גליון מספר 2 קיץ תשע"ב
עורכת ראשית: עו"ד קארן שוורץ-אמיגה | עורך: עו"ד שוקי פרידמן | עורכת מדיה: עו"ד יעל שמחי

עריכת דין קהילתית-יזמית: סיפורה של קהילה

|16/07/2012|

ברשימה זו נציג את "גישת הפיתוח הכלכלי" כדרך פעולה של עריכת דין חברתית. גישה זו עשויה, בהתאם לנסיבות, להחליף, להתווסף או להשתלב בדרכי הפעולה הקלאסיות של עורכי הדין החברתיים. דרך זו מציעה, בנסיבות המתאימות, לרתום את כוחות  השוק  ולאפשר לקבוצות מוחלשות לנצל  כלים כלכליים לפתרון בעיות קונקרטיות ואף לחזק את עצמן ולהנות מפירותיו של פיתוח כלכלי. נציג וננתח מקרה מבחן של קהילה ביפו, שם דרכי הפעולה הקלאסיות נקלעו למבוי סתום, ופריצת הדרך שהביאה בסופו של דבר לפתרון הבעיה שבגינה נדרשה התערבותנו היתה הפניה למנגנוני השוק. נעמוד על התנאים ההכרחיים להצלחתה של דרך פעולה זו ועל היתרונות החומריים והחברתיים שעשויים לצמוח ממנה לקהילה, כמו גם על דילמות ערכיות וקשיים מושגיים הנובעים ממהותה של עריכת הדין החברתית. לטעמנו, ניתן ואף ראוי לעשות בדרך זו שימוש במקרים המתאימים, גם מבלי שדילמות אלו באות על פתרונן באופן מלא.

 
עבודתם של עורכי דין לשינוי חברתי בישראל מתאפיינת בשלוש דרכי פעילות מרכזיות: סיוע משפטי פרטני, פעילות לשינוי נורמה משפטית (באמצעות חקיקה או התדיינות משפטית עקרונית) והתארגנות קהילתית, המלווה בתמיכה של משפטנים. בשנים האחרונות החלה להתפתח כתיבה אקדמית ועיונית על דרכי פעולה מעין אלו על ידי חוקרים ופעילים כאחד.[1] ברשימה זו נבקש להצביע על אופציה נוספת לעבודה עם קהילות חלשות – פיתוח כלכלי קהילתי ויזמות כלכלית קהילתית כחלק מפרקטיקה של עריכת דין קהילתית.[2] גישת הפיתוח הכלכלי אינה מוציאה את הגישות האחרות; להיפך – לעיתים היא משתלבת בהן ומוסיפה עליהן. יחד עם זאת, ייחודה הוא בכך שהכוח המניע המרכזי שלה הוא כלכלי-שוקי, והיא מבקשת לשלב בין היתרונות שיש לפיתוח כלכלי לבין האינטרסים של קבוצות חלשות וקבוצות מיעוט. כפי שמסבירות אהרוני ופיט, מדובר בגישה בה רותמים את הכלים המשפטיים של המשפט המסחרי-אזרחי לטובת קהילות ויחידים חלשים, תוך הכרה ביתרונות הגלומים בעבודה משפטית שכזו ותוך התאמתה לצרכים ולמצב של קבוצות אלו.[3] זאת, מכיוון שבדרך כלל קבוצות אלו אינן נהנות מהיתרונות שיש לפיתוח כלכלי ומנגנוני השוק להציע. להיפך – פעמים רבות פיתוח כלכלי "מדלג" מעל אוכלוסיות חלשות ואלו נותרות מאחור, בעוד שקבוצות חזקות מגדילות את הפערים עימן.
 
ברשימה זו נדגים את השימוש באסטרטגיה זו– שננקטה ביחד עם גישות אחרות, ובכללן התארגנות, ייצוג בבית משפט וייצוג בפלילים - באמצעות פרויקט לפיתוח דיור ביפו ג', שהיווה חלק מהקליניקה לדיור, קהילה ומשפט בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.[4] הפרויקט מצוי עדיין בעיצומו, אך סברנו שניתן ללמוד על החוזקות והאתגרים בשימוש גישה זו, ואנו מעוניינות לחלוק את מה שלמדנו במהלך השנים בהן אנו מעורבות בעבודה הקהילתית-משפטית-יזמית הזו.
 
יפו ג' דרום
 
שכונת יפו ג' שנבנתה בתחילת שנות ה-70 הינה השכונה הדרומית ביותר ביפו הגובלת בבת-ים, ומתגוררים בה כ-4,600 תושבים. התושבים הוותיקים של השכונה נותבו לשכונה על ידי הרשות המקומית והחברות המשכנות. רובה של האוכלוסייה היהודית בשנים אלו הגיעה לישראל מצפון אפריקה ומארצות ערב. בסוף שנות ה-80 הגיעו ליפו עולי בוכרה ובתחילת שנות ה-90 הצטרפה אליהם העלייה הרוסית. בשלוש השנים האחרונות החלו לזרום לשכונה עולים מאתיופיה שפונו ממרכזי הקליטה עוד בטרם השלימו את תהליך הקליטה. שנים רבות לפני שהגיעו מתיישבי השיכונים הראשונים, לפני קום המדינה, התגוררו בגבול הצפוני של השכונה שתי משפחות ערביות – משפחת דקא ומשפחת סקחפי. משפחות אלו הלכו והתרחבו עם השנים, וכיום מתגוררות כ-90 משפחות ערביות בשכונת יפו ג', בתוך מובלעת מאולתרת המכונה "פרדס דקא". התושבים הערבים ביפו ג' חיים בבידוד חברתי מוחלט, הן מן האוכלוסייה הערבית באזורים אחרים ביפו, והן מתושבי השכונה היהודיים.
 
הקדמה
 
כשהגענו ליפו ג' בשנת 2006, הייתה המשימה הראשונה שלנו להגדיר ולבנות את תפקידנו, ללמוד את מאפייני הקהילה, להתערות בתוכה, וליצור קשרים ויחסים בינאישיים שיובילו בעתיד לאמון הדדי ועבודה משותפת לטווח הארוך. מכיוון שהגדרנו את העבודה המשפטית ביפו ככזו שנועדה לקדם נושאים מערכתיים בקהילה ובהתאם לצרכיה, העברנו את הדגש מסיוע משפטי פרטני (סגנון עבודה אותו הכירו התושבים היטב מפעילותה של הקליניקה בעבר), לליווי משפטי מערכתי, הכולל ייצוג של קבוצות בקהילה או ייצוג הקהילה כולה בנושאים של דיור ורווחה.
 
בתחילה למדנו הקהילה באמצעות מוסדותיה. יפו ג' היא שכונה אשר בניגוד לשכונות האחרות, הצליחה להקים מתוכה ועד שכונה חזק ופעיל שעובד ביחד עם כ-30 פעילים מתושבי השכונה. צוות הקליניקה ליווה את ועד השכונה, נכח ולקח חלק בכל הוועדות שהופעלו על ידי הפעילים. עצם השתתפותנו בוועדות סייעה בחיזוק הקשר בין ועד השכונה לרשות המקומית: נציגי הרשות דאגו להגיע לפגישות שאליהן הוזמנו, ולהטות אוזן קשובה לדרישות הוועד. באותה תקופה גם החלה עיריית תל אביב בחיזוק מגמת שיתוף הציבור בהחלטות, והעבירה לפעילי השכונה סדנאות בנושא. הישיבות כולן התנהלו במתנ"ס הקהילתי שהיה, כך לפחות סברנו אז, מרכז הפעילות של התושבים  בשכונה.
 
בחלוף הזמן, וככל שהקשר שלנו עם מוסדות השכונה התהדק, התוודענו לסוגיה מרכזית שלא היינו ערים לה בתחילה - קיומו של נתק משמעותי בין ועד השכונה ופעיליו לבין התושבים. הוועד המכהן נבחר כ-14 שנה קודם לכן בבחירות מקומיות שיזמה עיריית תל-אביב, ומאז לא התקיימו בחירות נוספות. בוועד כיהנו לאורך השנים מספר יושבי ראש, ששניים מהם הודחו והוחלפו על ידי חברי הוועד. רק בשלב מאוחר יחסית, למדנו שחלק ניכר מהתושבים לא היו מודעים כלל לקיומו של הוועד ואלה שהיו מודעים לכך לא ראו בו בהכרח גוף המייצג את האינטרסים שלהם. עניין נוסף שצרם לאוזנינו במיוחד, היה התנגדותו של הוועד לכניסתם של הערבים תושבי השכונה לפעילויות במתנ"ס, ולשילובם במוסדותיה.
 
כשהתבהר לנו הנתק בין הוועד לבין התושבים, ניסינו לחשוב על דרכים להגיע באופן בלתי אמצעי אל התושבים. מהלך זה היה קשה במיוחד, בעיקר כיוון שלא היה ברור לנו עוד מיהו הלקוח שלנו, מהי טובתו ואילו אינטרסים אנחנו מעוניינים לקדם עבורו. דיונים בכללי האתיקה נעשו שיח מרכזי במפגשי צוות יפו בקליניקה ובשיעור האקדמי שליווה אותה. בנוסף, היינו מודעים לעובדה שהוועד לא יהיה מעוניין שנפעל בשכונה באופן עצמאי. הפתרון לבעיה זו נמצא באופן חלקי ב"פרויקט ועדי הבתים", שיתואר להלן. 
 
ועדי בתים
 
בפרויקט ועדי הבתים ליווינו נציגויות של ועדי בתים שבבנייניהם פרצו סכסוכים הנוגעים לרכוש המשותף. עבודתנו כללה סיוע בארגון אסיפות דיירים, יעוץ משפטי בסוגיות המשפטיות שעלו בבניינים השונים והכנה של הוועד לניהול האסיפות. בנוסף, סייענו לארגן בחירות לנציגות ועד הבית בבניינים שבהם לא קיים ועד, או בבניינים שבהם הנציגות או הדיירים מעוניינים בהחלפת הוועד הקיים. סרבני תשלום של דמי הוועד וסכסוכי שכנים היו הנושאים המרכזיים שהעסיקו את התושבים בשכונה. לטיפול בנושאים אלה נדרשו גם אנשי מקצוע נוספים שפעלו  בשכונה - עובד קהילתי, עובד שכונתי ושוטר קהילתי. בינינו לבין אנשי המקצוע הנוספים, לא הייתה העברת מידע מוסדרת, וכתוצאה מכך גם לא ניתן טיפול הוליסטי שהיה יכול, כך הבנו מאוחר יותר, לפתור טוב יותר את הבעיות שהתעוררו. הטיפול בסרבני התשלום של דמי הוועד העלה אצלנו בעיה חדשה. טיפול משפטי בסרבני תשלום באמצעות כתיבת מכתבי התראה והגשת תביעות לרשם המקרקעין, היה עלול לשים קץ לאמון שרוחשים לנו תושבי הקהילה, ושאותו בנינו לאורך זמן. מהצד האחר, רטנו לעומתנו נציגי ועד הבית, ובצדק,: "אז איזה שיניים יש לכם כעורכי דין?". עניין זה חידד אצלנו שוב את שאלת הגדרת תפקידנו בתוך הקהילה ובכלל זה את הדילמה "מי הוא הלקוח" - נציגות ועד הבית או כלל התושבים בקהילה. הפתרון המקומי והחלקי שמצאנו היה להנחיל לנציגות ועד הבית את הכלים והידע להכין את מכתבי ההתראה ואת התביעה נגד סרבני התשלום. פתרונות כוללים יותר היו הקמת מנגנון של גישור בתוך הקהילה וכן הכנת תכנית רב-שלבית, שבסופה יוקם ארגון גג של ועדי בתים בשכונה, שיפעילו אנשי השכונה לאחר שירכשו את הידע הנחוץ להם כדי ללוות נציגויות של ועדי בתים.
 
סכסוכי השכנים שתפסו נפח משמעותי בעבודתנו עם ועדי הבתים, הציפו בעיה נוספת: ההרכב האנושי בכל בנין לא אפשר תקשורת תקינה בין הדיירים. ברבים מהבניינים בשכונה מתגוררות מספר משפחות ממוצא רוסי ואתיופי שאינן דוברות עברית (המראה של ילדים בני 10-8 המצטרפים לאסיפות כדי לתרגם להוריהם, הוא שכיח). ביחד עם משפחות אלו מתגוררים התושבים הוותיקים שהגיעו לפני שנים מבולגריה, ארצות ערב וצפון אפריקה. העדר שפה משותפת בין הדיירים והשונות התרבותית ביניהם, לא אפשרו שיתוף למען מטרה משותפת חשובה - תחזוקת רכושם המשותף. התוצאה ידועה מראש - הנכסים התבלו, ערכם ירד, ההזנחה והוונדליזם שולטים בכיפה, ובמקביל גברו התסכול, הכעס, השנאה, והתערער הביטחון האישי.
 
העדר התקשורת היה כה קיצוני, שכדי לאפשר קיומה של אסיפת דיירים נאלצנו להביא כיסאות פלסטיק ולהניחם במיקום ניטרלי בחזית הבניין – המקום היחיד שבו היו מוכנים הדיירים לשבת יחדיו. בדיוק במקום הזה, בחזית הבניינים הניטרלית, מקום בו ניסינו ליצור שיח והידברות בין אנשים כדי לפתור בעיות משפטיות פשוטות ביותר בתחום הקניין, הבנו לראשונה עד כמה הכלים שלנו מוגבלים ולא אפקטיביים. הבנה זו התעצמה עוד יותר בפרויקט המבנים המסוכנים בשכונה.
 
 
מבנים מסוכנים
 
מאיר בוהדנה היה בן 19 כששלחו אותו הוריו ללמוד חייטות בפריס. פרידתו ממשפחתו בפס הייתה בסימן של התחלה חדשה לקראת עתיד מבטיח. במשך שלוש שנים עשה מידי יום את דרכו לבית הספר לחייטות, פוסע בין בתי העסק הקטנים ב-Rue de Rosier, ברובע היהודי, שבהם חלם להקים ביום מן הימים מתפרה משלו. בשנת 1951 הוא סיים את לימודיו והיה מוכן לפתוח בקריירה של חייט עילית. אך חייו פנו למסלול אחר. עם סיום לימודיו חזר מאיר למשפחתו בפס, התחתן עם רותי אהובת נעוריו, ובשנת 1956 עלה עם אשתו לישראל. זוג העולים החדשים הופנו על ידי הסוכנות היהודית למושב שדה דוד בחבל לכיש, שם נאלצו להתפרנס מעבודות בחקלאות. מאיר לא השלים עם צורת החיים במושב וחיפש אחר מקורות פרנסה שיאפשרו למשפחה לעבור להתגורר במרכז הארץ. בקיץ 1961 הוא התקבל לעבודה במתפרת "אחימאיר", אחת המתפרות הידועות בתל-אביב של אותה התקופה, והמשפחה עברה להתגורר בדיור ציבורי ברחוב תירצה ביפו והשתלבה בהדרגה בחיי העיר. באחד מן הימים של שנת 1977 הגיעו לבית משפחת בוהדנה נציגי חברת חלמיש והודיעו למשפחה כי הבניין שבו הם מתגוררים הוא בנין מסוכן למגורים וכי הוא מיועד להריסה ועליהם לפנותו מיידית. נציגי חלמיש הציעו למשפחה לעבור להתגורר בשיכון חדש שניבנה בשכונת יפו ג'. למשפחה בת שבע הנפשות לא הייתה ברירה אחרת, והיא נאלצה לעבור לדירה החדשה ביפו ג'. ברבות הימים גדלו הילדים ועזבו, ורותי ומאיר הזדקנו ביחד עם השכונה ובנייניה. בשנת 2007 קיבלו משפחת בוהדנה ביחד עם מאות תושבים נוספים בשכונת יפו ג' מכתב רשום מעירית תל-אביב, המודיע להם כי הבניינים שבהם הם מתגוררים הם בניינים מסוכנים.
העבודה עם ועדי הבתים חשפה אותנו לתופעה רחבה בשכונה: ארבעה עשר בניינים הוכרזו על ידי העירייה כ"בניינים מסוכנים", הגדרה בחוק עזר שחוקק מכוח פקודת העיריות.[5] הכרונולוגיה של בניינים אלה ודייריהם החל בשנות ה-70 כאשר חברת חלמיש, חברה משכנת בבעלות ממשלתית ועירונית, בנתה שיכונים בשכונת יפו ג' ושיכנה בהם בשכירות ציבורית מאות דיירים קשי יום שהתגוררו עד אותה עת במבנים רעועים המיועדים להריסה באזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, מהם חויבו להתפנות. כמו מאיר בוהדנה, דיירים אלה נאלצו להשתכן בדירות שבנתה חברת חלמיש, מבלי שהייתה להם אפשרות לבחור היכן הם מעוניינים להתגורר. במהלך השנים מכרה חלמיש את הדירות לדיירי הדיור הציבורי (תוך יישום מבצעי מכירה בהנחות לדיירים), ואלו הפכו להיות בעליהם של הדירות. 
 
שילוב של הזנחה מצד התושבים בתחזוקת הבניינים בשל היעדר אמצעים כלכליים, בשילוב עם איכות בנייה ירודה מלכתחילה, הובילו להתרחבות הליקויים בבניינים, עד כדי סיכון לדיירים ולציבור. החל מסוף שנת 2006 החלה עיריית תל-אביב להמציא הודעות למאות תושבים בשכונת יפו ג' המכריזות על הבניינים כמסוכנים (באמצעות צווים הידועים כ "צווי 3"). בהודעות אלה נדרשו בעלי הדירות לתקן ליקויים רבים, בסכומים שהגיעו עד ל-10,000 ₪ למשפחה. תושבי השכונה, שרובם ככולם הם אנשים קשי יום, רבים מהם זקנים ונתמכי סעד, לא יכלו לשאת בעלות תיקון הליקויים. עקב כך הגישה נגדם עיריית תל-אביב כתבי אישום בגין אי-מילוי דרישה לתיקון מבנה מסוכן, עבירה שהעונש עליה הוא קנסות כבדים ומאסר.[6]
 
באותה תקופה ממש (ביום 28 לינואר 2007) קיבלה ממשלת ישראל החלטה להקפיא את פרויקט שיקום שכונות בעיר תל-אביב יפו. החלטה זו שינתה את מציאות חייהם של רבים מתושבי השכונות המוחלשות בעיר ולא הותירה לתושבי שכונת יפו ג', שבנייניהם הוכרזו כמסוכנים, כל אפשרות לקבל סיוע מהמדינה. בד בבד עם הקפאת פרויקט שיקום שכונות, הודיעה עיריית תל-אביב שאינה מתכוונת לסייע למצוקת הדיור של התושבים בעיר, וחברת חלמיש התנערה אף היא מכל אחריות למצב הפיזי של הבניינים בשכונת יפו ג'.
 
תחילה ביקשנו לטפל בנושא על ידי ייצוג של בעלי הדירות שהוגשו נגדם כתבי אישום בבית משפט לעניינים מקומיים. לשם כך אירגנו אסיפות דיירים שבמסגרתן הסברנו לדיירים את מהות הצווים ואת המשמעויות המשפטיות של אי-מילוי הדרישה לתיקון הליקויים. במקביל בדקנו איתם באופן אישי ודיסקרטי מה היכולות הכלכליות שלהם. לאסיפות אלו הגיעו רק חלק מבעלי הדירות שנגדם הוגשו כתבי האישום, ואילו האחרים הפגינו אדישות לעצם קיומם של הצווים ובחרו להתעלם מהם. ניהול האסיפות היה קשה מנשוא. התפרצויות של כעס ותסכול, העדר התמקדות בבעיה עצמה, היעדר הקשבה והידברות, עמדה קורבנית והתחפרות בחיפוש אחר אשמים, הם שהכתיבו את האווירה ואת מהלך המפגשים. אווירה זו לא אפשרה תהליך בונה של קבלת החלטות ומציאת פתרונות.
 
מהעבר האחר, ההליך המשפטי בבית המשפט לעניינים מקומיים היה חסר תוחלת לחלוטין, שהרי לבעלי הדירות לא היו האמצעים הכלכליים לתקן את הליקויים בבניין. מכאן, שהעונש שהיה צפוי להם – קנס שאין ביכולתם לשלם – לא יוביל לפתרון, והבניין, שעל מסוכנותו איש לא חלק, נותר במסוכנותו. מבוי סתום זה הוביל בין השאר את הקליניקה לזכויות בהליך הפלילי (שלקחה על עצמה את הייצוג של הדיירים) להגיש בקשה לעיכוב הליכים ליועץ המשפטי לממשלה.
 
במשך תקופה של כחצי שנה ניהלנו משא ומתן עם עיריית תל-אביב בניסיון לקבל הלוואות מסובסדות לתיקון הליקויים, אך הדבר לא עלה יפה. בשלב זה החלטנו על שינוי כיוון בהתמודדות עם הבעיה, והתחלנו בחיפוש פתרונות אלטרנטיביים. לאור המבוי הסתום אליו הגענו בטיפול פרטני, בהתארגנות קהילתית ובייצוג בפלילים, התחלנו בבירור האופציות השוקיות העומדות בפנינו.
 
אסטרטגית הפעולה שאימצנו כללה רתימת התושבים לתהליך כולל, בו הם יהיו שותפים מלאים, אשר בסופו יחלץ אותם מהעמדה הפאסיבית והתלותית בה היו מוטמעים תקופה ארוכה. על מנת לאפשר תהליך כזה סברנו שיש להקים מערך בינתחומי שיספק ליווי הוליסטי לתושבים. משום כך חברה הקליניקה המשפטית לפקולטה למינהל עסקים (מכון כצמן גזית גלוב לנדל"ן) ולמעבדה למחקרי תכנון, סביבה וקהילה בחוג לגיאוגרפיה, שניהם באוניברסיטת תל אביב. תרומתם התבטאה בחיבור הידע הכרוך ביזמות בתחום הנדל"ן, ביחד עם כלים וידע תכנוניים בהקשרים חברתיים וסביבתיים. לצוות זה צרפנו אדריכלית, ובשלב מאוחר יותר גם מארגן קהילתי.[7]
 
תמ"א 38
 
מנגנון השוק שאליו פנינו בניסיון לפתור את בעיית המבנים המסוכנים הוא תכנית מתאר ארצית 38 (תמ"א 38), שאושרה בשנת 2005 במטרה לחזק בניינים שניבנו לפני שנת 1980 ולחזקם מפני נזקי רעידות אדמה.[8] תמ"א 38 מאפשרת בניה של קומה נוספת בבניינים שאינם עומדים בתקן לרעידות אדמה, ומתומרצת על ידי המדינה באמצעות הטבות מיסוי והטבות תכנוניות לקבלנים וליזמים. בהתאם לתמ"א, בעלי הדירות אינם נדרשים להשתתף בעלויות החיזוק, והקבלן מניב את פירותיו על ידי מכירת הדירות בקומה הנוספת. שינוי בחוק המקרקעין משנת 2008 איפשר את הורדת אחוז ההסכמה הנדרשת של בעלי הדירות בבניין למימוש התמ"א.[9] מנגנון זה של תמ"א 38, על כל היבטיו ומגבלותיו, נלמד על ידי הצוות ונבחן בקפידה ביחס למטרות החברתיות שאותן היינו מעוניינים לקדם בקהילה. היינו מודעים לכך שכניסת אוכלוסייה חדשה לשכונה עלולה, מצד אחד, לפגוע במרקם השכונתי ובתושבים, אך מהצד האחר, באפשרותה להביא להתפתחותה, לשיפור בדימויה ובדימוי העצמי של התושבים. התלבטויות אלו היו מרכזיות בסיעור המוחות שקיים הצוות בינו לבין עצמו ועם התושבים.
 
למידת הנושא העלתה שאלות נוקבות לגבי המשמעויות וההשלכות שבפניה למנגנון שוקי, אגב זניחת שיח הזכויות שעל ברכיו גדלנו. לשאלות אלו נוספו גם היבטים תכנוניים והיבטים של כדאיות כלכלית.
 
דיור סטודנטים
 
היישום של תמ"א 38 יועד למתחם של ארבעה בניינים שנגד חלק מדייריהם הוגשו כתבי אישום כמוסבר לעיל, אך כבר בתחילת הבדיקה נוכחנו לדעת שקיימת בעיה של כדאיות כלכלית ביישום התמ"א כלשונה. תכנית עסקית שהכינו הסטודנטים, העלתה שמכירת הדירות שייבנו בקומה הנוספת לא תהא כדאית ליזם ביחס לעלויות של חיזוק המבנה. עם זאת, בדיקה נוספת העלתה שבניית דירות למטרת שכירות לטווח ארוך, בתוספת קומה אחת מעבר לזו הניתנת בתמ"א (כלומר בסך הכל תוספת של שתי קומות וחדרי עלייה לגג), עשויה להיות רווחית בשל הפרשי תשואה על השכרה לעומת מכירה באזור זה. מסקנה זו הולידה אצל הצוות רעיון חדש – בניית דיור להשכרה לסטודנטים, שכידוע מצויים במצוקת דיור חריפה באזור תל אביב. לשם כך פנינו למכללה האקדמית תל-אביב-יפו, הממוקמת ביפו, ואשר חיפשה זמן ממושך פתרונות דיור לסטודנטים. המכללה גילתה עניין רב בפרויקט. הרעיון שגיבש הצוות היה שהסטודנטים לא רק יתגוררו בשכונה, אלא גם יעסקו בפעילות חברתית ובתרומה לקהילה.
 
הערכתנו, שהסתברה לימים כנכונה, הייתה שהעירייה תהיה מעוניינת לקדם פרויקט מסוג זה. פרויקט דיור סטודנטים, משתלב במדיניות חדשה של עיריית תל-אביב ליצור דיור בר-השגה לצעירים בדרום העיר ובמזרחה, והעירייה מעוניינת לעודד שימוש בכלים יזמיים להתחדשות עירונית. במקביל לשיתוף הפעולה עם המכללה האקדמית לתל-אביב יפו, אותר יזם שהביע עניין רב בפרויקט, והרעיון החל לקרום עור וגידים.
 
השאלה המכרעת שנותרה פתוחה היתה עמדתם של התושבים בנוגע לכניסת הסטודנטים לשכונה ולמימוש פרויקט הבניה בכלל. מצד אחד, הפרויקט עשוי היה לתת מענה ופתרון לבעיית צווי התיקון והבניינים המסוכנים. בנוסף, מעליות שיתווספו לבניינים כחלק מהחיזוק, ישפרו את איכות החיים של התושבים לאין שיעור, והכנסת כוחות צעירים לקהילה תביא להתחדשות השכונה ואולי אף תוביל לפתיחת עסקים ולפיתוח כלכלה מקומית שתתרום לכלל התושבים. מהצד האחר, בניה ארוכת טווח "מעל לראשם" של התושבים יכולה להוות מטרד, וכך גם נוכחותם של סטודנטים תוססים העלולים לגרום למטרדי רעש.
 
בשלב זה של הפרויקט ההתלבטות של הצוות הייתה באיזו דרך עובדים עם התושבים. לא היו חילוקי דעות בינינו כי ההחלטה צרכה להתקבל בסופו של דבר על ידי התושבים, ושהם צריכים להיות שותפים פעילים בכל שלבי קבלת ההחלטות. עם זאת, ניהלנו דיונים ארוכים בנוגע למידת השיתוף – היקף ואופי המידע שיש להעביר לתושבים. האם נכון להביא בפניהם כמה שיותר אפשרויות ולהציג את כל ההיבטים של התכנית, או לכוון את הדיון לפרויקט שהתגבש בינינו, מתוך ההנחה שזהו כנראה הפתרון הישים היחיד.
 
הסטודנטים של הקליניקה והתושבים
 
המראה של קבוצות סטודנטים למשפטים, ניהול ותכנון מאוניברסיטת תל-אביב, העובדים בצוותים משותפים, מתערים בקהילה ומשלבים יכולות מקצועיות שונות לסינרגיה אמיתית, הוא מחזה שלא ניתן להישאר מולו אדיש, מבלי לומר - "כך זה צריך להיראות". במהלך תקופה של למעלה משנה, תוך פיקוח צמוד של עורכי דין ומתכננת, הגיעו הסטודנטים יחדיו לשכונה בשעות הערב, נפגשו עם התושבים בדירותיהם, ארגנו אותם באמצעות אסיפות דיירים שיזמו, העבירו להם ידע רלוונטי ושיתפו אותם בהחלטות הנוגעות לקידום הפרויקט. התושבים קיבלו ייעוץ מהסטודנטים ומאנשי המקצוע המתלווים אליהם בעניינים משפטיים, תכנוניים וכלכליים, וביחד עם צוותי העבודה ניסו למצוא את הפתרון הטוב ביותר עבורם בתהליך של שיתוף.
 
הסטודנטים למשפטים החלו את דרכם בפרויקט עם חשיבה מסורתית של עורך הדין הפטרנליסטי, היודע מה טוב ללקוחותיו. תפיסה זו של תפקיד עריכת הדין התבטאה באופן העברת המידע לתושבים, כך שרמת השיתוף הייתה חלקית ומאוד מכוונת מטרה. לעומתם, הסטודנטים לתכנון שהיו כבר בעיצומם של הלימודים לתואר שני, הגיעו עם תפיסה שונה, ודגלו בשיתוף מלא של התושבים בהחלטות הנוגעות להם. על רקע התפיסות השונות של הסטודנטים ביחס לשיתוף, חלחל מתח רב לפגישות עם התושבים. הסטודנטים למשפטים רצו לקדם חשיבה ממוקדת ופרקטית בנוגע לפתרונות שמציעה תמ"א 38. תפיסה זו של הסטודנטים למשפטים קיבלה חיזוק מהתושבים, כיוון שהשתלבה היטב עם דפוסי התלות שאימצו במהלך השנים כלפי אנשי מקצוע. באסיפות ובמפגשים אישיים דרשו התושבים שנספק להם פתרונות מבלי להלאות אותם בפרטים כה רבים ומבלי שנבזבז את זמנם. "אנחנו אנשים קטנים וחלשים", הסבירה לנו אחת התושבות בהתנצלות "ואתם צריכים לעזור לנו". התושבים קבלו שוב ושוב על ההתעקשות שלנו כי הם יעברו תהליך של קבלת החלטות ויבחרו בין אלטרנטיבות שונות. הם ראו בנו את הסמכות המקצועית שצריכה לדעת מה טוב בשבילם. הפיתוי לפעול כך היה גדול, אך הסטודנטים לתכנון עמדו בפרץ והתעקשו לפתוח עוד ועוד את מעגלי השיתוף והשיח עם התושבים.
 
הממסד, התושבים והצוות המקצועי
 
קידום פרויקט דיור הסטודנטים נעשה בשלושה אפיקים: האחד – עבודה מול רשות התכנון בעיריית תל-אביב, השני - עבודה מול צוות מקצועי, והשלישי - עבודה מול התושבים. קצב העבודה מול הרשויות ומול אנשי המקצוע היה יעיל ומהיר מקצב העבודה מול התושבים. לעיתים קרובות הייתה תחושה שאנו פועלים מעל לראשם של התושבים, ומחמיצים את המטרה שהצבנו לעצמנו – שיתוף מלא של התושבים בתהליך. כך, למשל, התלבטנו בצוות בדבר נוכחותם של נציגות התושבים בישיבות שהתקיימו עם יחידת התכנון בעירייה ועם אנשי המקצוע. מצד אחד, לנוכחות התושבים יש חשיבות רבה לטווח הארוך, מבחינת העצמתם, הידע שהם מקבלים וחשיפתם לפעולת מנגנוני הכוח מבפנים. מהצד האחר, שיתוף התושבים בישיבות עם נציגי העירייה ועם אנשי המקצוע עלול היה להתקבל על ידי הגורמים הללו בחוסר אהדה ו"לפגום" ביעילות התקדמות הפרויקט. ניסיון חד פעמי שערכנו, ושבו זימנו את נציגי התושבים לפגישה עם יחידת התכנון בעירייה, נתקל, כמו ששיערנו, בהרמת גבה, וכאשר הצענו שהתושבים יהיו נוכחים גם בפורום מהנדס העיר, הייתה ההסתייגות מצד הרשות מוחלטת. בסופו של דבר, לא נטלו התושבים חלק ישיר בדיונים מול הרשויות.
 
פרויקט הדיור של הסטודנטים במבנים המסוכנים התקבל לבסוף כמעט ללא הסתייגות מצד דיירי ארבעת הבניינים (64 משפחות).[10] בתום עבודה של חודשים ארוכים, בשילוב כוחות של הסטודנטים, היזם והצוות המקצועי של הקליניקה, חתמו כמעט כל הדיירים על הסכמתם לפרויקט. הסכמה רחבה זו הובילה להגשת התכנית על ידי היזם לוועדה המקומית לתכנון ובנייה בתל אביב. הוועדה דנה בבקשה ואישרה אותה בחודש מאי 2011. לקראת הדיון בוועדה הכינה הקליניקה "נספח חברתי" אשר פרש בפני הוועדה את היבטי התכנית מבחינת הרכב האוכלוסייה, הרציונל שלה, יתרונותיה והקשיים שיש להתמודד עימם.[11] בזמן כתיבת שורות אלו התכנית מצויה בדיון בפני הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, בשל הצורך באישור קומה נוספת מעבר לזו המאושרת בתמ"א 38.
 
מודל בינתחומי
 
מודל העבודה ביפו ג' מדגים שילוב דיסציפלינות שונות בעבודת השטח ובלימוד האקדמי. בפרויקט היו שותפים הקליניקה לדיור, משפט וקהילה,  מכון חיים כצמן גזית גלוב לנדל"ן, המעבדה למחקרי תכנון, סביבה וקהילה ואנשי מקצוע נוספים.[12] הנחתנו היתה ששילוב בין כלים מדיסציפלינות שונות יספק מענה כולל לצורכי הקהילה, ויוביל בסופו של דבר לתהליך של שינוי מהותי בתוכה.


כדי שמודל כזה יצליח, חייבת להתגבש קודם כל הכרה כנה במוגבלויות ובמשניות של הכלי המשפטי. עניין זה אינו פשוט כלל – לא קל להשתחרר מהדימוי העצמי הבוטח והפטרנליסטי של עורכי הדין!
 
בנוסף, קיום מודל בינתחומי תובע פיתוח כישורים של עבודת צוות, שלא רבים מעורכי הדין או מהסטודנטים למשפטים מורגלים בהם. לימודי המשפטים מכשירים עורכי דין לפעילות אינדיבידואליסטית ותחרותית, ובדרך כלל לא מציעים קורסים הדורשים חשיבה בצוותים, סיעור מוחות, או לימוד מודלים של התנהגות ויחסים בינאישיים. עניין נוסף שניקשר באופן טבעי לעבודת הצוות היא הפתיחות, ואולי גם הסקרנות, הנדרשות ללימוד ולהבנה של הדיסציפלינות השונות, גם אם באופן ראשוני.  
 
עריכת דין קהילתית ומודל בין-תחומי
 
המודל הבינתחומי יכול להתממש באופן המיטבי, לטענתנו, במסגרת של עריכת דין קהילתית. מודל זה מציב אלטרנטיבה אמיתית לכלים המשפטיים המוגבלים המצויים באמתחת עריכת הדין הקהילתית בבואה לקדם שינוי חברתי, ונותן מענה אפשרי לביקורת שהושמעה על עורכי דין קהילתיים העושים שימוש מוגבר בכלים חוץ משפטיים שאליהם לא הוכשרו.
 
המונח "עריכת דין קהילתית" (Community Lawyering) נקלט במקומותינו בקלות יחסית, והשתלב בשיח המקצועי ובכתיבה על הנושא בישראל, באופן המעלה תהיות בדבר מהותו.[13] מונח זה מקפל בתוכו חיבור של התחום המשפטי, עם מונחים מתחומים חיצוניים למשפט המסורתי – ובכללם, "תהליכי העצמה", "קהילה", "התערות", "מעורבות" ועוד. דומה כי עד היום לא נערך דיון מעמיק בשאלת תפקידה ומקומה של עריכת דין קהילתית במשפט הישראלי, במהות היחסים שהיא מקיימת עם אותם "שדות זרים", ובהשלכות של אותו חיבור על העבודה בשטח. עובדה זו מחדדת את המורכבות של עריכת הדין הקהילתית: עורכי דין קהילתיים פועלים בשדה בו הם אינם מכירים את הכללים והחוקים הפנימיים, ולרוב אין בידם הכלים המקצועיים והכישורים הנדרשים להתנהל בתוכו.
 
עריכת הדין הקהילתית ביפו ג' התפתחה בשנים האחרונות מתוך העבודה בשטח ומתוך ההשקפה לפיה עריכת הדין המסורתית, המעניקה פתרונות משפטיים ליחידים ולקבוצות, אינה משרתת כראוי את המטרה של הנעת שינוי חברתי מקיף לקהילה כולה. על פי תפיסה זו, כדי לסייע לקהילה, יש צורך במהלך מרכזי מאורגן המייצג את המטרות החברתיות של הקהילה כולה, ומובל על ידי אנשי הקהילה עצמם. עריכת דין קהילתית נועדה לסייע להתארגנות תושבים במטרה להפכם לגוף משפיע שיכול לדרוש שינוי. מטרה זו מוגשמת בשלביה הראשונים על-ידי הקניית ידע משפטי בדבר זכויות וחובות אזרחיות, עריכת כנסים, הפקת חוברות מידע וכן על ידי ייצוג תת קבוצות בקהילה תוך שיתוף מלא של חברי הקהילה בקבלת החלטות.
 
על פי המודל שמקדמת עריכת הדין הקהילתית, הכוח של הקהילה נובע מהיחסים בין חברי הקהילה לבין מוביליה. כדי שפרדיגמה זו תצליח, צריכים היחסים להיות עמוקים ושקופים. מנהיגי הקהילה נדרשים להבין באופן יסודי מה מניע את חבריהם, מהו האינטרס האישי שבמוקד פעולתם, מה הם היעדים שלהם, וכיצד כל אלה מייצגים באופן הרחב והעמוק ביותר את הקהילה כולה. מרגע שיחסים אלה פותחו בקרב הקהילה, ניתן להתחיל לבנות ולפתח חזון משותף ולהציע פתרונות אפשריים למצוקות הקהילה. בשלב מתקדם זה, שבו נוצרת אג'נדה מרכזית לקהילה כולה, יכולה הקהילה להיעזר בעורכי הדין הקהילתיים כמקור ידע וכוח לקידום האג'נדה שלהם באמצעים שונים, משפטיים וחוץ משפטיים.[14]
 
כפי שתואר לעיל, שכונת יפו ג' היא קהילה הטרוגנית שהמטרות החברתיות שלה טרם התגבשו בבירור. יתר על כן, נציגי ועד השכונה והפעילים הטוענים לדבר בשמה, לא מייצגים בפועל את הקהילה כולה או את מרבית תושביה. העדר התקשורת ושיתוף הפעולה בין התושבים היקשה מאוד על ארגונם ועל קידום מהלך מרכזי המייצג את כלל התושבים. בנוסף על אלה, שנים של מוחלשות ושל עוני, הכתיבו דפוסי התנהגות של תלות ושל פאסיביות שמנעו מהם לקחת אחריות, לקבל החלטות ולהתחייב לפעול. דפוסי התנהגות אלה הושפעו גם מתהליכים של התפתחות עירונית והתפתחות העולם המודרני, אשר בגללם אין יותר מקומות מפגש טבעיים שבהם יכולים אנשי הקהילה ליצור קשר זה עם זה, להגות רעיונות ולהתארגן באופן ספונטאני. בתי הכנסת והמסגדים נותרו המקומות היחידים המשרתים מטרה זו. כניסת הקליניקה לפעילות בשכונה, הציבה אותנו בפני האתגר לארגון התושבים סביב פרויקט קולקטיבי.
 
פנייה לפיתוח כלכלי ולמנגנוני השוק – דילמות
 
הפנייה למנגנוני השוק ככלי נוסף ליצירת שינוי חברתי, היוותה אתגר מרכזי בפרויקט מעבר למורכבות המובנית במודל הבינתחומי. באימוץ שיח של פיתוח כלכלי יש לכאורה זניחת שיח הזכויות ו"שחרור" המדינה, גם אם באופן חלקי, ממחויבותה לדאוג לצרכיהם הבסיסיים של תושביה. מכאן שכל יוזמה שכזו מעלה דילמה: האם ניתן לרתום מנגנוני שוק לקידום מטרות חברתיות מבלי לקבל על עצמנו באופן מלא את השקפת העולם שבתוכה הם פועלים? באיזו מידה ניתן להתנהל באפקטיביות בשיתוף פעולה עם מנגנוני השוק מבלי לשלם מחיר כבד מידי על  המטרות החברתיות שהצבנו לעצמנו?
 
בפרויקט יפו ג' התחדד קושי זה בשלב בו יצר היזם קשר בלתי אמצעי עם התושבים והתנהל מולם על פי קודים של התנהגות המקובלים בעולם העסקי בניסיון "לקנות" את הסכמתם למימוש הפרויקט. הוא עשה זאת באמצעות עריכת "דילים" אל מול "דיירים סחטנים", דילים שלא היו שקופים בפני שאר חברי הקהילה. כך נהוג בדרך כלל ביוזמות מסוג זה, על מנת להשיג הסכמה רחבה. אך בפנינו עמדו גם שאלות ערכיות של  אתיקה, צדק חלוקתי, שוויוניות ושקיפות, ששיקפו את המתח בין העסקי לחברתי. בסופו של דבר בחרנו שלא להתערב יתר על המידה ביחסים בין היזם לבין הדיירים, תוך שאנו מכבדים את נכונותו להשקיע ממשאביו לקידום פרוייקט ייחודי זה, אך הנושא הותיר בנו שאלות בלתי פתורות בדבר השילוב בין ההכרה בצורך לפעול ביעילות ולהגיע לתוצאות תוך זמן סביר, לבין המחיר הקהילתי והחברתי הכרוך בכך.
 
סוף דבר (בינתיים)
 
נכון למועד כתיבת שורות אלו הפרויקט ביפו ג' אושר להפקדה בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ונראה שייצא לדרך בקרוב. מבחינתנו ההתנסות ביפו היוותה תהליך לימודי התנסותי חשוב וייחודי. ביחד עם תושבי השכונה, למדנו על כוחו ועל מגבלותיו של המשפט ושלנו כמשפטנים לפעול לקידום הערכים שאנו מאמינות בהם – זכותו של כל אדם לחיים בכבוד תוך מימוש הזכות לדיור הולם - בהקשר של עבודה קהילתית, ובנסיבות בהן כוחו של שיח הזכויות הוא מוגבל. אנו מאמינות כי שילוב בין הערכים העומדים בבסיס שיח הזכויות, ורתימת תמריצי שוק על ידי עורכי דין "חברתיים-עסקיים", עשויה לזמן אפשריות חדשות לביטוי מחויבותנו המקצועית כמשפטניו לקידום צדק חברתי.
[1] ראו למשל: נטע זיו  "עריכת דין לשינוי חברתי – מבט לעתיד אחרי שני עשורי פעילות" מעשי משפט – כתב עת למשפט ולתיקון חברתי 19 (אונ' תל אביב, 2008); יובל אלבשן, זרים במשפט: נגישות לצדק בישראל (2005); דבי גילד חיו וסיגל שהב, "עריכת דין חקיקתית ככלי לשינוי חברתי" מעשי משפט, כרך ב', עמ' 69 (2009); דנה פריבך–חפץ, עריכת–דין חברתית כחסד: המקרה של סיוע משפטי לדרי–רחוב בפרויקט  מישהו לרוץ איתו" מעשי משפט, כרך ג' (2010) עמ' 65; שרון ציונוב, שירן רייכנברג ורעות רוזנר "מישהו שומע אותי? על ייצוג רגיש–מגדר לנערות בהליכי נזקקות בבית–המשפט לנוער" מעשי משפט, כרך ג' (2010) עמ' 103; איתי סבירסקי "לא על המשפט לבדו, לא על ההסתדרות לבדה: קידום התארגנות עובדים ככלי יעיל לאכיפה עצמית של זכויות ולהעצמה חברתית" מעשי משפט, כרך ב' (2009) עמ' 87.
[2] קיימת כתיבה לא מעטה על דרך פעולה זו בספרות על שינוי חברתי. ראו למשל: Scott L. Cummings, Community Economic Development as Progressive Politics: Toward a Grassroots Movement for Economic Justice, 54 Stanford Law Review 399, 401 (2002); Susan R. Jones, Small Business and Community Economic Development: Transactional Lawyering for Social Change and economic Justice, 4 Clin. L. Rev.  195 (1997); Ann Southworth, Business Planning for the Destitute, Lawyers as facilitators in Civil Rights and Poverty Practice, Wisc. L. Rev.  1121 (1996);
[3] גליה פיט ומיכל אהרוני, "ממאבקי זכויות להעצמה כלכלית", משפט, חברה ותרבות: העצמה במשפט (2008), 545.
[4] קליניקה זו שינתה את שמה מדי תקופה. בשנים הרלבנטיות היא נקראה גם הקליניקה לדיור, קהילה והתחדשות אורבאנית.
[5] חוק העזר תל-אביב יפו (מבנים מסוכנים), התשס"ב 2001 (להלן: "חוק העזר").
[6] עבירה פלילית לפי סעיף 3 לחוק העזר (לעיל ה"ש 5).
[7] מארגן קהילתי הוא זה שתפקידו לארגן אחרים כדי שיפעלו למען האינטרסים המשותפים להם. המארגן  מפעיל אנשים ומסייע להם להגיע להבנה חדשה של הצרכים שלהם ולמשאבים חדשים. שיטת הפעולה של המארגן היא ניהול דיאלוגים –הוא מאתר, מגייס ומפתח את המנהיגות, בונה קהילה סביב אותה מנהיגות ובונה כוח מתוך הקהילה. המארגן קורא לאנשים לא רק להבין, אלא גם לקחת אחריות, לבחור ולקבל על עצמם מחויבות לפעול .
[8] תכנית מתאר ארצית לחיזוק מבנים קיימים נגד רעידות אדמה, תמ"א 38 (נוסח משולב, פברואר 2010).
[9] חוק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים נגד רעידות אדמה), התשס"ח – 2008, ס"ח תשס"ח 2129, 24.1.2008.
[10]  יש לזכור כי חלק מבעלי הדירות הם "לקוחות שבויים", שהוגשו נגדם כתבי אישום, ושבשבילם היה זה הפתרון היחיד המאפשר להם להיחלץ  מכתבי האישום ומקנסות כבדים.
[11] הנספח החברתי, ראשון מסוגו בישראל, ניתן לצפייה ב- http://www.tinyurl.com/jaffa3.
[12] מטעם מכון כצמן פעלה ד"ר אפרת טולקובסקי. מטעם המעבדה לתכנון עם קהילה פעלו פרופ' טובי פנסטר וכן אדריכלית טל קולקה, מטעם הקליניקה לדיור קהילה ומשפט פעלו עו"ד אורה בלום ופרופ' נטע זיו, ביחד עם עו"ד ענת רודניצקי.
[13] ראו למשל אלבשן, לעיל ה"ש 1, וכן קלריס חרבון, השתכנות מתקנת – סיפורן של נשים המתקנות עוול היסטורי, עיונים במשפט, מגדר ופמיניזם (עורכות: דפנה ברק ארז, שלומית יניסקי רביד, יפעת ביטון, דנה פוגץ') עמ'  413 (2007). 
[14] על עריכת דין קהילתית ומקומם של משפטנים ראו למשל: Anthony V. Alfieri, In Defense of Community Lawyering, Texas L. Rev. vol 89 101 (2011).