גליון מספר 2   קיץ תשע"ב
עורכת ראשית: עו"ד קארן שוורץ-אמיגה | עורך: עו"ד שוקי פרידמן | עורכת מדיה: עו"ד יעל שמחי

סמכות מקומית בהתנגדויות לתביעה על סכום קצוב ולביצוע שטרות

|16/07/2012|

​ברשימה קצרה זו נבהיר את כללי הסמכות המקומית החלים על הליכי ביצוע שטרות ותביעות על סכום קצוב והתנגדויות להם. נעמוד הן על הפן הפרוצדוראלי – היכן יש להגיש את ההתנגדויות, והן על כללי הסמכות המהותיים לבירור תביעות על סכום קצוב וביצוע שטרות, ונקרא למחוקק להשוות את ההסדרים שנקבעו בתקנות לעניין זה.

 
הוראות החוק והספק העולה מהן
 
סעיף 81א לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "החוק") מאפשר הגשתם של שטרות לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל כאילו היו פסק דין ואילו סעיף 81א1 לחוק מאפשר הגשת תביעות לסכום קצוב ישירות ללשכת ההוצאה לפועל מבלי להיזקק לבית המשפט. לצד זה נקבעה בסעיפים אלו זכותו של הנתבע להגיש התנגדות לבקשת הביצוע, זכות שהדרכים לביצועה פורטו בתקנות.
 
בתקנה 109ב(ב) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979 (להלן: "התקנות") נקבע כי התנגדות לתביעה על סכום קצוב ניתן להגיש או ללשכת ההוצאה לפועל בה נפתח התיק או ללשכה אחרת שלבית המשפט שלידה הסמכות המקומית לדון בתובענה לפי תקנות סדר הדין (האזרחי. א.ח.), כאשר על פי ס"ק (ג) אם בחר הנתבע באפשרות השנייה, עליו לפרט את הטעמים לכך שהוא סבור שהסמכות המקומית נתונה לבית המשפט האחר. בתקנה 106(א) לתקנות נקבע כי התנגדות לביצוע שטר יש להגיש תמיד ללשכה שבה הוגשה בקשת הביצוע. לא נאמר בסעיף דבר לעניין הסמכות המקומית.
 
בניגוד לכללי הסמכות המקומית הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין"), בקשה לביצוע פסק דין יכולה להיות מוגשת בכל אחת מלשכות ההוצאה לפועל בישראל, לפי בחירתו של הזוכה. בכך העדיף המחוקק את נוחותו של הזוכה, והטעם לכך ברור, שהרי להבדיל מתובע, הזוכה כבר מחזיק בידיו פסק דין לטובתו, וקיים אינטרס לאפשר לו לממשו באופן הנוח והיעיל ביותר מבחינתו. טעם זה אינו קיים מקום בו תיק ההוצאה לפועל נפתח שלא למימוש פסק דין – קרי במקרה של ביצוע שטר או תביעה על סכום קצוב.
 
ההסדר שנקבע בתקנה 109ב(ב) לגבי תביעה על סכום קצוב אכן מבהיר כי במקרה של התנגדות, חוזר ומתעורר הכלל הבסיסי של בירור התובענה במקום בו היתה נקבעת הסמכות המקומית בהתאם לתקנות סדר הדין. עם זאת – בכל הנוגע לשאלה באיזה פורום יש לעורר טענה זאת, הסעיף שותק. מה הדין במקרה בו בחר הנתבע להגיש את ההתנגדות ללשכת ההוצאה לפועל שבה הוגשה בקשת הביצוע, אך בה בעת כפר בסמכותו המקומית של בית המשפט שלידה, אשר אליו העביר הרשם את ההתנגדות, טען כי הסמכות נתונה לבית משפט אחר וביקש העברת הדיון בהתנגדות אליו?
 
 
הפסיקה
 
פסיקתם של בתי משפט השלום בשאלה זו לא היתה אחידה.
 
כך, לדוגמא, בבש"א (ת"א) 182673/08 כהן נ' די.בי.אס.שרותי לווין (1998) בע"מ, פורסם בנבו, בת"ת (חיפה)  10868/09 פלאפון תקשורת בע"מ נ' אלדין, פורסם בתקדין, ובבש"א (ירושלים) 3537/09 טכנוקריט (1992) בע"מ נ' כ.ס.מ. הנדסה ובניין בע"מ, פורסם בנבו, (להלן: "עניין טכנוקריט") הוחלט, כי הנתבע אינו מנוע לכפור בסמכותו המקומית של בית המשפט, וכי על בית המשפט שאליו הועברה ההתנגדות לברר את טענות הנתבע לעניין (חוסר) סמכותו המקומית ואם הן תתקבלנה, להעביר את הדיון בהתנגדות לבית משפט במחוז אחר. לגישה זו אין לפרש את הבחירה להגיש את ההתנגדות בלשכה בה נפתח התיק כהסכמה לסמכותו המקומית של בית המשפט הסמוך, שכן פרשנות זו נשללת על ידי הבקשה להעברת הדיון. התקנה אמנם מציעה מסלול חלופי של הגשת ההתנגדות ללשכה שונה, אולם לאור הטענה המפורשת הכופרת בסמכות לא ניתן לראות באי ההליכה במסלול זה הכרה בסמכותו של בית המשפט אליו הוגשה הבקשה.
 
לעומת זאת, בבש"א (ת"א) 164366/08 אבו דאוד נ' ידיעות מנויים, פורסם בנבו, ובבש"א (ת"א) 168752/08 רשת חנויות רמי לוי שיווק השקמה בע"מ נ' מ.א.מ תעשיות מזון בע"מ, פורסם בנבו, נקבע, כי משהנתבע בחר להגיש את התנגדותו ללשכה שאליה הגיש התובע את בקשת הביצוע, אין הוא יכול לכפור בסמכותו המקומית של בית המשפט שליד אותה לשכה. שני המסלולים שמאפשרת התקנה נועדו לקבוע האם הנתבע מכיר בסמכות המקומית או כופר בה. מכיר הוא בסמכות - יגיש את ההתנגדות בלשכה בה הוגשה בקשת הביצוע. כופר בסמכות - יגיש את ההתנגדות בלשכה שלבית המשפט שלידה נתונה לטעמו הסמכות. חיזוק לגישה זו ניתן ללמוד מלשונו של ס"ק (ג) לתקנה 109ב, לפיו פירוט הטעמים בעניין הסמכות המקומית ייעשה רק במקרה של הגשת ההתנגדות ללשכה שונה מזו שבה הוגשה בקשת הביצוע. לגישה זו אמנם הנתבע הכופר בסמכות המקומית בבקשה שמוגשת ללשכה בה נפתח התיק מגלה דעתו כי אין הוא מסכים לסמכות, אולם הוא עושה זאת בדרך שונה מזו שנקבעה בתקנות לפיה מקום ההגשה הוא הדרך לגילוי הדעת הזה, ולפיכך תינתן עדיפות לגילוי הדעת העולה מבחירת מקום הגשת ההתנגדות.
 
מחלוקת זו הוכרעה בהחלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בעניין טכנוקריט. בבר"ע (י-ם) 975/09 טכנוקריט (1992) בע"מ נ' כ.ס.מ הנדסה ובניין בע"מ, פורסם בנבו, הכריע כבוד השופט יצחק ענבר במחלוקת שהתגלעה בין בתי המשפט השלום שלא כעמדת בית המשפט קמא, וקבע כי הדרך היחידה לכפור בסמכות המקומית היא הגשת ההתנגדות ללשכת ההוצאה לפועל שליד בית המשפט בעל הסמכות. לעומת זאת, אם הנתבע יבחר להגיש את ההתנגדות בלשכה שבה פתח התובע בהליך, אזי הוא ייראה כמי שמחל על טענת חוסר הסמכות המקומית וכמי שהסכים לסמכותו המקומית של בית המשפט שליד לשכה זו, גם אם בגוף ההתנגדות יטען אחרת.
 
האמור לעיל שונה מהמקרה בו נפתח תיק ההוצאה לפועל לביצוע שטר. במקרה כזה, על פי תקנה 106(א), על הנתבע להגיש בכל מקרה את התנגדות ללשכה בה הוגשה בקשת הביצוע, ולאחר הגשתה להגיש בקשה להעברת הדיון לבית המשפט אליו הועברה ההתנגדות. וכך סוכמו הדברים בבית המשפט העליון ברע"א 3633/10 ויטרום 88 (98) בע"מ נ' פ.ת. פאנת בע"מ, פורסם בנבו, מפי כבוד השופט דנציגר:
 
"לנתבע עומדת הבחירה האם להגיש את ההתנגדות לבית המשפט שליד לשכת ההוצאה לפועל בו הוגשה התביעה לסכום קצוב או לבית המשפט שהוא סבור כי קנויה לו הסמכות לפי תקנות סדר הדין האזרחי. זאת, בעוד על התנגדות לביצוע שטר חלה תקנה 106א לתקנות ההוצאה לפועל הקובעת כי התנגדות לביצוע שטר תוגש ללשכת ההוצאה לפועל בה הוגשה הבקשה לביצוע השטר. אז, ובהתאם להוראת סעיף 81א(ג) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 תועבר הבקשה לבית משפט השלום שליד לשכת ההוצאה לפועל, ודינה כדין תביעה בסדר דין מקוצר. מכאן, כי בעוד שלמגיש התנגדות לתביעה לסכום קצוב נתונה הבחירה היכן להגיש את התנגדותו, כאשר בחירה זו אמורה להיעשות בהתאם לבית המשפט שהוא סבור שלו הסמכות המקומית, הרי למגיש התנגדות לתביעה לביצוע שטר אין בחירה כאמור, והוא יכול להעלות טענה כאמור רק לאחר הגשת ההתנגדות והעברתה לבית המשפט שליד לשכת ההוצאה לפועל בו הוגשה הבקשה לביצוע השטר". (ההדגשה אינה במקור. א.ח.).
 
פסק דין זה מאשרר גם את פסיקתו של בית המשפט המחוזי בעניין טכנוקריט, כאשר הוא מצטט אותו בהסכמה, ואף מבהיר כי בחירת מקום הגשת ההתנגדות לביצוע התביעה היא הדרך לגילוי הדעת של המתנגד לעניין הסמכות המקומית.
 
העובדה כי המחוקק קבע בתביעות על סכום קצוב הסדר שונה מזה של התנגדות לביצוע שטר (שם לא התאפשרו שני מסלולים) ואפשר הגשת התנגדות ללשכת הוצאה לפועל שונה, מעידה גם היא על כך שבמקרה של תביעה המחוקק לא אימץ את ההסדר שנקבע לגבי שטרות, לפיו ניתן להתנגד באותה לשכה ובמקביל לכפור בסמכות.
 
נסכם איפה ונאמר: במקרה של התנגדות לתביעה על סכום קצוב - הדרך היחידה לכפור בסמכות המקומית היא להגיש את ההתנגדות ללשכת ההוצאה לפועל שליד בית המשפט אשר לדעת המתנגד לו נתונה הסמכות המקומית ולפרט במסגרת ההתנגדות את הטענות לעניין הסמכות המקומית. כל דרך אחרת, כגון בקשה להעברת התיק, למרות גילוי הדעת המפורש שבה, לא תצלח. לעומת זאת, במקרה של התנגדות לביצוע שטר – לעולם יש להגיש את ההתנגדות ללשכה בה הוגשה בקשת הביצוע, וככל שהמתנגד סבור כי לבית המשפט שליד אותה לשכה לא נתונה סמכות מקומית לדון בהתנגדות – עליו לבקש העברת הדיון לבית המשפט המוסמך.
 
 
נקודות נוספות וקריאה למחוקק
 
עד כה עסקנו בשאלת הפורום בו יש להעלות את הטענה בדבר הסמכות המקומית, ואת הדרך בה ניתן לעשות זאת. להשלמת התמונה נבהיר מספר נקודות נוספות הנוגעות לכללי הסמכות המקומית החלים על תביעות על סכום קצוב ועל ביצוע שטרות.
 
לכאורה כללי הסמכות המקומית החלים על כל תביעה המוגשת על פי תקנות סדר הדין האזרחי, חלים גם על תביעה לסכום קצוב. כך עולה מלשונה של תקנה 109ב(ב): "שאליו ניתן היה להגיש את הבקשה לביצוע התביעה כתובענה לפי תקנות סדר הדין".
 
אלא שהבדל חשוב אחד קיים בין השניים. בעוד שבתובענה המוגשת לבית המשפט רשאי צד לעורר את שאלת הסמכות המקומית כשאלה מקדמית כשלעצמה, ולבקש לבררה כשלעצמה עובר לכל טענה אחרת[1] (לרבות עצם השאלה האם יש לו טענות הגנה ואם הוא בכלל חולק על הנטען בכתב התביעה), הרי שבתביעה לסכום קצוב לא ניתן לעורר שאלה זאת אלא אגב גררא לטענת התנגדות מהותית. חייב איננו יכול לטעון כנגד הסמכות המקומית כשלעצמה, ואינו יכול להגיש התנגדות שכל כולה מתייחסת לשאלת הסמכות המקומית. שאלת הסמכות המקומית יכולה להתעורר רק כשאלה נלווית במקרה של טענת התנגדות מהותית, שהרי לזוכה הזכות להגיש את התובענה בכל לשכת הוצאה לפועל. הדברים עולים גם מלשונה של תקנה 109ב(ג) בה נקבע שנתבע שהגיש התנגדות ללשכה שונה "יפרט בה את הטעמים שלפיהם ... היא המוסמכת". דהיינו, שאלת הסמכות אינה זהה לעצם הגשת ההתנגדות.
 
הגיונם של דברים פשוט – כאשר אין טענת הגנה מהותית, הרי שממילא נותר הכלל הבסיסי שהולכים אחר הזוכה. ניתן גם לראות את הדברים כאילו ההתנגדות נדונה לגופה ונדחתה, ובמקרה כזה, חוזרים הליכי הביצוע להתנהל במסגרת התיק המקורי, גם במקום בו היתה לבית משפט שליד לשכה אחרת הסמכות לדון בהתנגדות.
 
בכל הנוגע לשטרות המוגשים לביצוע, לא מצאנו הוראה מקבילה לתקנה 109ב(ב). אדרבא, כאמור לעיל, על פי תקנה 106(א) התנגדות מוגשת תמיד בלשכה בה נפתח התיק, ובתקנה גם לא נכללת הוראה מקבילה להוראת תקנה 109ב(ג) העוסקת בטענות לעניין הסמכות. נשאלת השאלה, האם עצם העובדה שהמחוקק קבע כי התנגדות תוגש לעולם בלשכה בה נפתח התיק והעדר ההתייחסות לשאלת הסמכות (שניהם בשונה מתביעה על סכום קצוב), ניתן להסיק כי כנגד הליכי ביצוע שטר בהוצאה לפועל לא ניתן לטעון טענות של חוסר סמכות? האם יש לעניין זה הבדל בין טענות הנוגעות לסמכות עניינית לבין כאלו הכופרות בסמכות המקומית? אם גם לגבי שטרות ניתן לטעון בנלווה להתנגדות טענת חוסר סמכות מקומית ולהגיע לתוצאה זהה של בירור התביעה בבית משפט שונה – מדוע קבע מתקין התקנות שתי דרכים שונות המביאות בדיוק לאותה תוצאה?
 
חרף הקשיים הללו מוסכם כי גם בעניין שטרות ניתן לטעון לחוסר סמכות מקומית. אמנם בתקנה 106 לא צוינה אפשרות כזו ולא הוסדרה, אולם בתקנה 103 נקבע כי על מגיש בקשת הביצוע לציין מיהו "בית המשפט שלו הסמכות לדון במשפט מבחינת המקום, במקרה של הגשת התנגדות" ומכאן ששאלת הסמכות עשויה להתעורר.[2]
 
דומה כי הסיבה להבדל שבין המתווה שנקבע לבירור שאלת הסמכות המקומית במקרה של התנגדות לתביעה על סכום קצוב, לבין האופן שבו נעשים הדברים במקרה של התנגדות לביצוע שטר, היא מועדי החקיקה. ההסדר המשופר לכאורה הקבוע בתקנה 109ב נקבע בשנת 2004 (ועבר התאמה בשנת 2009), בעוד שההסדר הקבוע בתקנה 106 נקבע בעיקרו ב 1979 עם כניסת התקנות לתוקף, וככל הנראה אימץ הסדר ותיק עוד יותר. ראוי כי לנוכח התוצאה הסופית הזהה של שני המתווים, ישקול מתקין התקנות השוואתם, לאחר שיקיים בחינה איזה מהם יעיל יותר. מאחר ובכל אחד משני המתווים על בית משפט כלשהו להחליט האם הוא זה המוסמך לדון בהתנגדות, ואם לאו להעביר את התביעה, לכאורה היעילות זהה שכן מאי נפקא מינה אם התיק מועבר או מוחזר. אולם הדבר אינו כל כך פשוט – שכן במקרה של ההסדר הקבוע בסעיף 106, הגשת ההתנגדות אינה קשורה כלל לשאלת הסמכות המקומית, ולכן הדעת נותנת כי במקרים רבים יותר יועבר התיק. ביחס להסדר המקביל בו על פי תקנה 109ב, ההתנגדות מוגשת מלכתחילה למקום בו מצויה הסמכות המקומית לטעמו של המתנגד.
 
כך או כך – דומה כי יש להכריע לכאן או לכאן ולהשוות את ההסדרים, בהעדר רציונל להבחנה ביניהם, כפי שכבר נעשה על ידי המחוקק כאשר האריך את המועד להגשת התנגדות לביצוע שטר לשלושים ימים מיום מסירת האזהרה, והשווה אותו למועד אשר נקבע בעניין תביעה על סכום קצוב.[3]
 
*הכותב הוא ראש מדור אזרחי ומעמד אישי במגזר הערבי, הלשכה לסיוע משפטי- מחוז חיפה
 
 תגיות: הוצאה לפועל, תביעה על סכום קצוב, בקשה לביצוע שטר, התנגדות, סמכות מקומית
[1] כך להלכה. למעשה, בעקבות המדיניות שהוכתבה על ידי בית המשפט העליון ברע"א 10277/06 בובליל נ' אינדיג ואח' (פורסם בתקדין), שם נקבע שלמען יעילות הדיון נכון יותר להגיש בקשה למחיקת כותרת ביחד עם בקשת רשות להתגונן ולא באופן בו תוגש קודם הבקשה הדיונית של מחיקת הכותרת ורק אם תידחה תוגש בקשת רשות להתגונן (למרות הפגיעה האפשרית בתובע), נוטים כעת בתי המשפט שלא לאפשר את הדבר. במקרה כזה בו מתברר כי אין הנתבע חולק על כתב התביעה אלא רק על הסמכות המקומית, קרוב לודאי שבהעדר טענת הגנה תתקבל התביעה ללא בירורה של שאלת הסמכות. 
[2] כך גם משתמע מפסק דינו של בית המשפט העליון בענין ויטרום.
[3] סעיף 7 לחוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 35), התשע"ב-2001, ס"ח 2321 מיום 16.11.11. התיקון נכנס לתוקף ביום 16.2.12.