גליון מספר 2   קיץ תשע"ב
עורכת ראשית: עו"ד קארן שוורץ-אמיגה | עורך: עו"ד שוקי פרידמן | עורכת מדיה: עו"ד יעל שמחי

עשור לפסק דין גמזו – קריאה להסמיך את רשם ההוצאה לפועל לפרוס חוב מזונות

|16/07/2012|

בחלוף כעשור לפסיקת בית המשפט העליון בפרשת גמזו, דומה כי יש ליתן את הדעת לשנוי הוראות חוק ההוצאה לפועל כך שתינתן לרשם ההוצאה לפועל הסמכות המלאה להחליט בעניין פריסת חוב  מזונות שהצטבר, ולבטל את המנגנון הכפול של פנייה לצורך הפניה לבית המשפט לענייני משפחה או לבית דין דתי.

סעיפים 69 (ד') ו (ה') לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן "החוק") קובעים חריג לסמכותו של רשם ההוצאה לפועל לקבוע את יכולתם של חייבים ולקצוב להם צווי תשלומים. תחת זאת נקבע :  
 
"(ד') נקבעו שיעורים בפסק הדין יכול רשם ההוצאה לפועל אם ראה הצדקה לכך להפנות את בעלי הדין לבית המשפט כדי לבקש שינוי השיעורים שנקבעו".
 
"(ה') הוראות סעיף קטן (ד') יחולו בשינויים המחויבים על מזונות שנפסקו בשל תקופה שקדמה למתן פסק הדין או על תשלומי מזונות שהצטברו בשל אי פירעון במועד והכול מטעמים מיוחדים שירשמו". 
החוק לא קבע אימתי יפנה הרשם את העניין לבית המשפט, ומה יהיו שיקוליו בבואו להפעיל את סמכותו זו.
 
בימים אלה מלאו 10 שנים לפס"ד גמזו - רע"א 4950/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3) 360 (להלן: "פרשת גמזו"), אשר יצק תוכן בסעיפי חוק אלה וקבע כי על רשם ההוצאה לפועל להפנות את הצדדים לבית המשפט לצורך פריסת חוב המזונות בכל מקרה בו רשם ההוצאה לפועל משתכנע כי ללא קביעת שיעורים לחוב המזונות, לא יוכל החייב לקיים את עצמו, וכי על בית המשפט אליו הופנו הצדדים להפעיל את שיקול דעתו "באופן שבלא לפגוע במינימום הקיום האנושי של הזוכה – מינימום הקיום האנושי של החייב לא ייפגע".
 
בפרשת גמזו לא היה חשש שהחייב ייאסר ולפיכך טענו הזוכות כי אין מקום להפעלת המנגנון הקבוע בסעיפים 69 (ד') (ה') לחוק ההוצאה לפועל, ואולם על כך ענה כבוד הנשיא דאז ברק :
 
"אמת, הסכנה העיקרית המרחפת על ראשו של חייב שאינו יכול לפרוע את חובו אלא אם כן ייקבעו לו שיעורים לתשלומו, הינה מאסר בגין אי תשלום חוב המזונות, אך אין זו הסכנה היחידה ולעתים אף אין זו הסכנה החמורה ביותר. אם החייב הופך להיות חסר בית, אם הוא רעב ללחם ומשוטט ברחובות – גם אלה הם סיכונים קשים ולעתים פגיעתם בחייב קשה יותר ממאסר.
הפגיעה בכבודו של אדם עלולה להיות קשה מהפגיעה בחירותו, אין אפוא כל צידוק להגביל את "הטעמים המיוחדים" אך להסרתה של סכנת המאסר".
"אדם המתגורר בחוצות ואין לו דיור הוא אדם שכבודו כאדם נפגע, אדם הרעב ללחם הוא אדם שכבודו כאדם נפגע, אדם שאין לו גישה לטיפול רפואי אלמנטרי הוא אדם שכבודו כאדם נפגע, אדם הנאלץ לחיות בתנאים חומריים משפילים הוא אדם שכבודו כאדם נפגע".
"יש לשמור על צלם האדם של החייב במזונות. יש להבטיח את מינימום הקיום האנושי של החייב במזונות". 
כאן המקום להזכיר גם את עמדתו של כבוד השופט אנגלרד בפסק הדין הנ"ל, על פיה בעת שנבחנת בקשת החייב להפניה או לפריסת חוב מזונות העבר שלו, יש לבחון האם החייב ממלא את חובתו לספק את צורכי המחייה השוטפים, שאז ניתן להקל עמו, לבין חייב שאינו ממלא את חובתו זו ועימו יש להחמיר.[1]
 
 כיום, בפני חייב במזונות שאינו מסוגל לפרוע את החוב שצבר ניצבת משוכה כפולה ומסורבלת מבחינה דיונית. לאחר שצלח החייב את הדיון בפני רשם ההוצאה לפועל, עליו לשוב ולפנות בבקשה נפרדת לבית המשפט או בית הדין בכדי שזה ידון בבקשתו לפריסת חוב מזונות העבר בהתאם לשיקולים אשר פורטו בפסק דין גמזו לעיל.
 
ראוי לדעתנו לפשט את ההליכים ולהסמיך את רשם ההוצאה לפועל עצמו להחליט האם לפרוס את חוב המזונות שהצטבר, וזאת מהנימוקים הבאים:
 
א) מניעת כפל הליכים - דומים בעיקרם, המטילים נטל מיותר הן על החייבים, הן על הזוכים והן על בתי המשפט לענייני משפחה או בתי הדין. יש לציין כי בהתייחסות המקורית לענין זה, שנכללה בהצעת חוק ההוצאה לפועל תיקון מס' 17 (הוצאה לפועל בענייני מזונות) התשנ"ד 1994, אכן ראש ההוצאה לפועל הוא זה שהוסמך להורות על תשלום החוב בשיעורים.
 
ב) על פי ניתוחו של כבוד השופט אנגלרד בפסק דין גמזו - הרי שלפני תיקון 18 לחוק ההוצאה לפועל (שבמסגרתו הוסף ס"ק (ה) לסע' 69) אכן היה מוסמך רשם ההוצאה לפועל לפרוס את חוב מזונות העבר: 
 
"שאלה מעניינת היא מה היה דין חובות פסוקים אלה (חובות בגין תשלומי עבר שהצטברו; א.ג.) לפני התיקון הנזכר (תיקון 18; א.ג.) אני נוטה לדעה כי חוב שהצטבר בשל אי תשלום מזונות חודשיים היה נתפס על ידי סעיף 69 (א') לחוק אשר מאפשר לרשם ההוצאה לפועל לקבוע את תשלום החוב בשיעורים". 
ג) דמיון השיקולים שעל רשם ההוצאה לפועל ובית המשפט לשקול - כפי שנקבע בפסק דין גמזו, השיקולים שעל בית המשפט לשקול לאחר שהצדדים הופנו אליו על ידי רשם ההוצאה לפועל דומים לשיקולים שעל רשם ההוצאה לפועל לשקול טרם ההפניה, דהיינו, האם בהיעדר פריסה ייפגע מינימום הקיום האנושי של החייב.
 
פסק דין גמזו עוסק בשיקולים המהותיים אותם על שתי הערכאות לשקול, אולם פסק הדין אינו עוסק בשאלת כפל ההליכים לו נדרש החייב, השלכותיו על החייב הספציפי בפרט, על הזוכה ועל המערכת המשפטית בכלל. כפל הליכים המתחדד לאור הקווים המנחים שנקבעו בפסק הדין.
 
ד) הסמכות להערכת יכולת התשלום של חייבים היא לב ליבה של סמכות רשמי ההוצל"פ - הם המתאימים ביותר למלאכה זו. רשם ההוצאה לפועל הינו רשות האמונה על קיום חקירות יכולת והינו הגוף המתאים ביותר לביצוע את משימת בירור מצבו הכלכלי של החייב.
 
בכל הנוגע לבירור מצבו הכלכלי של הזוכה (וזהו הפן השני שהודגש בפרשת גמזו שאסור שפריסת החוב תפגע במינימום הקיום האנושי של הזוכה) יש לזכור כי בכל מקרה, צו תשלומים לפריסת חוב מזונות העבר אינו פוגע בחיוב המזונות השוטף ושיעורם. לטעמנו, חיוב המזונות השוטף הוא זה שנועד להבטיח את מינימום הקיום האנושי של הזוכה, ולפיכך אין חשש ממשי שפריסת חוב מזונות העבר (להבדיל מהפחתת צו המזונות השוטף) תפגע במינימום הקיום האנושי של הזוכה.[2]
 
ה) המנגנון הכפול ושיקול הדעת הניתן לבית המשפט מותנה בהחלטה חיובית של רשם ההוצאה לפועל - במקרים בהם דוחה הרשם את הבקשה, העניין כלל אינו מגיע לפתחו של בית המשפט. נמצא איפה כי לרשם ההוצאה לפועל הסמכות המלאה להכריע בעניין זה, לשלילה, בעצמו.
 
ו) מהתרשמותנו הכללית לאור טיפולנו בתיקים רבים במסגרת האגף לסיוע משפטי, נראה כי במרבית המקרים שבהם הופנו הצדדים על ידי רשמי ההוצאה לפועל לבית המשפט לענייני משפחה, בית המשפט נענה לבקשות וביצע פריסה כלשהי של חוב העבר. תמונת מצב זו אינה מפתיעה, ואף טבעית, לאור הקווים המנחים הדומים שהתוו על ידי בית המשפט העליון בפרשת גמזו לשתי הערכאות. מכל מקום – דמיון התוצאה מחדד את התמיהה לגבי הצורך בכפל הליכים.
 
ז) במקרים של פנייה ישירה של צדדים לא מיוצגים ישירות אל בית המשפט לענייני משפחה, שלא על פי המנגנון הקבוע בחוק ההוצאה לפועל, בית המשפט לא דחה דרך כלל את הבקשות על הסף ודן בהן לגופן.[3]
 
כצעד נלווה להסמכת רשמי ההוצאה לפועל לדון לגופן של בקשות לפריסת חוב מזונות העבר ולקבוע צו תשלומים, יש לקבוע הוראה דומה להוראה הקבועה בסעיף 7א(ד) לחוק, על פיה, עם הגשת הבקשה לפריסה ועד להכרעה בה יהיה על החייב לשלם את התשלום החודשי המוצע על ידו. 
 
תנאי שכזה, שיהיה כלול בחוק, יביא גם תועלת מיידית לזוכים, בניגוד למצב היום, בו הגשת בקשה לפי סע' 69(ה) אינה כרוכה בביצוע תשלום מיידי כלשהו, ויהווה חסם בפני בקשות סרק מחד, ומאידך יאפשר לחייבים אשר אכן מעוניינים לשלם את חובם לפנות לפריסת החוב מבלי לאלצם להתדיין בהתדיינות כפולה ומיותרת.
 
לכל השיקולים דלעיל יש לצרף גם את השיקול הכללי של העומס המוטל על מערכת בתי המשפט ורשות האכיפה והגביה, עומס המחייב לשחרר חסמים ולפשט הליכים.
 
 
*הכותב הוא ראש מדור מעמד אישי, הלשכה לסיוע משפטי- מחוז חיפה.
 
תגיות:הוצאה לפועל, רשם הוצאה לפועל, מזונות ילדים, הלכת גמזו, בית המשפט לענייני משפחה, פריסת חוב מזונות, צו תשלומים, סעיף 69(ה)
[1] יש להעיר כי הדרישה לתשלום תשלומים שוטפים כתנאי לפריסה, נתקלת בקושי מובנה שעמד עליו כבוד המשנה לנשיא (דאז) השופט שלמה לוין ברע"א 4445/96 שאול בר נוי נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נא (4) 571,  לפיו עשוי החיוב במזונות לעלות ביודעין על יכולתו של החייב, לאור הוראות הדין העברי המחייבות אב בחיוב אבסולוטי לספק את צרכי ילדיו, בלא קשר ליכולתו. הקושי שהדבר מעורר הוא נושא לרשימה נפרדת.    
[2] על היחס בין החיוב השוטף לחוב מזונות העבר ראו  לעיל, ה"ש 1.
[3] בשל העדר היתרי פרסום, נבצר מאתנו לציין אסמכתאות קונקרטיות.