התלמיד ללמוד בבית ספר ערבי שברשות מקומית אחרת כבחירה שמחוסר ברירה, ועל הרשות המקומית החובה לספק לתלמיד הסעות מטעמה ועל חשבונה לבית הספר.
נראה שישנם מספר מקרים בהם אין לחייב רשות מקומית לספק הסעות מטעמה ועל חשבונה, וזאת גם כאשר תלמיד לומד ברשות מקומית אחרת. כך לדוגמא, כאשר בחירת התלמיד ללמוד בבית הספר נבעה משיקולים כגון רמת בית הספר או ייחודיות תוכנית הלימודים בו; כאשר המדובר בבית ספר שאינו ציבורי (בית ספר השייך לחינוך המוכר שאינו רשמי או המהווה מוסד פטור); כאשר התלמיד בוחר בבית ספר "מתאים" ברשות מקומית מרוחקת כאשר במקביל קיים בית ספר "מתאים" הממוקם גיאוגרפית ברשות מקומית הקרובה יותר לתחומי הרשות המקומית בה מתגורר התלמיד (בנסיבות אלו תחויב הרשות רק בהספקת הסעה מטעמה לבית הספר הקרוב יותר).
לאור מורכבות הדברים, ועל מנת להביא לכך שהנחיית המשרד לא תנוצל באופן פסול אלא תיושם כלפי תלמידים הזכאים להסעות, על משרד החינוך לקבוע בחוזר המנכ"ל קריטריונים ברורים על פיהם ניתן יהיה להגדיר באופן ברור ואחיד, מהן הנסיבות בהן מחויבות הרשויות המקומיות בהספקת הסעות מטעמן ובחינם.
 
אפשרות השימוש בתחבורה הציבורית
סעיף 2.7 ג. להוראות חוזר מנכ"ל הסעות תלמידים קובע כי על הרשות המקומית מוטלת החובה למצות את אפשרויות ביצוע ההסעה בתחבורה ציבורית, ומציין כי "רק במקרים שאין בהם מענה להסעה בקווי תחבורה ציבורית יהיה אפשר לבצע את ההסעות בתחבורה מאורגנת ..". בנוסף, בסיפא לסעיף 7(ב) לתקנות הרישום, נקבע כי אין די בעצם קיומה של תחבורה ציבורית מאזור מגוריו של התלמיד אל בית הספר, אלא על אותה תחבורה ציבורית להיות "מספקת ומתאימה" לצרכי הילד.[16]
משמעות הדברים הינה שעל אף שרשות מקומית המספקת כרטיסיות נסיעה לתלמידים עומדת לכאורה בחובתה לספק ולממן ההסעות, הרי שבנסיבות בהן אין בקווי התחבורה הציבורית בכדי לתת מענה להסעות, או כאשר תחבורה זו אינה מספקת ומתאימה לצרכיו של התלמיד, על הרשות לקבוע הסדרי תחבורה נאותים עבור התלמיד, לרבות הסדרת הסעה מטעמה.
ברם, בהוראות הדין ובפסיקת בתי המשפט אין פירוט ברור ביחס לשאלה מהי אותה תחבורה "מספקת ומתאימה" או מהן אותן נסיבות המחייבות את הרשות בארגון הסדרי תחבורה נאותים אחרים עבור תלמידים. בשל כך, עניין זה נתון להחלטותיהן של הרשויות המקומיות השונות. מצב דברים זה הינו בעייתי משתי סיבות.
האחת, מכיוון שההוצאות על ארגון הסעה אמורות ליפול ברובן על כתפי הרשות, קיים  חשש שמרבית הרשויות ינסו לחסוך בכספן ולא לאשר לתלמידים שימוש בהסעה מאורגת, גם בנסיבות בהן הסעה שכזו הינה נדרשת. השנייה, שבשל כך יכולים להיווצר פערים, חוסר אחידות בין רשויות ואף אי שוויון בין תלמידים, וזאת בכל הקשור לזכותם של תלמידים לקבלת הסעה מאורגת מהרשות.
יצוין כי סירובה של המועצה המקומית גדרה לספק הסעות מטעמה התבססה, בין היתר, על הטענה כי המועצה המקומית גדרה שוכנת בסמוך לעיר רמלה ושקיימת תחבורה ציבורית "נגישה והולמת" בין ביתו של העותר לאזור בתי הספר של ילדיו בעיר רמלה, שהשימוש בה ממומן על ידי המועצה. כל זאת, בנסיבות בהן למעשה אין תחבורה ציבורית ישירה בין ביתו של העותר לאזור בתי הספר. יתר על כן, אם היו ילדיו של העותר נאלצים לעשות שימוש בתחבורה ציבורית כדי להגיע לבתי ספרם, היה עליהם לעשות שימוש בשלושה קווי אוטובוס לכל כיוון ואף לחצות לשם כך מספר כבישים ראשיים. 
גם בעניין זה נראה כי על משרד החינוך לקבוע בחוזר המנכ"ל קריטריונים ברורים להגדרת הנסיבות בהן שימוש של תלמידים מסוימים בתחבורה ציבורית לבית הספר ובחזרה אינו סביר, ושבהן נדרשת הרשות לספק לתלמידים אלו הסעה מאורגנת במימונה. קריטריונים אלה אמורים, מטבע הדברים, לכלול התייחסות למספר פרמטרים, לרבות גיל התלמידים, המרחק בין בית הספר לבית התלמיד, הצורך בהחלפת אוטובוס, חציית כביש ראשי ועוד.
 
סיכום
להסעות תלמידים במערכת החינוך תפקיד חשוב ביישום הזכות לחינוך של כל ילדה וילד. במקרים רבים אי הספקת הסעות לתלמידים עלולה להביא לפגיעה בזכותם של תלמידים לחינוך חינם, לשוויון הזדמנויות בחינוך ולזכותם ללמוד בבית ספר המתאים להם. הנחייתו האחרונה של משרד החינוך, אשר מבהירה כי בנסיבות מסוימות מחויבות הרשויות המקומיות להשתתף בעלות ההסעות מבלי לדרוש בעבור זאת תשלום מההורים, הינה הנחיה ראויה המהווה צעד לכיוון הנכון, אלא שעדיין הדברים צריכים השלמה. על משרד החינוך להגדיר באופן מפורט מהן אותן נסיבות, על שתי פניהן, בהן על הרשויות לספק הסעות לתלמידים, וליידע את ציבור ההורים על כך. ללא קביעת קריטריונים ברורים, אנו צפויים למחלוקות נוספות בין התלמידים והוריהם לבין הרשויות סביב השאלה האם הנחיית משרד החינוך חלה בנסיבות כאלה או אחרות, לפגיעה בתלמידים, ולצורך בהתדיינויות משפטיות נוספות שבהן יידרשו בתי המשפט טיפין טיפין לשאלות אלו.
[1] בג"ץ 5108/04 אסמעיל אבו גודה נ' שרת החינוך פ"ד נט(2) 241, עמ' 248.
[2] להרחבה בעניין זה ראו: ע"ש (י-ם) 1076/02 דינה יהודה נ' ראש לשכת הסיוע המשפטי מחוז ירושלים והדרום, תק-מח 2003(1) 5233. וגם: י' רבין "זכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית, המשפט ה' 217.
[3] עת"מ 23879-09-11 אלטורי נ' מדינת ישראל – משרד החינוך ואח', (טרם פורסם).
[4] תלמידי החינוך המיוחד, החל מגיל 3 ועד גיל 21, הסובלים ממוגבלויות מסוימות בהתאם להנחיות משרד החינוך, זכאים להסעות מאורגנות ללא רלוונטיות למרחק מוסד החינוך מביתם. הסעות לתלמידים הלומדים בחינוך העצמאי, בחינוך המוכר שאינו רשמי ובמוסדות הפטור מטופלות בנפרד ע"י האגף לחינוך מוכר שאינו רשמי במשרד החינוך.
[5] להרחבה בעניין חשיבותה של הזכות לחינוך חינם ראו: בג"ץ 2599/00 יתד – עמותת הורים לילדי תסמונת דאון נ' משרד החינוך, פ"ד נו(5) 834.
[6] להרחבה בעניין זה ראו: עת"מ (חי') 1086/05 דינס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).
[7] עת"מ (חי') 5615-11-11 וועד הורים של היישובים בנימינה וגבעת עדה ו-47 אח' נ' ראש המועצה המקומית גבעת עדה-בנימינה ואח', (פורסם בדינים ועוד), פסקה 14 לפסק דינו של השופט סוקול (להלן: "פרשת ועד הורים של היישובים בנימינה וגבעת עדה").
[8] שיעורי השתתפות המשרד בעלות ההסעות משתנה ביחס לזהות הרשות המקומית המבקשת ומעמדה (מועצה אזורית, רשויות שהוגדרו ע"י הממשלה כ"אזורים בעלי עדיפות לאומית" וכו'). לשם השתתפות המשרד בעלות ההסעות על הרשות המקומית לפנות למשרד בבקשה להשתתפותו.
[9] עת"מ (חי') 13439-12-09, נועה רוזנברג נ' המועצה המקומית בנימינה גבעת עדה (טרם פורסם), עמ' 8-9.
[10] עת"מ (ב"ש) 392/09 לוינסון נ' המועצה האזורית להבים ומשרד החינוך (טרם פורסם), עמ' 6-7.
[11] בפרשת ועד הורים של היישובים בנימינה וגבעת עדה, לעיל ה"ש 7, ציין השופט סוקול כי ההנחיה המאפשרת מימון מלא של הרשויות את הסעות התלמידים, מקום שמתחייבת הסעה בין ישובים, הינו הסדר סביר שאינו מחייב התערבות שיפוטית. יחד עם זאת, בפסק דין זה דחה בית המשפט את טענת ההורים כי על הרשויות לממן באופן מלא הסעות תלמידים מגבעת עדה לבנימינה, וזאת מהטעם שמבחינה רשמית שני היישובים מאוחדים כיום תחת מועצה אזורית אחת.
[12] בג"ץ 7374/01 פלונים נ' מנכ"ל משרד החינוך הגב' רונית תירוש, פ"ד נז (6) 529, עמ' 549.
[13] במקרה דומה שהיה בטיפול הקליניקה סירבה המועצה המקומית מבשרת ציון לממן הסעות מטעמה ועל חשבונה לתלמידים דתיים. לאור העובדה שבתחומי המועצה אין בתי ספר יסודיים ממלכתיים – דתיים, נאלצו ההורים לשלם בעבור הסעה פרטית לירושלים, שם קיימים בתי ספר יסודיים ממלכתיים - דתיים, ולחילופין לעשות שימוש בתחבורה הציבורית ולנסוע במסגרתה יום יום לירושלים וחזרה. רק לאחר התערבות הקליניקה נאותה המועצה לספק ההסעות ללא תשלום.
[14] בג"ץ 4112/99 עדאלה נ' עיריית ת"א – יפו, פ"ד נו(5) 393, עמ' 478 – 479.
[15] להרחבה בעניין זכות הבחירה בחינוך של המיעוט הערבי ראו: עת"מ 35243-03-10 עמותת חסידי חוסני אלקואסמי ואח' נגד משרד החינוך (טרם פורסם), וגם: יורם רבין, הזכות לחינוך (נבו הוצאה לאור, 2002), עמ' 101-102.
[16] לעניין זה ראו גם: עת"מ (י-ם) 1778/09 ציון לוי ו- 45 אח' נ' עיריית ירושלים (טרם פורסם).