גליון מספר 2   קיץ תשע"ב
עורכת ראשית: עו"ד קארן שוורץ-אמיגה | עורך: עו"ד שוקי פרידמן | עורכת מדיה: עו"ד יעל שמחי

מזונות אישה בדין השרעי

|16/07/2012|

במאמר זה, הראשון בסדרת מאמרים שיעסוק בחיובי מזונות בדין השרעי, נעסוק בחיוב במזונות אישה על פי הדין השרעי הנוהג בבתי הדין השרעיים בישראל, ההתפתחויות שחלו בו, וזיקתו לחקיקה ישראלית משיקה, כגון בנושא צווי הגנה. המאמר יעסוק במזונות להם זכאית אישה במהלך נישואיה - זאת להבדיל מסוג אחר של מזונות המכונים "מזונות תקופת ההמתנה", אשר בהם (כמו גם בעניין מזונות ילדים) נעסוק ברשימה נפרדת. חלקו הראשון של המאמר יעמוד על הבסיס לעצם החיוב במזונות והמצבים בהם זכות זו נשללת בדין השרעי, וחלקו השני יעמוד על רכיבי החיוב, דרכי קביעת גובהו, פסיקת מזונות זמניים ומספר נקודות נוספות.

חלק א
 
החיוב במזונות – בסיס מושגי כללי 
 
חכמי הדת קובעים[1] שחובת תשלום מזונות חלה בהתקיים אחת משלוש סיטואציות מחייבות בסיסיות:
1. קיום נישואין תקפים.
2. קרבת דם.
3. בעלות על עבד (כיום, לאחר ביטול העבדות, אין יותר מקום מעשי לעניין זה).
 
בסיס החיוב בכל סוגי המזונות השונים הוא עקרון הסולידאריות החברתית. דיני המזונות השונים כגון חובת הבעל במזונות אשתו, חובת האב במזונות ילדיו, וחובת קרוב המשפחה במזונות כלפי קרוב אחר (ובעבר – גם של אדון כלפי עבדו התלוי בו), נחשבים לאלמנט מרכזי (אם לא החשוב ביותר) בקשרים המשפחתיים באסלאם. על פי האסלאם, הקשר בין בני הזוג יונק את קיומו ממעיין החיבה והחמלה. וכך נאמר בקוראן: "מאותות האלוהים שברא לכם מנפשותיכם בנות זוג בכדי לשכון אליהן ועשה ביניכם חיבה וחמלה".[2]   
 
אלא שאין די ברצון טוב בכדי להבטיח את קיומן המעשי של החיבה והחמלה בין בני הזוג, ולכן קבעה השריעה (חוקי האסלאם) כי לכל אחד מהם זכויות וחובות כלפי הצד האחר.
  
זכויות וחובות אלו באות ליצור איזון באחריות לחיי המשפחה וקיומה. אם אחד מבני הזוג יפר את אחת החובות המוטלות עליו, יופר בכך האיזון וחיי בני הזוג ייכנסו למערבולת מאבק ותלונות עד אשר ייהרסו, דבר שהאסלאם שואף להימנע ממנו.  
 
אחת מחובות הבעל היא ההגנה על המשפחה ושלמותה. חובה על הבעל למנוע כל פגיעה בה, וחובה עליו גם להגן עליה מכל דבר העלול להביא עליה הרס. וכך אמר הנביא מוחמד עליו השלום: "כולכם אחראים כלפי מי שאתם אחראים להם: הגבר אחראי בתוך משפחתו והוא אחראי כלפיה.... ".[3]  מכח חובה זו מוטל על הגבר לשמור על אשתו, וחובה עליו לגדל את צאצאיו כהלכה תוך כדי מילוי חובתו לדאוג למזונותיהם כך שיתקיימו בכבוד.
 
המקורות לחבות במזונות אישה
  
חובת הבעל במזונות אשתו קבועה בקוראן  ובסונה ומקובלת באג'מאע.  
 
בקוראן: "האב חייב לשאת בהוצאות כלכלתן וכסותן כמקובל".[4] הכוונה לחובת אב המשפחה כלפי הנשים. וכן נאמר: "על בעל האמצעים לזון לפי אמצעיו, אך גם העני חייב במזונות כאשר תשיג ידו ממה שאלוהים העניק לו. אלוהים אינו מטיל על אדם מעבר ליכולתו".[5] ובעניין הנשים הגרושות נאמר: "עליכם להשאירן לגור במקום שגרתם עמן בהתאם למעמדכם ואל תבואו להציק להן".[6]  ואם על הגרוש מוטלת חובה כאמור, חובתו של הבעל כלפי אשתו עמוקה שבעתיים.  
 
מן הסונה: כשנשאל הנביא מוחמד עליו השלום על חובת הבעל כלפי אשתו, ענה: "יאכיל אותה ממה שהוא אוכל, וילביש אותה כמו שהוא לובש, ולא יפנה לה עורף בבית, ולא יכה, ולא יבזה אותה".[7]
 
ובאלבוח'ארי (אוסף של דברי הנביא מוחמד עליו השלום) נכתב כי במענה לאישה בשם הנד בת עותבה, אשתו של אבו סופיאן, שאמרה: "הוי שליח אללה, בעלי אבו סופיאן אדם קמצן, אינו נותן לי מזונות המספקים אותי ואת ילדיי, מלבד מה שאני נוטלת ללא ידיעתו", השיב הנביא: "קחי מכספו מה שמספיק לך ולילדיך".
 
באג'מאג: אין מחלוקת בין כל אנשי ההלכה בדבר חובת הבעל במזונות אשתו, מאז שליחות הנביא עליו השלום ועד לימינו.[8]
 
הבסיס החוקי לחיוב הבעל במזונות אשתו
 
סעיף 69 לחוק זכויות המשפחה משנת 1917 (להלן:"החוק" או "חוק המשפחה העותומני") קובע כדלקמן:
 
"עם כריתת הסכם הנישואין, קמה חובת הבעל בתשלום המוהר ופרנסת האישה ודיני ירושה חלים עליהם".
 
מהסעיף עולה כי חיוב הבעל במזונות אשתו הינו פועל יוצא של הסכם נישואין, ובהעדר הסכם נישואין תקף, לא יקום חיוב במזונות (עקד צ'חיח – عقد صحيح). אך אין בקיום הסכם נישואין לבדו כדי להקים את החיוב במזונות ויש תנאי נוסף על כך מצד האישה, והוא חובת ההתמסרות לבעלה (חובת הימצאותה בבית הבעל, בערבית: חובת האיחתבאס), אם בהתמסרות בפועל ואם בנכונות להתמסרות (התמסרות משפטית).
 
בשורה ארוכה של פסקי דין בבית הדין השרעי לערעורים נקבע באשר לשני אלמנטים אלו, כי הבסיס לחיוב בעל במזונות אשתו, מורכב מסיבה ומתנאי. הסיבה הנה הנישואין התקפים והתנאי הנו ההתמסרות.[9]
  
חובת תשלום המזונות של הבעל כלפי אשתו קיימת גם אם אשתו עשירה, ואף אם הוא עני, או אדם חולני. [ראה סעיף 160 לקובץ הדינים השרעיים על פי האסכולה החנפית (להלן: "קובץ הדינים השרעיים")].
  
להלן נדון בהגדרות העולות מכאן, והמהוות בסיס לחיוב במזונות, או להגנה מפני חיוב במזונות.
  
איחתבאס - התמסרות אישה לבעלה
 
בהתמסרות תלויים יסודות הנישואין.[10]  קיומה של חובה זו מתאפשרת אך ורק במגוריה עמו. באי קיום חובת האיחתבאס, תוכרז האישה כמורדת (בערבית: נאשז- ناشز), ולא תהא זכאית למזונות, למעט בהתקיים אחד מהחריגים שיפורטו בהמשך.
 
ההתמסרות הנה בפועל, או במוכנות לכך. ההתמסרות בפועל הנה כאשר האישה מתגוררת בבית יחד עם בעלה, בעוד המוכנות להתמסרות הינה כאשר האישה מוכנה להתמסרות, אך עקב התנהגות הבעל נבצר ממנה לקיימה.[11]
 
נאשז (אישה מורדת) – והחריגים לו
 
סעיף 101 לחוק קובע כדלקמן:
 
"אישה שמרדה ועזבה את בית בעלה, או שמנעה מבעלה להיכנס לביתה, לפני שדרשה להעבירה אל בית משלו, מפסידה את זכותה לדמי מזונות עבור תקופת מרדנותה".
 
 הסיטואציות אשר מהוות "מרדנות" מצד האישה על פי החוק הן כדלהלן:
1.  עזיבת בית המגורים של הבעל.
2. מניעת הבעל מלהיכנס לדירת מגוריה (שבבעלותה או בחזקתה), בטרם ביקשה ממנו שיעבירה לדירה שהכין עבורה.
מדור כתנאי לחובת ההתמסרות
 
 
סעיף 70 לחוק קובע כדלקמן:
 
"על הבעל לדאוג לאשתו למקום מגורים שרעי עם כל הקשור בו, במקום שיבחר הוא".
 
הדאגה למקום מגורים היא חובה של הבעל כלפי אשתו, חובה שקיומה הוא תנאי מקדמי לקיום חובת ההתמסרות בפועל מצד האישה. ודוק, החוק מחייב "מקום מגורים שרעי". על מנת שבית ייחשב כ"מקום מגורים שרעי" על התנאים שלהלן להתקיים:[12]
 
1. על הבית להיות תואם את מצבו הכלכלי של הבעל.
2. על הבית להיות תואם את מצבו החברתי של הבעל, לסביבה המתאימה למצבו  
    החברתי והמקצועי.
3. בית בו תוכל האישה ורכושה להיות מוגנים פיזית.
4. בית בו תוכל האישה לקיים את מצוות הדת וענייניה האחרים בפרטיות ובאין
    מפריע, כגון על הבית לכלול מטבח ושירותים.
5. על הבית לכלול את כל המיטלטלין הנחוצים למחיית האישה, כמו רהיטים, כלי מטבח
   וכו'.
6. על הבית להיות בקרבת שכנים טובים מהסיבות שלהלן:
6.1 בקרבתם יהיו האישה ורכושה מוגנים.
6.2 שכנים טובים ייחלצו לעזרת האישה בעת הצורך, כשבעלה נעדר מהבית.
6.3 האישה לא תחשוש מדבר בהיותה בקרבת שכנים טובים.
6.4 השכנים ייחלצו לעזרת האישה היה ובעלה ינסה לפגוע בה.
7. בית שלא מתגוררים בו זרים (למעט ילדי הבעל מאישה אחרת ושטרם מלאו להם שבע שנים).[13]
 
החריג הראשון להכרזת אישה כמורדת: בית שאינו שרעי
  
במידה ולא יתקיים אחד או יותר מהתנאים שמנינו לעיל, לא תיחשב האישה מורדת ותהיה זכאית למזונות גם אם תעזוב את הבית ולא תקיים את ההתמסרות בפועל.
 
הערכאה הדיונית הדנה בתביעת מזונות האישה, היא המוסמכת לקבוע אם מקום מגורים הוא שרעי. הערכאה השיפוטית נוהגת למנות אדם מטעמה לצורך בדיקת הבית, אשר עורך פרוטוקול שמועבר להכרעת בית הדין.[14] כך למשל, קבע בית הדין השרעי לערעורים לא אחת כי על הבעל להכין בית נפרד לאשתו, בו תוכל לחיות באין מפריע.[15]
 
החריג השני להכרזת אישה כמורדת: עזיבת דירת המגורים עקב סיבה מוצדקת
 
סעיף 171 לקובץ הדינים השרעיים קובע כי אישה מורדת היא זו שלא ביצעה את מה שציווה עליה בעלה, לא צייתה לו, עזבה את ביתו ללא הסכמתו, ומסיבה שאינה מוצדקת. מכאן שעזיבת הבית מסיבה מוצדקת איננה מגדירה את האישה כמורדת ואינה גורמת לה להפסיד את זכותה למזונות. אלימות כלפי האישה הוכרה כמצדיקה עזיבת הבית.
 
סעיף 73 לחוק קובע כדלקמן:
 
"על הבעל להתייחס לאישתו בחיבה ובכבוד, ועל האישה להתמסר לבעלה בכל עניין שאיננו מנוגד להלכה".
 
כפי שציינו בפתיחה, הבית המוסלמי מושתת על החיבה והחמלה, ואישה זכאית שבעלה יתנהג אליה בחיבה, כאמור בקוראן:
 
"ותתנהגו אל הנשים בחיבה",[16]  וכן "מפלאי אלוהים שברא לכם בנות זוג, שתתייחדו איתן, וקבע שתשרור ביניכם חיבה וחמלה"[17] וכן אמר הנביא מוחמד עליו השלום: "הטוב מבין הגברים הנו הטוב עם אישתו".[18]
 
האלימות לכל סוגיה מנוגדת לדרישה זו, ומאפשרת לאישה לעזוב את הבית מבלי שהדבר יפגע בזכותה למזונות.[19]
 
לא אחת נפסק כי יש להבחין בין אלימות קלה או חד פעמית שלאחריה מתחרט הבעל ומתנהג בכבוד אל אשתו, לבין מקרים של אלימות קשה או חוזרת ונשנית, המהווה סיבה מוצדקת לעזיבת האישה את הבית ללא איבוד זכותה למזונות.
 
המטרה מאחורי הקביעה כי לא כל מקרה אלימות קל וחד פעמי יאפשר לאשה לעזוב את הבית ולהמשיך לקבל מזונות מן הבית, הינה הרצון לשמור על המשפחה.[20]
 
בהתאם למגמה זו, לא בכל מקרה שבו הוצא צו הגנה תהיה האישה רשאית לעזוב את הבית ולהמשיך להיות זכאית למזונות, שכן בפסיקת המזונות שוקל בית הדין גם אינטרסים אחרים מלבד ההגנה המיידית על האישה. כך למשל, פסק דין של כב' הקאדי האשם סואעד מבית הדין השרעי לערעורים, בתיק 485/10 מיום 4.2.2011, דחה תביעת אישה למזונות חרף הוצאת צו הגנה מבית המשפט לענייני משפחה כנגד הבעל, וזאת לאור עזיבתה החוזרת ונשנית את הבית והתנהגותה של האישה הגובלת בבגידה בבעלה.
 
על אף שהחלטה בצו הגנה מהווה ראיה לכאורה על אלימות ואף שהיא עשויה להיות מוצדקת בהקשר של מניעת אלימות, אין קיומו של צו הגנה, כמו גם קיומה של אלימות, מהווים בהכרח סיבה מספקת להמשך חיובו של הבעל במזונות אשתו.
 
אי קבלת המוהר המיידי (מהר אלמועג'ל – المهر المعجل)
 
המוהר (הכתובה) היא התמורה המגיעה לאישה מבעלה עקב הסכם הנישואין.[21]
 
על פי הדין השרעי, ניתן לשלם את המוהר מיד עם עריכת הנישואין, ומותר גם לדחות את תשלומו למועד מאוחר יותר, הכל על פי הסכמת הצדדים. בפועל השתרש נוהג לפיו מחלקים את המוהר לשני חלקים. החלק הראשון משולם מיד עם עריכת הסכם הנישואין ונקרא מוהר מיידי (בערבית: מהר אלמועג'ל – مهر معجل), אותו על הבעל לשלם לאישה לפני ההתייחדות איתה. בדרך כלל מדובר בסכום קטן יחסית לסכום המוהר. החלק השני, הנו הסכום הגדול והוא המוהר הדחוי (בערבית: מהר מוא'ג'ל – مهر مؤجل). 
 
מה דינה של אישה שאינה מקיימת את חובת ההתמסרות בטענה שלא קיבלה את המוהר המיידי? האם היא נחשבת מורדת ומאבדת את זכותה למזונות?
  
חכמי הדת הכירו בזכות האישה שאינה מקיימת את חובת ההתמסרות למזונות, כאשר לא קיבלה את המוהר המיידי.[22] כך גם האסכולה החנפית הכירה בזכות למזונות במצב זה בכל מקרה, בעוד שאחרים מתוך האסכולה וביניהם תלמידיו של אבו חניפה, אבחנו בין מצב בו בני הזוג קיימו יחסי אישות, לבין מצב בו טרם קוימו יחסים אלה, וקבעו שרק אם בני הזוג לא קיימו יחסי אישות, תישמע טענתה בדבר אי קבלת המוהר המיידי והיא לא תהיה מורדת במידה ולא תקיים חובת ההתמסרות.[23]
 
הואיל והאסכולה החנפית היא החלה בענייני המוסלמים בארץ, האישה תהא זכאית בכל מקרה למזונות אם לא קיבלה את המוהר המיידי.
 
בית הדין השרעי לערעורים נדרש לסוגיה הנ"ל במקרה בו אישה הגישה תביעת מזונות, והבעל טען בכתב ההגנה שהגיש מטעמו לשלום בית וכי האישה מורדת. לדרישת הבעל לשלום הבית השיבה האישה כי היא לא קיבלה את המוהר המיידי. בית הדין השרעי לערעורים קבע כי על הבעל להוכיח את תשלום המוהר המיידי, שכן אי תשלומו מהווה מחסום בפני הגשת תביעת שלום בית (בין כתביעה עצמאית, ובין כטענת הגנה במסגרת כתב הגנה כנגד תביעת המזונות). היה והבעל לא יוכיח את התשלום האמור לעיל, האישה תהיה זכאית למזונות.
 
פגיעה או חשש לפגיעה ברכושה וכספה של האישה (סיבוך האישה בחובות)
 
טענת הגנה נוספת מפני תביעה לשלום בית  (טאעה) ואי ביצוע ההתמסרות, היא כאשר האישה חוששת מפני פגיעה ברכושה על ידי בעלה או באשמתו. בהקשר זה יש להבחין בין שתי סיטואציות:
 
האחת: כאשר התנהגות הבעל שגרמה להסתבכות האישה לא הייתה ידועה לאישה, היא זכאית למזונות חרף אי ההתמסרות.
 
השניה: כאשר התנהגות הבעל הייתה בידיעת האישה, למשל כאשר האישה העבירה לו מרצונה את הכספים כמתנה או אישרה לו שימוש חופשי בחשבונה, היא אינה יכולה להסתמך על מצבה זה בעילה לאי התמסרות, ואם תעשה כן תפסיד את מזונותיה. לעומת זאת, כאשר מסרה לבעלה את הכספים כהלוואה, והוא איבד אותם וסיבך אותה בחובות, היא תהיה פטורה מהתמסרות כל עוד הבעל לא סילק את החובות.[24]
 
אי העברת האישה לדירה השייכת לבעלה מדירתה שבבעלותה
 
כפי שנאמר לעיל, סעיף 70 לחוק והוראות הדין השרעי מחייבות את הבעל לדאוג לדירה למגורי אשתו. לפיכך, אם בני הזוג מתגוררים בדירה בבעלות האישה, היא רשאית למנוע מבעלה להיכנס לדירתה מבלי להיחשב מורדת, והיא תהיה זכאית למזונות חרף אי ההתמסרות שבהתנהגות זו. זאת, בכפוף לכך שהיא תדרוש מבעלה להעבירה לדירה השייכת לו, והוא לא קיים את בקשתה.
 
מנגד, במידה והבעל העמיד לרשות האישה דירה ודרש כי תעבור אליה, סירוב של האישה לעבור ייחשב מרידה והפרת חובת ההתמסרות ויגרום לה לאבד את זכותה למזונות, אלא אם קיימת טענה שהבית שהכין הבעל אינו בית שרעי כהוראת הדין השרעי.[25]
 
חלק ב
 
רכיבי החיוב במזונות 
 
החוק לא מגדיר את רכיביו של חיוב המזונות, אך בקובץ הדינים השרעיים נמצא פירוט כדלהלן: סעיפים 173 עד 176 מדברים על מאכל, סעיפים 181 עד 183 מדברים על הלבשה וסעיפים 184 עד 188 מדברים על מדור. רכיב נוסף שנקבע בפסיקת בית הדין השרעי לערעורים הוא דמי טיפול רפואי. אין בחוק או בקובץ הדינים השרעיים כל התייחסות לעניין זה, ודמי הטיפול הרפואי הנם פרי ההלכה שנפסקה בבית הדין השרעי לערעורים שהתבססה על פסיקת אנשי ההלכה המוסלמית.
 
חובה על האישה להוכיח את ההוצאות הרפואיות, ועל כן עניין גובה התשלום מסור לשיקול דעתו של הקאדי שיפסוק על פי הראיות שיובאו בפניו.[26]
 
במידה ונפסקו מזונות אישה מבלי שנקבע מפורשות על ידי בית הדין כי הסכום כולל הוצאות מדור, אזי יש לראותם ככוללים רק את רכיבי המאכל וההלבשה, ועל כן יכולה האישה להגיש בנוסף תביעת מדור, לרבות הוצאות מדור (בערבית: נפקת מסכן - نفقة مسكن).[27]
 
שיעור המזונות
 
לעניין גובה החיוב, הדין השרעי מכיר בשני סוגי מזונות, האחד מזונות דוחק - מינימום (כפאיה)[28] והשני מזונות מוגדלים - עושר (יסאר).[29]
 
אישה התובעת מזונות דוחק, לא תצטרך להוכיח את תביעתה בכל הנוגע לגובה התשלום, ובית הדין השרעי יפסוק לה מזונות בשיעור מינימאלי (למעט אם תטען טענה של מרדנות ובכפוף לדחייתה). 
 
לעומת זאת ,אם האישה תובעת מזונות מוגדלים (יסאר), מוטל עליה להוכיח את זכאותה לסכום הנתבע על ידה. בית הדין השרעי לערעורים קבע בהקשר זה לא אחת, כי מזונות "יסאר" ייקבעו על פי ראיות או הודאה, או "אסתכשאף" (אחת מדרכי הראיות).[30]  הבדל זה בחובת ההוכחה הוסבר על ידי בית הדין בכך שהחזקה היא שרוב האנשים הם עניים, כדלקמן:
 
"אין חובת הוכחה לגבי גובה המזונות במידה ומדובר במזונות מחייה, כי זה לפי הערכת בית הדין, מנגד חייבים בהוכחה אם מדובר בתביעה למזונות מוגדלים "יסאר", כי זה בניגוד להנחה הרווחת כי רוב האנשים עניים ולא עשירים".[31]
 
בשנת 1994 הוצא על ידי כב' נשיא בית הדין השרעי לערעורים, ד"ר אחמד נאטור, מנשר משפטי מס' 2 אשר קבע שהקאדים מוסמכים לפסוק את גובה מזונות הכפאיה, כיוון והקאדי חי בין עמו והוא מכיר את הצרכים מקרוב, בעוד שבעבר היה צורך במינוי מודיעים (מוח'בירין) מטעם בית הדין שתפקידם היה לבחון את הצרכים של הצדדים לפי מקום מגוריהם, ולקבוע את גובה המזונות בהתאמה. בדרך כלל המודיעים היו מקרב קהל היושב בבית הדין, אז לא יכלו הנ"ל להיות אובייקטיבים בקביעתם, שכן רובם היו נתבעים בתביעות מזונות על ידי נשותיהם בתיקים אחרים ובשל הכעס כלפי נשותיהם, קבעו סכומים נמוכים.[32] 
 
חובת הבעל בתשלום מזונות הכפאיה הנה חובה אבסולוטית כל עוד קיים פוטנציאל השתכרות ולא ניתן להתגונן כנגד תביעה זו בטענה של אי יכולת תשלום או בטענה של עוני או במקרה שהבעל מובטל.[33] 
 
דרך חישוב סכום המזונות
 
בהקשר לדרך החישוב של גובה המזונות, קיימות באסכולה החנפית שתי דעות:
 
האחת - בקביעת שיעורי המזונות יש להביא בחשבון את מצבם של שני בני הזוג, כאשר יש לאבחן בין מספר מצבים:
1. כאשר שני בני הזוג עשירים (מוסרין)- ייפסקו לאישה מזונות עושר (יסאר).
2. כאשר שני בני הזוג עניים (מועסרין)- ייפסקו לאישה מזונות דוחק (כפאיה).
3. אם אחד מבני הזוג עשיר והשני עני - ייפסקו מזונות ביניים (בערבית וסט - وسط), אך אם הבעל הוא העני, תקבל האישה מהבעל לפי יכולתו, והיתרה עד למזונות הביניים תישאר חוב של הבעל. במקרה זה לא תוכל האישה לגבות את החוב כל עוד אין שינוי לטובה במצבו הכלכלי של הבעל. בתי הדין השרעיים בארץ לא פועלים על פי דעה זו.
 
השניה - יש לבחון את מצבו הכלכלי של הבעל בלבד. אם הוא עשיר, ייפסקו מזונות יסאר, ואם הוא עני, ייפסקו מזונות כפאיה.
 
סעיף 92 לחוק דן בשיעור המזונות. מעיון בסעיף זה נראה כי הוא אימץ את הדעה הראשונה, אך שורת פסקי דין של בית הדין השרעי לערעורים אימצה את הדעה השנייה. כך, לא אחת נקבע כי כשבאים לבקש מזונות מוגדלים, הקאדי יבדוק את הכנסת הבעל על סמך הראיות המוצגות בפניו.[34]
 
הגדלת מזונות או הקטנתם
  
סעיף 92 לחוק קובע כדלקמן:
 
"תשלום דמי מזונות נקבע בהסכמת בני הזוג או לפי החלטת הקאדי. הסכום ניתן להגדלה והפחתה עם שינוי במחירים, או במצבו הכלכלי של אחד מבני הזוג, או אם יוכח שהסכום פחות או יותר מהדרוש".
 
הכלל הבסיסי הינו איפוא כי שיעור המזונות ניתן להגדלה או הקטנה בכפוף לשינוי נסיבות. השינויים האפשריים הם רבים מספור, ובין היתר:[35]
1. שיפור או הרעה במצבו הכלכלי של אחד מבני הזוג.
2. שינוי במחירי השוק.
בנוסף, ניתן לבקש שינוי, אם המזונות שנקבעו היו גבוהים ממזונות המינימום (הכפאיה) או נמוכים מהם, ללא קשר לשינוי במצבם של מי מבני הזוג.
 
הפסקת מזונות או  ביטולם
 
הן הפסקת מזונות והן ביטול מזונות מבטלים את חיוב המזונות העתידי, אך אחד מהם - הליך הביטול, מבטל רטרואקטיבית גם את חיוב העבר במזונות. 
 
הפסקת מזונות: מדובר בביטול חיוב עתידי של המזונות, מכאן ולהבא, כשקמה עילה לכך, למשל עקב קיום גירושין.[36]
 
ביטול מזונות: מדובר בביטול החיוב מלכתחילה, דהיינו מיום פסיקתו. טענת ביטול משמעותה היא כי הבעל לא חייב היה מלכתחילה לשלם את המזונות. לדוגמא, במקרה בו נפסקו לאישה מזונות לאחר הגירושין. במצב זה יש לבטל את המזונות באופן רטרואקטיבי מיום פסיקתם, שכן לא היה לחיוב זה מקום.[37]
 
התערבות ערכאת הערעור בשיעורי המזונות
 
בית הדין השרעי לערעורים קבע לא אחת כי לא ייכנס בנעלי קאדי בית הדין השרעי האזורי ולא יתערב בשיעור המזונות שנקבע על ידי בתי הדין מדרגה ראשונה, אלא אם הוא יווכח לדעת שהשיעור שנקבע גבוה או נמוך בצורה בלתי סבירה, או כי נפלה טעות גסה בהערכה.[38]
 
מזונות זמניים
 
ניתן לפסוק מזונות זמניים וקיימת סמכות לכך על פי הדין השרעי.[39]
 
בית הדין השרעי לערעורים התנה פסיקת מזונות זמניים בדחיפות העניין ואם הדבר דרוש בכדי למנוע נזק לאישה. קביעה זו מסורה לשיקול דעתו של בית הדין השרעי האזורי. המזונות הזמניים נחשבים מזונות על חשבון הקביעה הסופית, ועל הערכאה השיפוטית הפוסקת את המזונות הזמניים לקבוע בזהירות את יכולתו הכספית של הבעל, לאור העובדה שמדובר בסעד זמני.[40]. על כן, לצורך קביעת מזונות זמניים, ניתן להסתפק בראיות לכאורה עד לדיון בתביעה העיקרית.[41]
 
מזונות והתרת הנישואין
 
האסכולה החנפית אינה מאפשרת לאישה להתגרש מבעלה עקב הימנעות הבעל מלזון אותה, בעוד שאסכולות אחרות מתירות זאת. בעקבות האסכולה החנפית - הן החוק והן קובץ הדינים השרעיים אינם מאפשרים התרת נישואין עקב הימנעות הבעל מלזון את אישתו. עם זאת, החוק מתיר לאישה לבקש גירושין בשל חוסר יכולת כלכלית שנובעת מהיעדרות הבעל והיעלמותו שאינם מאפשרים לה לקבל ממנו את מזונותיה. במקרה זה, בית הדין השרעי יתיר את הנישואין, לאחר שיוודא כי חרף חקירות וחיפושים שנערכו לאתר את הבעל, הוא לא אותר.[42]
 
תביעה להתרת הנישואין בשל היעדרות הבעל אינה מותנית בזמן המתנה כלשהו, כלומר אם האישה הוכיחה כי הבעל נעדר ואי אפשר לגבות ממנו מזונות, היא יכולה להיפרד ממנו כעבור תקופה קצרה מהגשת התביעה במידה ולא נמצאו עקבותיו לאחר החקירות הדרושות. לעומת זאת, במקרה בו הבעל הנעדר השאיר לאשתו מזונות, הקאדי יפריד בין בני הזוג אחרי ארבע שנים מיום שנואשו למצוא אותו, זולת אם נמצא הבעל בארץ אויב, אז ניתן יהיה להתיר את הנישואין בתום שנה מיום שצבאות הלוחמים ושבוייהם חזרו אל מולדתם.[43]
 
סעיפים 126 ו-127 לחוק מתארים שלושה מצבים עיקריים לעניין הזכות למזונות והתרת הנישואין: היעדרות הבעל והיעלמותו בלא להשאיר מזונות לאשתו, היעדרות הבעל לתקופה ממושכת תוך השארת מזונות לאשתו, והיעדרות הבעל כתוצאה ממלחמה.
 
מאמר זה, אם כן, מהווה כלי עבודה חשוב לעוסקים בתחום, וכן מאפשר הצצה לעולם הדתי – תרבותי של הדין השרעי, ובכך פותח צוהר גם למי שאינו עוסק בתחום זה. 
 
*הכותב הוא ראש תחום אזרחי ומרכז מעמד האישי במגזר הערבי, סיוע משפטי – מחוז חיפה
 
תגיות: מזונות אישה, בית דין שרעי, הגדלת מזונות, הפחתת מזונות, ביטול מזונות, הפסקת מזונות, מזונות זמניים, מורדת 
​[1] ד"ר והבה אלזוחילי: אלפקה אלאיסלאמי ואדלתה, דאר אלפקר, דמשק, 2002 עמ' 7349.
[2] הקוראן פרשת "אלרום", פסוק 21.
[3] נזכר ע"י מוסלם ב"סחיח מוסלם".
[4] סורת הפרה, פסוק 233.
[5] סורת הגירושין, פסוק 7.
[6] שם, פסוק 6.
[7] האימאם מוחמד אבו זהרה: שרח אלאחואל אלשכסיה, דאר אלפקר אלערבי, קהיר 1957, עמ'  231.
[8] והבה אלזוחילי, לעיל ה"ש 1, בעמ' 7373.
[9] למשל ערעורים שרעיים 4/10, 124/06.
[10] מוחמד אבו זהרה, לעיל ה"ש 7  - בעמ'  232.
[11] ערעור שרעי 4/10.
[12] הקאדי מוחמד אבו סנינה: הטאעה אלזוג'יה פי אלפקה אלאיסלאמי, דאר אלת'קאפה, עמאן, עמ' 93.
[13] סעיף 72 לחוק.
[14] ערעורים שרעיים 190/02, 6/05.
[15] ערעור שרעי 165/96.
[16] סורת הנשים, פסוק 19.
[17] סורת אלרום, פסוק 21.
[18] נזכר ע"י התרמזי.
[19] ערעורים שרעיים 14/96, 82/98, 53/99.
[20] ערעור שרעי 297/03.
[21] והבה אלזוחילי, לעיל ה"ש 1, בעמ' 6758..
[22] לעיל ה"ש 7, בעמ' 207.
[23]שם, בעמ' 234.
[24] ערעור שרעי 141/09.
[25] ערעור שרעי 56/96.
[26] ערעור שרעי 96/02.
[27] ערעור שרעי 55/05.
[28] מתחייבים לקרובים נזקקים כגון ילדים והורים- וכן לאשה זכאית. הם נקבעים ברמת מילוי הצורך המינימלי האישי של הזכאי. מזונות אלה מורכבים ממאכל: לחם ומאכל, כסות ,מדוריניקה (באם הוא תינוק) וחומרי ניקוי. הכל בהתאם לתנאי המקום. גובה מזונות אלה נקבע לפי מידת הצורך.
[29] ניתנים לאישה המוכיחה כי בעלה אמיד "מוסר". אליסאר הוא מצב שבו יש בידי הבעל עד כדי שאין הוא זכאי לקבל מכספי "הזכאת", היות שיש לו מעל מידת צריכתו המינימלית. אדם שאינו זכאי לחלק מכספי אל-זכאת, הוא זה שיש בבעלותו מה שערכו מגיע לסכום החיוב בתשלום זכאת - " ניסאב" והוא 20 דינארים מזהב, או מאתיים דרהם של כסף.
[30] ערעור מס' 79/97.
[31] ערעור מס' 77/2000, וראו גם ערעור מס' 124/2007 וערעור מס' 239/2000.
[32] ערעור שרעי 12/00.
[33] ערעורים שרעיים 94/96, 280/99, 42/00, 77/00.
[34] ערעורים שרעיים 185/98, 14/01, 95/96.
[35] ערעור שרעי 112/97.
[36] ערעור שרעי 69/11.
[37] לעיל ה"ש 24.
[38] ערעורים שרעיים 95/98, 37/95, 94/96.
[39] ערעורים שרעיים: 202/98, 309/04, תמ"ש (קריות) 791/08 פלונית נ' פלוני, תק- מש 2008 (1) 393.
[40] תמ"ש 791/08, שם.
[41] ערעור שרעי 149/06.
[42] סעיף 126 לחוק.
[43] סעיף 128 לחוק.