גליון מספר 2 קיץ תשע"ב
עורכת ראשית: עו"ד קארן שוורץ-אמיגה | עורך: עו"ד שוקי פרידמן | עורכת מדיה: עו"ד יעל שמחי

לשון הרע וזכותו של תאגיד לפיצוי ללא הוכחת נזק

|16/07/2012|

בית המשפט העליון עדיין לא נתן את דעתו על הסתירה בין סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, המסמיך את בתי המשפט לפסוק לנפגעי לשון הרע פיצוי ללא הוכחת נזק, לבין סעיף 10 לפקודת הנזיקין, הקובע כי תאגיד לא יוכל לקבל פיצוי בשל עוולה, אלא אם זו גרמה לו נזק. בתי המשפט נחלקו בסוגיה זו, ועד היום ניתנים פסקי דין סותרים מבלי שיש הלכה מחייבת בעניין.​​​

בפסק דינה של השופטת רונית פינצ'וק אלט מבית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 25.9.11[1] נדונה תביעתה של חברת ניהול ואחזקה של מבנים נגד הנתבע, דייר בבניין אותו מנהלת החברה, אשר תלה מודעות המשמיצות אותה על דלת דירתו ועל לוח המודעות הציבורי של הבניין. לטענת החברה, בכך הוא הוציא דיבתה רעה. לאחר ניתוח מפורט של העדויות קבעה השופטת כי אכן הנתבע פרסם לשון הרע כנגד התובעת בניגוד לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק" או "חוק איסור לשון הרע"), אולם, בסופו של דבר לא פסקה לתובעת כל פיצוי ודחתה את התביעה. זאת, בשל העובדה שהתובעת תבעה אך ורק פיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע,  ובהיותה תאגיד, אין היא זכאית לפיצוי מסוג זה. בנסיבות העניין, ומאחר שמצאה השופטת את הנתבע חייב בביצוע עוולה נגד התובעת, לא מצאה לנכון לחייב את החברה התובעת בהוצאות.

פסק הדין מציב זה מול זה שני סעיפי חוק: האחד, תיקון מספר 6 לחוק לשון הרע[2]  שהוסיף לחוק את סעיף 7א לפיו רשאי בית משפט לפסוק לנפגע לפי החוק פיצוי ללא הוכחת נזק עד לסך של 50,000 ש"ח, ומכפלת הסכום הנ"ל אם הוכח כי הפרסום נעשה במטרה לפגוע בתובע. השני, סעיף 10 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח – 1968 (להלן: "הפקודה" או "פקודת הנזיקין") לפיו: "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק".

במקרה זה פסק בית המשפט כי לנוכח נוסחו של סעיף 7 לחוק לשון הרע, לפיו יחולו סעיפים שונים בפקודה על החוק, וביניהם גם סעיף 10, ולאור העובדה שסעיף 7א המאוחר יותר אינו מבטל במפורש את תחולתו של סעיף 10 לפקודה, גילה המחוקק דעתו כי לגבי תובע שהוא תאגיד נותר המצב שהיה קיים קודם לכן, לפיו עליו להוכיח נזק כתנאי לפסיקת פיצוי.

השופטת פינצ'וק אלט אימצה בעניין זה את עמדתו של המלומד שנהר:

"אדם טבעי זכאי לפיצויים בגין פרסום שהשפיל אותו בעיני הבריות, גם אם לא היה בפגיעה היבט ממוני, בעוד שכאשר מדובר בתאגיד, הרי שהפגיעה בשם הטוב מהווה נזק רק אם גרמה לפגיעה בנכסיו או בעסקיו".[3]   

 

שורת פסקי דין תומכים בפרשנותה של השופטת פינצ'וק אלט,[4] ובהם השופט נועם סולברג אשר הביע עמדתו התומכת באבחנה בין תאגיד לאדם בשר ודם בפסק דין בית הג'ונגל שחזר על עמדתו זו בשבתו בבית המשפט המחוזי בירושלים:[5]

"לא דומה שמו הטוב של אדם לשמו של תאגיד. אדם, בשר ודם, זכאי לפיצויים בגין פרסום שהשפיל אותו או שהעמידו ללעג ולקלס בעיני הבריות. עוגמת נפש שכזו יכולה להיות רק למי שהוא בעל נפש. לתאגיד אין נפש ולא יכולה להיגרם לו עוגמת נפש. אדם זכאי לפיצויים בגין השפלתו בעיני הבריות גם אם לעצם הפגיעה לא היתה תוצאה ממונית. לא כן תאגיד. על מנת שיזכה בפיצויים עליו להוכיח שפרסום לשון הרע על אודותיו גרם לפגיעה ממונית בנכסיו או בעסקיו" (עמ' 31 לפסק הדין).

בעוד פסיקתו של השופט סולברג הייתה באמרת אגב, כאשר נסיבות המקרה לא הצמיחו כלל אחריות בעוולת לשון הרע, הרי שהשופט שטרנליכט בעניין עירית פתח תקווה נ' לב העיר מחק על הסף את תביעתה של עירית פתח תקווה, וקבע כי סעיף 7א לחוק לשון הרע  הוא חקיקה ספציפית מאוחרת, המתייחסת לאותם מקרים יוצאים מן הכלל, בהם נפגע זכאי לפיצוי מבלי להוכיח קיומו של נזק. לגישתו, יש לפרש את החוק באורח דווקני, ולא להחילו על נפגע שהחוק לא התייחס אליו במפורש, כגון תאגיד.[6]

ההיגיון העומד מאחורי גישה זו הוא שאופייה המיוחד של עוולת לשון הרע, הכוללת בחובה גם נזק נפשי, כאב וצער שקשה לכמת אותם, מתייחס רק לאדם ולא לתאגיד, לגביו יש להוכיח נזק ממשי.

מנגד ניתנו פסקי דין לא מעטים התומכים בגישה הפוכה, לפיה אין הצדקה שלא לפסוק גם לתאגיד פיצוי ללא הוכחת נזק. בעניין כדורי[7] קובע השופט גל כי אינו מוצא הבדל בין נפגע בשר ודם לבין נפגע שהוא תאגיד, כל אימת שסוג הפגיעה משליך על המוניטין העסקי. השם הטוב מהווה חלק מהמוניטין, ופגיעה בו משליכה  גם על המערכת העסקית, בין אם המדובר בעסק של אדם רגיל ובין אם המדובר בתאגיד. פסק הדין אמנם ניתן טרם נחקק סעיף 7א, אך הוא מזכיר בפסיקתו את הצעת החוק.

בפסק דינו מיום 18.12.2011 בעניין עמותת א.ל.ע.ד.,[8] קובע השופט עודד שחם כי אינו רואה מניעה לפסוק במקרים מתאימים פיצויים ללא הוכחת נזק גם לתאגיד. לטעמו, המונח "נזק" בפקודה מוגדר באופן רחב, וכולל גם פגיעה בשם הטוב. שלילה גורפת של הפיצויים מתאגיד, לדעתו, אינה סבירה. אמנם אין לתאגיד כבוד, אליו נילווה מימד רגשי הדומה לפגיעה בכבודו של אדם, אך יש גם יש לתאגיד שם טוב, שהפגיעה בו היא בעלת מימד רכושי. מאחר שחוק לשון הרע חל מפורשות גם על תאגידים, יש להחיל גם את סעיף 7א עליהם, ולפסוק במקרים המתאימים פיצוי ללא הוכחת נזק לתאגידים.

אולם בעוד ידו האחת מושטת, בידו השנייה מסייג השופט את החלטתו, וקובע כי עם זאת זכותו של תאגיד לפיצויים בנסיבות בהן לא הוכח נזק ממוני, מוגבלת ביחס לבשר ודם. היא מותנית בכך שהפרסום עלול היה לפגוע בעסקיו או ברכושו של התאגיד. בנוסף, היא חייבת להיות מתונה, שכן "לקביעת פיצוי גבוה עלול להיות אפקט מצנן על ביטויים עתידיים". עוד המשיך וקבע שפיצוי גבוה עלול להרתיע מפרסמים פוטנציאליים מפרסומים בעלי אינטרס ציבורי חשוב, וכי ההצדקה לפיצוי לתאגיד בלא הוכחת נזק היא בסופו של דבר חלשה במידה ניכרת מן ההצדקה לפסוק פיצוי ל"אדם בשר ודם, אשר ההנחה היא כי חווה פגיעה רגשית כתוצאה מן הפרסום הפוגע".

לגישה זו ניתן לפסוק פיצוי לתאגיד ללא הוכחת נזק, אך במשורה.

צעד נוסף צועד השופט אייל דורון בתביעת קבוצת בראל נכסים, אשר תבעה את המקומון "גפן", בזכרון יעקב.[9] בפסק דינו מיום 12.2.2012 קבע השופט כי הנתבעים אכן פרסמו לשון הרע על התובעת, ודן בהרחבה בשאלה אם הוראת סעיף 10 לפקודה מונעת ממנו לפסוק לתובעת פיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א לחוק לשון הרע.

מסקנתו החד משמעית של השופט דורון היא כי ניתן לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק גם לתאגיד. הוא מצביע על שלוש תכליות שהביאו לחקיקתו של סעיף 7א. האחת, היא הפגיעה הרגשית הבלתי ממונית, שאינה ניתנת לכימות אך גורמת נזק לא מעט לאדם בשר ודם בעצם הפרסום. על תכלית זו בוססו בחלק מפסקי הדין ההחלטות לפסוק פיצוי זה רק לבשר ודם. אולם, לסעיף תכליות נוספות - הרתעתית וראייתית. המטרה ההרתעתית הוזכרה בדברי ההסבר להצעת החוק,[10]ולפיה מטרת הסעיף היא להרתיע את מוציאי לשון הרע באמצעות פסיקת פיצוי גבוה בכל מקרה, גם אם לא נגרם נזק. המטרה הראייתית נובעת מן הקושי המובנה להוכיח נזק ממון הנגרם כתוצאה מפגיעה בשם הטוב. שתי התכליות הללו מתקיימות, לדעת השופט, גם לגבי אנשים וגם לגבי תאגידים.

בתשובה לטענה כי המחוקק לא השמיט מסעיף 7 לחוק לשון הרע את סעיף 10 לפקודת הנזיקין עם הוספתו של סעיף 7א לחוק, מציג השופט דורון הסדר סטטוטורי דומה בחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק העוולות"). גם לפי סעיף 13 לחוק הנ"ל ניתן לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, כאשר גם על חוק העוולות מוחלים סעיפי פקודת הנזיקין, לרבות סעיף 10. האם התוצאה היא שלא ניתן לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק לתאגיד שבוצעה נגדו עוולה מסחרית? כדברי השופט: "נראה כי הכול יסכימו שאין זה מתקבל על הדעת. חוק העוולות המסחריות, מעצם טיבו, נועד להסדיר פעילות עסקית-מסחרית בהתאם להלכות מסחר הוגנות, פעילות המבוצעת לעתים קרובות, שמא על פי רוב, בידי תאגידים". יוצא מכך שבתי משפט פוסקים כעניין שבשגרה פיצויים ללא הוכחת נזק  לטובת תאגידים מכוח סעיף 13 לחוק העוולות. לפיכך, מסיק השופט, אם כך המצב לפי חוק העוולות, אין סיבה שיהא שונה לגבי חוק לשון הרע.

בניגוד לעמדתו של השופט שחם בעניין א.ל.ע.ד., כי הפיצוי לתאגיד צריך להיות מוגבל, קובע השופט דורון כי אין מגבלה על גובה הפיצויים ללא הוכחת נזק לתאגיד, וכי אף היא באה להגן על אינטרסים ציבוריים חשובים של חופש הביטוי, חופש המידע לציבור וכו'.

אכן, קובע השופט, נזק בלתי ממוני על כאב והשפלה נקבע רק לאנשים, ומפצה על הפגיעה בנפשם, אך נזק מסוג זה אינו צריך להיפסק דווקא באמצעות סעיף 7א, אלא בית המשפט ששוכנע כי נגרם יכול לפסוק אותו ללא הוכחתו בראיות, בדרך של אומדנה בנוסף לפסיקה של פיצוי ללא הוכחת נזק, וזאת בהתאם לפקודת הנזיקין. כך נפסק במפורש בעניין פישביין נ' בומבך,[11] ומכאן שהתכלית העיקרית של סעיף 7א היא הרתעתית וראייתית, ומתאימה גם לתאגידים.

מניתוח הפסיקה דלעיל נראה כי לא ניתן להצביע על מגמה שלטת, וכי כמספר השופטים - מספר הדעות. פסקי הדין האחרונים בבתי משפט שלום נעים כמטוטלת בין המקרה בו היה הנתבע מיוצג על ידי האגף לסיוע משפטי, ועל אף שפרסם לשון הרע, לא חויב באגורה שחוקה בשל היות התובעת תאגיד, לבין פסק דין, בו משני צידי המתרס ניצבו תאגידים, ובית המשפט פסק למפר החוק פיצוי ראוי על אף שהוא תאגיד ולא הוכיח נזק ממשי. קשת רבגונית זו של פסיקות אכן מעניינת ומפיקה פרשנויות ומאמרים, אך כל עוד לא יגיע הנושא להכרעה בבית המשפט העליון, תיוותר המחלוקת שהתהוותה בפרשנות החוק על כנה, ותמשיך להצמיח פסקי דין שונים, אם לא מנוגדים, בגין אותן עילות.

לנוכח מצב דברים בלתי רצוי זה של פסיקה רבת פנים ובלתי אחידה, אנו סבורים כי ראוי שהמחוקק יפעל לתיקון הלאקונה בדרך של חקיקה. 

 

תגיות: לשון הרע, פיצוי ללא הוכחת נזק, תאגיד, סעיף 10 לפקודת הנזיקין, סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע

[1] ת.א. (שלום תל אביב) 7539-10-10 ע.ב. ים ניהול ואחזקה בע"מ נ' אזרוב,, ניתן ביום 25.9.11 (פורסם בתקדין). הנתבע יוצג על ידי הסיוע המשפטי באמצעות עו"ד רונן גביש.

[2] ס"ח תשנ"ט מס' 1691 מיום 5.11.98 עמ' 18 (ה"ח 2748).

[3] אורי שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ז-1997, עמ' 160.

[4] ת.א. (מחוזי נצרת) 643/97 חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ נ' עו"ד ח'ורי, מיום 29.12.05, ת.א. (מחוזי י-ם) 1452/96 הארגון למימוש האמנה על בטחון סוציאלי (ישראל מערב גרמניה) נ' ידיעות אחרונות בע"ממיום 11.10.05, ת.א. (שלום פתח תקווה) 10967-02-09 עירית פתח תקווה ואח' נ' לב העיר הרשת המקומית בע"מ ואח' מיום 22.3.10, ת.א. (שלום י-ם) 21639/00 בית הג'ונגל בע"מ נ' עוז- עמק החיות הקסום בע"מ, מיום 3.6.04.

[5] ת.א. (מחוזי י-ם) 8069/06 החברה לאוטומציה במינהל השלטון המקומי בע"מ נ' גור,  מיום 23.12.07 .

[6] לעיל הערה 4.

[7] ת.א. (מחוזי י-ם)  920/95 כדורי פיתוח עירוני בע"מ נ' ארנון ואח', מיום  17.2.99.

[8] ת.א. (שלום י-ם) 15242/08 עמותת א.ל.ע.ד אל עיר דוד נ'  גרינברג ואח', מיום 18.12.11.

[9] ת.א. (שלום חיפה) 32559-11-09 קבוצת בראל נכסים בע"מ נ' גפן 79 בע"מ ואח', מיום 12.2.12.

[10] ה"ח 2748, התשנ"ח, עמ' 568.

[11] רע"א 3832/11 פישביין נ' בומבך , מיום 18.1.12.