גליון מספר 2   קיץ תשע"ב
עורכת ראשית: עו"ד קארן שוורץ-אמיגה | עורך: עו"ד שוקי פרידמן | עורכת מדיה: עו"ד יעל שמחי

גבולותיה של "הלכת כובשי" - קריאה מצמצמת של פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 1056/11

|16/07/2012|

​מהו הדין כאשר כונס נכסים מטעם נושה מבקש פירוק שיתוף בדירה של חייב - האם הדירה תימכר כפנויה או כתפוסה (ואז בן הזוג יזכה להגנת סע' 33 לחוק הגנת הדייר)? ומהי ההלכה כאשר יוזם תביעת הפירוק היה בן זוג אך ההליכים טרם הסתיימו עת נכנס כונס הנכסים לתמונה? האם כאשר כבר ניתן פסק דין לפירוק השיתוף אותו ביקש אחד מבני הזוג התוצאה תשתנה, והאם יש משמעות לעובדה שבן הזוג נכנס להליכי פשיטת רגל? ומה הדין במקרה בו פסק דין כזה אמנם קיים אך ביצועו נזנח בשל חזרתם של בני הזוג לשלום בית? בשאלות אלו נדון במסגרת סקירת פסק דין של בית המשפט העליון שעסק בחלקן, וקבע גבולות להלכה שנקבעה בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 8233/08 מרגלית כובשי נגד עו"ד אייל שוורץ (להלן: "פרשת כובשי") לפיה כאשר כונס נכסים מטעם נושה פועל לפירוק שיתוף בדירת מגורים לא יחול סעיף 40 א לחוק המקרקעין השולל את הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר.

שופטים: א' גרוניס, ח' מלצר, נ' הנדל.
למבקשת: עו"ד שי דנה, במינוי מטעם הסיוע המשפטי – מחוז חיפה.
למשיבים: ב"כ הכונ"ר אסף אבני, מיכל אביעזר, רועי זאבי.
 
 בפרשת כובשי נדונה השאלה האם כונס נכסים מטעם נושה של אחד מבני זוג שמונה על ידי ראש ההוצאה לפועל ככונס נכסים על חלקו של בן הזוג בדירת מגורים משותפת, רשאי להגיש תביעה לפירוק שיתוף כחליפו של החייב, ואם כן, האם הדירה תימכר כפנויה, או שמא בן הזוג שאינו החייב ייוותר בדירה כדייר מוגן והדירה תימכר כתפוסה.
 
במילים אחרות, האם הנושה נכנס בנעלי בן הזוג לעניין סעיף 40א(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 ( להלן: "סעיף 40א") השולל את הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: "סעיף 33") במקרה של פירוק שיתוף בדירה של בני זוג?
 
סעיף 33 מגן על בעלים או חוכר לדורות שזכותם רשומה בלשכת רישום המקרקעין[1], המחזיקים במקרקעין אשר נמכרים במכירה כפויה, ומותיר אותו כדייר מוגן בנכס, דהיינו לא ניתן יהיה לפנותו והנכס יימכר כתפוס. סעיף 40א שולל הגנה זו במקרה של מימוש פסק דין לפירוק שיתוף של דירת מגורים של בני זוג.
 
בניגוד למגמת הצמצום של סעיף 33, קבע בית המשפט בפרשת כובשי כי למרות שסעיף 40(א) סובל פרשנות לשונית לפיה הוא חל גם במקרה בו כונס נכסים מטעם נושה הוא המגיש את התביעה לפירוק שיתוף, פרשנות תכליתית מחייבת את המסקנה כי ההגנה נשללת רק במקרה של פירוק השיתוף עקב סכסוך בין בני הזוג עצמם ולא כאשר נושה הבא בנעלי אחד מבני הזוג יוזם את פירוק השיתוף.
 
לפיכך, קבע בית המשפט בפרשת כובשי, כאשר כונס נכסים מטעם נושה מגיש תביעה לפירוק שיתוף בשם החייב, תחול על החייב ובן זוגו הגנת סעיף 33 ולא ניתן יהיה לפנותם מן הדירה.
 
אלא שחרף קביעתו הבהירה של בית המשפט בפרשת כובשי, מספר שאלות שלא נדונו בו נותרו ללא מענה ברור. למשל: מה הדין כאשר יוזם תביעת הפירוק אמנם היה אחד מבני הזוג אך ההליכים טרם הסתיימו עת נכנס כונס הנכסים לתמונה? האם כאשר כבר ניתן פסק דין לפירוק שיתוף אותו ביקש אחד מבני הזוג וכונס הנכסים נטל את המושכות לידו רק בשלב מימוש פסק הדין, התוצאה תשתנה? ובאופן דומה - האם יש משמעות לעובדה שבן הזוג נכנס להליכי פשיטת רגל? מה הדין במקרה בו פסק דין כזה אמנם קיים, אך ביצועו נזנח על ידי בני הזוג בשל חזרתם לשלום בית?
 
בפסק הדין נשוא סקירה זו: רע"א 1056/11 פלונית נגד כונס הנכסים הרשמי ואח' אשר ניתן ביום 15.2.12, נדרש בית המשפט העליון לחלק משאלות אלו, תוך שהוא מבאר ומלבן את קביעותיה של הלכת כובשי ומגדיר את גבולותיה.
 
במקרה זה, בעלה של החייבת – המבקשת, ניהל נגדה הליכי פירוק שיתוף בדירה, הן בבית המשפט לענייני משפחה אשר נתן פסק דין לפירוק שיתוף בדירה, והן בערעור (שנדחה) שהגישה החייבת לבית המשפט המחוזי. מאוחר יותר החייבת הוכרזה פושטת רגל וכונס הנכסים הרשמי הצטרף לבקשת כונס נכסים מטעם אחד מנושיו של הבעל לאשר לו למכור את הדירה לצורך מימוש פסק הדין לפירוק השיתוף. הבעל לא התנגד למכירת הדירה.
 
החייבת טענה כי לא ניתן לפנותה מן הדירה בשל הוראות סעיף 33 שכן בהתאם לפסק דין כובשי, על פי הפרשנות התכליתית, נועד סעיף 40א לפתור רק את בעיית פירוק השיתוף בין בני הזוג עצמם וחלוקת הרכוש ביניהם, ולא כאשר אוכף פסק הדין הינו נושה, ואליו (ואל נושים אחרים) יגיעו כספי התמורה. במקרה כזה, טענה החייבת, לא חל הרציונל של סעיף 40(א) שמטרתו לאפשר את חלוקת הרכוש בין בני זוג שהתגלע ביניהם סכסוך, אך לא בין בן זוג (או נושיו) לבין נושיו של בן הזוג האחר.
 
בית המשפט העליון לא קיבל טענה זו, תוך שהוא קובע מספר קביעות כדלקמן: 
1.     יש לבחון מה היה האופי המקורי של הליך פירוק השיתוף, ואם הוא התחיל כחלק מהליך הפרידה והגירושין. אופי זה נשמר גם אם מאוחר יותר נטלו הנושים את המושכות לידיהם.
2.    כניסה להליכי פשיטת רגל אינה מקנה זכות לדיירות מוגנת לפי סעיף 33, כאשר ישנו פסק דין לפירוק שיתוף. לו ייקבע כי הליכי פשיטת רגל מקנים לחייב זכות דיירות מוגנת אף אם ישנו פסק דין לפירוק שיתוף, הרי שבכך תסוכל כוונת המחוקק לאפשר לבן הזוג השני לפרק את השיתוף, והדבר יעודד בני זוג המעוניינים לסכל את פירוק השיתוף לנקוט הליכי פשיטת רגל.
3.       בית המשפט ציין כי תוצאה זו תואמת את מגמת הפרשנות המצמצמת את סעיף 33.
 
דומה כי יש לקרוא על דרך הצמצום חלק מקביעותיו של בית המשפט.
 
למסקנה המתבקשת מדברי בית המשפט כי נקודת הזמן המכרעת היא מועד נקיטת הליכי פירוק השיתוף והיא הקובעת את אופיים המתמשך של הליכי פירוק השיתוף על שלביהם השונים – הגיון רב. כך למשל היא שוללת את האפשרות כי במקרה של התמשכות הליכי חלוקת הרכוש במשך שנים רבות לאחר שבני הזוג כבר נפרדו, ייטען כי לרציונל המקורי שהוצג בפרשת כובשי לאפשר לבני הזוג להיפרד, כבר אין משקל של ממש, שכן הסכסוך איבד את אופיו המקורי וקיבל אופי של סכסוך רכושי "רגיל".
 
עם זאת, יש לטעמנו לצמצם את הקביעה לנסיבותיו של במקרה דנן, בו הבעל לא התנגד למימוש פסק הדין לפירוק שיתוף, ואף תמך בו. במקרה כזה אכן ניתן לראות את הכונס כידו הארוכה של הבעל ולקבוע כי ההליך לא איבד את אופיו המקורי. מנגד, כאשר בן הזוג שיזם את ההליך אינו מעוניין עוד בהליכי מכירת הדירה, מתנגד להם, או אף אדיש להם, יהיה קשה לראות כיצד לא נשלל אופיו המקורי של ההליך. דומה כי כך יהיה הדבר אף אם בן הזוג זנח את ההליך, אף אם טרם ניתן בו פסק דין. על אחת כמה וכמה קשה לראות קביעה זו כתקפה במקרה בו הצדדים חזרו לחיות בשלום בית. לטעמנו ברור כי במקרה כזה יש לראות בכך ביטול בפועל של פסק הדין לפירוק שיתוף, וכונס נכסים לא יוכל לטעון כי לפעולותיו יש לשוות את האופי המקורי של ההליך.
 
 גם לקביעתו של בית המשפט כי אין בנקיטת הליכי פשיטת רגל מצד בן הזוג המתנגד לפירוק השיתוף בכדי להקנות דיירות מוגנת לפי סעיף 33, הגיון רב ככל שבן הזוג האחר הוא המבקש לממש את פסק הדין (או בנסיבות העניין, כונס נכסים על דעתו). ספק אם ניתן לראות בכך קביעה גורפת לכל מקרה של כניסה להליכי פשיטת רגל. הנמקתו של בית המשפט כי פרשנות כזו "תפגע בזכותו של בן הזוג השני למכור את הדירה כפנויה" תקפה לנסיבות בהן בן הזוג מעוניין בפירוק השיתוף. לעומת זאת, במצב בו כונס הנכסים פועל שלא על דעת בן הזוג שבנעליו הוא נכנס, קשה לראות כיצד הנמקה זו עומדת, ובודאי קשה לראות שריד כלשהו לאופיו המקורי של ההליך כהליך שבין בני הזוג, כאשר בשני הצדדים ניצבים כונסי נכסים.
 
נימוקו של בית המשפט כי תוצאה זו תואמת את המגמה לפרש בצמצום את סעיף 33, אינו עולה בקנה אחד עם הלכת כובשי, שם אומצה קביעה הסותרת מגמה זו.
 
רע"א 1056/11 פלונית נ' כונס הנכסים הרשמי ואח', מיום 15.2.12 (פורסם באתר ruling).
 
 
תגיות: פירוק שיתוף, הלכת כובשי, סעיף 40א לחוק המקרקעין, סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, כונס נכסים, פשיטת רגל.
​[1] תנאי זה של רישום הזכות אינו נזכר בסעיף, והוא יציר הפסיקה מתוך מגמה מוצהרת לצמצם את תחולת סעיף 33, ראו ע"א 3295/94 גיל פרמינגר, עורך-דין, נ' חוה מור ואח', פ"ד נ(2) 115.