גליון מספר 2   קיץ תשע"ב
עורכת ראשית: עו"ד קארן שוורץ-אמיגה | עורך: עו"ד שוקי פרידמן | עורכת מדיה: עו"ד יעל שמחי

נטל ההוכחה הנדרש לחבות בנזיקין בטענת תלונת שווא בגין אונס

|16/07/2012|

כאשר נדונה תביעת נזיקין בטענה של תלונת שווא, לא השאלה האם בוצע המעשה נשוא התלונה היא שעומדת להוכחה, אלא השאלה האם התלונה היתה תלונה כוזבת, ונטל זה מוטל על התובע. מידת ההוכחה הדרושה בכדי לקבוע שמדובר בתלונה כוזבת גבוהה מן הנטל הרגיל של מאזן הסתברויות המקובל בדין האזרחי, ונדרש נטל קרוב יותר לוודאות. בהסתמך על שתי קביעות חשובות אלו, קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב ערעור שהגישה מתלוננת באונס על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב, אשר פסק כי עליה לפצות את המשיב. זאת, לאחר שכתב האישום בהליך הפלילי כנגד המשיב בגין אונס, תקיפה ואיומים, בוטל בשל קושי ראייתי להוכיח את האונס, אז תבע המשיב את המתלוננות בתביעת נזיקין, ובית משפט השלום חייב את המתלוננת לפצות את המשיב שזוכה מהאישומים נגדו בגין התלונה שהגישה המתלוננת. בית המשפט המחוזי ביטל את פסק הדין, תוך שהוא מתערב באופן חריג בקביעות עובדתיות. בית המשפט המחוזי התייחס לממצאי המהימנות של בית המשפט קמא ביחס לצדדים, וקבע כי גרסת המערערת עדיפה על פני גרסת המשיב. עוד נקבע כי מאחר ובהליך הפלילי לא נקבעו ממצאים (לאור ביטול האישום), היה על בית המשפט להיכנס לעובי הקורה ולבחון את העדויות, ובחינתן מביאה דווקא לתוצאה ההפוכה. 

שופטים: אסתר קובו, סגנית נשיאה, אב"ד; מיכל רובינשטיין, סגנית נשיאה; עפרה צ'רניאק.

למערערת:  עו"ד אסף ברק, במינוי מטעם הסיוע המשפטי - מחוז תל אביב והמרכז.

המשיב: בעצמו.

 

 

מסכת העובדות וכתב האישום

המערערת הגישה תלונה במשטרה נגד המשיב, בן זוגה לשעבר, על אונס, איומים ותקיפה. המשיב כפר במעשים אשר יוחסו לו. לאחר בחינת הראיות, הוחלט על הגשת כתב אישום בגין העבירות הנ"ל. המשיב נעצר לשבוע, ולאחר מכן היה נתון במעצר בית כחצי שנה. לאחר שמיעת הראיות בתיק הפלילי החליטה הפרקליטות לחזור בה מכתב האישום, וביקשה לזכות את המשיב מכל המעשים שיוחסו לו. המשיב זוכה מהעבירות, ולאחר זיכויו הגיש תביעת נזיקין נגד המערערת בטענה כי מדובר היה בתלונת שווא. המשיב עתר לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו, ובכללם שכר טרחת עורך דין ששילם ופיצוי בגין נזק לא ממוני. המערערת שבה ועמדה על צדקת תלונתה.

 

פסק הדין בבית משפט השלום

בית משפט השלום העדיף את גרסת המשיב על פני גרסת המערערת. בית המשפט קבע כי עלה בידי המשיב להוכיח במידה הנדרשת בתביעה אזרחית (51%) שלא אנס את המערערת, ולכן חייב אותה בהחזר הוצאות שכר טרחה ששילם המשיב בהליך הפלילי, וכן בפיצוי בגין נזק לא ממוני. סך הכל חויבה המערערת בתשלום של כ- 150,000 ₪ לאדם אשר לטענתה אנס אותה.

 

הערעור

המערערת הגישה ערעור על פסק הדין באמצעות הסיוע משפטי - מחוז תל אביב והמרכז. בערעור נטען כי אין לראות בביטול כתב האישום וזיכוי המשיב אפילו ראשית ראיה לכך שמעשה האינוס לא היה וכי דובר היה בתלונת שווא, אלא חשש של הפרקליטות לחוסר אפשרות להוכיח את אשמתו של המשיב מעבר לספק סביר, כנדרש בפלילים. כן נטען שבכדי לזכות בתביעתו היה על המשיב להוכיח כי הוגשה תלונה כוזבת ביודעין ובמכוון, וכי לא היה מקום לקבל את התביעה, כאשר לא נקבעה כל קביעה עובדתית פוזיטיבית לפיה הוגשה תלונת שווא, ובמיוחד כשמדובר במתלוננת בעבירת מין.

 

פסק הדין בבית המשפט המחוזי

בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל את הערעור וביטל את פסק הדין שניתן בבית משפט קמא. בפסק דין מפורט ומנומק נקבע כי בית משפט השלום טעה בהופכו את נטל ההוכחה. לא היה על המערערת להוכיח שהמשיב אנס אותה, כי אם היה על המשיב להוכיח שהמערערת הגישה נגדו תלונת שווא. לא האונס עמד כאן לבחינה, אלא התלונה. טעות זו גררה טעויות נוספות בפסק הדין של בית משפט השלום, כגון ייחוס משקל ראייתי לעדויות שהמערערת לא הביאה, ואי ייחוס משקל במקרה ההפוך.

 

קביעה עקרונית שניה של ערכאת הערעור היתה כי הרף הראייתי הנדרש בכדי שתביעה בטענה של תלונה כוזבת תתקבל, הוא רף ראייתי גבוה מהרף הראייתי המקובל במשפט האזרחי, היינו לא רף של מאזן הסתברויות, אלא רף הקרוב יותר לוודאי.  

בית המשפט קבע כי משלא נקבעו במשפט הפלילי ממצאים כלשהם (שהרי האישום בוטל), ומשלא נמצאו גם בחקירה המשטרתית כנגד המערער תימוכין כלשהן כי מדובר היה בתלונה כוזבת, מוטל היה על הערכאה הדיונית להיכנס לעובי הקורה, לבחון ולדקדק לפני ולפנים בכל חומר הראיות שעמד לפני ההרכב שדן בתיק הפלילי, ולעשות זאת בזהירות רבה, בטרם תצא מלפניה המסקנה הבלתי מבוססת שהמשיב לא אנס, והמערערת טפלה עליו תלונת שווא.

בדיקה כזו, קבע בית המשפט המחוזי תוך שהוא מתערב באופן חריג בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות של הערכאה הקודמת, מובילה למסקנה כי גרסתה של המערערת ואמינותה גבוהים מאלו של המשיב, ובדיקת מכלול הראיות בתיק, כמו גם דרך ההתנהלות של הגורמים המעורבים השונים, תומכת בגרסת המערערת יותר מאשר בגרסת המשיב.

לענין זה בית המשפט המחוזי ציין, בין השאר, את העובדה שהמערערת נבדקה בפוליגרף על גרסתה ונמצאה אמינה. זאת לעומת המשיב אשר סרב להיבדק בפוליגרף, ואף סרב להביא בפני בית המשפט קמא את תוצאות בדיקת הפוליגרף שעבר מיוזמתו, כמו גם את הימנעותו מהבאת שורה שלימה של עדים רלוונטיים נוספים – והמשקל הראייתי של הימנעות כזו.

בדחותו, באופן חריג, את קביעת בית המשפט קמא כי המערערת נמצאה לא אמינה בשל סתירות ואי דיוקים שנמצאו בעדותה, בית-המשפט הוסיף וקבע כי ההלכה מימים ימימה היא, שסתירות או אי דיוקים בעדות קורבן בכלל ובעדות קורבן לעבירות מין בפרט, אין בהן כשלעצמן כדי לפגוע במהימנות, קל וחומר שאין בהן כשלעצמן כדי להוכיח שמדובר בעדות כוזבת, וכל שכן כשבמקרה דנן לא נמצאו סתירות מהותיות כאלו, או כאלו שלא ניתן לישבן בנקל.

בסופו של יום בית המשפט המחוזי ציין כי המשיב לא הרים את הנטל הדרוש להוכיח הגשת תלונת שווא, פסק הדין של בית המשפט השלום בוטל, והמשיב חויב בהוצאות משפט בסך  50,000 ₪.

מפסק הדין עולה – אף כי הדברים לא נאמרו על ידי בית המשפט במפורש - כי איזון בין השמירה על שמו הטוב של אדם וזכותו לחירות, לבין הצורך לאפשר למתלוננים בכלל, ולנשים נפגעות עבירות מין בפרט, להגיש תלונות, מחייב שהאינטרס הפרטי של הנאשם ייסוג מפני האינטרס הציבורי והחברתי, המאפשר להגיש תלונה מבלי לחשוש מהסיכון שתוגש נגד המתלונן תביעת נזיקין אך בשל כך שהאישום הפלילי כשל, או לא הבשיל לכדי הרשעה. ניתן לחייב מתלוננת בנזיקין רק כאשר הנזק מוכח ברף גבוה מהרף הרגיל המקובל בהליך אזרחי של מאזן הסתברויות - רף המתקרב לוודאות - כי התלונה הוגשה בחוסר תום לב, וכאשר המתלוננת ידעה שתלונתה שקרית ופעלה בזדון.

אנו סבורים כי פסק דינו של בית המשפט קמא שזכה לביקורת חריפה מערכאת הערעור - משפטית, עובדתית והתנהלותית, הוא החריג שאינו מלמד על הכלל, ואל להן למתלוננות לחשוש מלהתלונן שמא יבולע להן אם לא תוכח תלונתן.

 

ע"א 3006/07 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, מיום 15.12.11 (פורסם בנבו).

 

תגיות: נזיקין, נטל הראיה, מאזן הסתברויות, חיוב מתלוננת, זיכוי בהליך פלילי, פיצויים לנאשם, תלונת שווא