גליון מספר 2 קיץ תשע"ב
עורכת ראשית: עו"ד קארן שוורץ-אמיגה | עורך: עו"ד שוקי פרידמן | עורכת מדיה: עו"ד יעל שמחי

עיכוב הליכים בתובענה המתנהלת נגד חייב בהליך פשיטת רגל

|16/07/2012|

​ההלכה המקובלת כיום בסוגיית עיכוב הליכים נגד חייב בפשיטת רגל מסייגת את עיכוב ההליכים רק לחובות בני תביעה בהליך פשיטת הרגל. כנגד קביעה זאת הצגנו נימוקים שונים לשוניים ומהותיים, שיש בהם כדי להביא לידי מסקנה שונה, והצבענו על האפשרות לראות באמרות אגב של כב' השופט גרוניס כ"הערת אזהרה" לגבי הלכה זו. מכל מקום, כל עוד לא שינה בית המשפט העליון את קביעתו בפרשת חיג'אזי - ההלכה למעשה ברורה. תובענות לפסקי דין הצהרתיים שיש להן השלכה על נכסי החייב או התחייבויותיו, סווגו על ידי בתי המשפט באופן לא אחיד לעניין חלות עיכוב ההליכים עליהם.

מבוא

 

סעיף 20(א) (להלן: "הסעיף") לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"מ - 1980 (להלן: "הפקודה"), קובע כדלהלן:

 

"משניתן צו כינוס יהיה הכונס הרשמי שליד בית המשפט הכונס של נכסי החייב ומכאן ואילך, ובאין הוראה אחרת בפקודה זו, לא תהיה תרופה לנושה נגד חייב לו חוב בר תביעה, ולא יפתח שום נושה בתובענה או בהליכים משפטיים אחרים, אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שיראה לקבוע". ׁ(ההדגשות כאן ולהלן אינן במקור - י.ש).

 

העיקרון שנקבע בסעיף הוא שלאחר מתן צו כינוס נכסים יעוכבו הליכי ההוצאה לפועל המתנהלים נגד החייב וכן ההליכים המשפטיים המתנהלים בבתי המשפט השונים. התביעות התלויות ועומדות נגד החייב תעוכבנה, ותביעות חדשות לא תוגשנה, אלא אם תינתן על ידי בית המשפט של פשיטת הרגל רשות להמשך ניהול ההליך או לפתיחת הליך חדש.
 
להשלמת התמונה יצוין, כי עיכוב ההליכים בסעיף 20(א) לפקודה אינו גורע מזכותו של נושה מובטח לממש את ערבותו, בהתאם לסעיף 20(ב) לפקודה.
 
מאמר זה יעסוק בהיקפו ובגבולותיו של עיכוב ההליכים, לאור לשון הסעיף, פרשנותו ותכליתו בפסיקת בתי המשפט. 

 

 
סוג התובענות בהם יעוכבו ההליכים נגד חייב בהליך פשיטת רגל
 
לשונו של הסעיף מבחינה לכאורה בין שני שלבים של הליכים משפטיים המתנהלים נגד החייב.
 
לפי פרשנות אחת, הרישא, העוסקת בהעדר תרופה לנושה, מתייחסת להליכי הוצאה לפועל, והסיפא לפתיחת הליכים חדשים, כאשר בית המשפט העליון הרחיב את הסיפא גם להליכים תלויים ועומדים נגד החייב.[1]  ההבחנה בסעיף זו היא למעשה בין חוב שבירורו המשפטי הסתיים לבין כזה שטרם הסתיים.
 
פרשנות אפשרית שניה היא שלשון הסיפא עוסקת רק בפתיחת הליכים חדשים נגד החייב, ולכן הרישא כוללת את יתר השלבים, קרי הן הליכי הוצאה לפועל והן הליכים משפטיים תלויים ועומדים בבתי משפט.
 
לחלוקה זו, כפי שיובהר להלן, חשיבות לגבי פרשנות סוגי התובענות שבהן יעוכבו ההליכים נגד חייב בפשיטת רגל.
 
גדר הספק נובע מהשאלה האם הביטוי "חוב בר תביעה" המופיע ברישא לסעיף חל גם על הסיפא העוסקת כאמור בהליכים תלויים ועומדים נגד החייב ובפתיחת הליכים חדשים. 
 
הבנה אפשרית ראשונה, הינה כי הביטוי "שום נושה" המופיע בסיפא הוא אותו נושה שיש לו חוב בר תביעה המופיע ברישא, והסעיף כולו עוסק אך ורק בנושה כזה. כלומר הן הליכי הוצאה לפועל, הן הליכים תלויים ועומדים והן הליכים חדשים יעוכבו רק במידה ומדובר בחוב בר תביעה. להבנה זו אמנם יש בסעיף חלוקה ברורה בין רישא לסיפא, אולם אין לחלוקה זו משמעות או נפקות.
 
הבנה אפשרית שניה, הינה כי לשונו של הסעיף מבחינה בין שני שלבים בהם מצויים ההליכים ובהתאם בין שני סוגי נושים, כאשר בהתאם לשתי האפשרויות שהצבנו בראש הפרק, ניתן להגיע לשתי תוצאות שונות: האחת - הליכי הוצאה לפועל בהם עוסקת הרישא, יעוכבו רק כאשר מדובר בחוב בר תביעה, ואילו הליכים משפטיים תלויים ועומדים או הליכים חדשים, בהם עוסקת הסיפא, יעוכבו בכל סוג של חוב מאחר והלשון בחרה בניסוח "שום נושה" . השניה – הליכי הוצאה לפועל והליכים תלויים ועומדים יעוכבו רק אם הם בגין חובות בני תביעה בפשיטת רגל, ואילו הליכים חדשים מכל סוג, לרבות כאלו שאינם בגין חובות ברי תביעה בפשיטת רגל, לא ייפתחו ללא אישור בית המשפט של פשיטת הרגל.
 
מן המקובלות היא שההלכה הינה כהבנה הראשונה, לפיה הליך משפטי בכל שלב של משפט יעוכב רק במקרה של חוב בר תביעה. כך פסק בית המשפט העליון[2] וכך דעתם של מלומדים.[3] לכאורה, להלכה זו רציונל מתבקש מאליו- אין סיבה להעביר לנאמן בפשיטת הרגל את ההכרעה בהליכים שנושאם אינו חוב בר תביעה ושאינם נכללים בפשיטת הרגל בין אם החלו ובין אם לא, ולכן אין צורך לקבל אישור בית המשפט להמשכם מחוץ להליכי פשיטת הרגל.
 
עם זאת ההלכה אינה נקייה מספקות, וקיימים טעמים כבדי משקל התומכים דווקא בהבנה השנייה.
 
להבנה השנייה, לפיה הליך חדש או הליך תלוי ועומד יעוכב בכל סוג של חוב (על שתי אפשרויות המשנה שהצגנו) ישנו תימוכין בלשונו של הסעיף המבחינה בין "נושה שיש לו חוב בר תביעה" לבין "כל נושה", כאשר אם הכוונה היתה לנושה שיש לו חוב בר תביעה לכל אורך הסעיף היה מתבקש ניסוח אחר בסיפא, כגון "נושה כאמור" או פשוט להשמיט מהסיפא את המילים "כל נושה".[4] 
 
כהנמקה מהותית אחת להבנה זו, ניתן לטעון כי אף כשמדובר בהליכים שאינם בגין חובות בני תביעה בפשיטת רגל, ראוי לבקש אישור להתחלתם או להמשכתם מבית המשפט של פשיטת הרגל אף שאינם כלולים בפשיטת הרגל, שכן בית משפט זה הוא המרכז את הטיפול בחייב ובנושיו. כך, יהיה ההליך שיינקט לאחר קבלת הרשות נתון לפיקוחו של בית המשפט של פשיטת הרגל, אשר יוודא למשל כי נושה כאמור לא ירוקן את מסת נכסי החייב מתוכן בעוד כלל הנושים הפועלים במסגרת הליכי פשיטת הרגל ממתינים להכרזת החייב כפושט רגל ולהכרעת הנאמן בתביעות החוב. כמו כן, עשוי בית המשפט של פשיטת הרגל להתנות את מתן הרשות בתנאים שונים שימנעו התנגשות עם כינוס הנכסים, כגון איסור על נקיטת הליכי ביניים שונים שעשויים לפגוע בחייב או בקופת הכינוס וכיו"ב. תימוכין להבנה כזו ניתן להביא משני מקומות: האחד – מפרשנותו של בית המשפט לסעיף 128 לפקודה בכל הנוגע למזונות שזמן פירעונם חל לאחר מועד צו הכינוס. על פי פרשנות זו שתוצג מיד (שאין לה תימוכין בלשונו של סעיף 128), אף שמזונות שזמן פירעונם חל לאחר צו הכינוס אינם חובות בני תביעה בפשיטת רגל, מנוע הזכאי להם לנקוט הליכי הוצאה לפועל לגבייתם מבלי שיקבל לכך את אישור בית המשפט של פשיטת הרגל, שהוא הפורום הנכון לאיזון האינטרסים של כלל נושי החייב:
  
"החוב שמועד פרעונו לאחר הצו אינו בר תביעה. הזכאי אינו זכאי לגבות כל עוד לא החליט בית המשפט של פשיטת הרגל על הקצבה לזכאי (סע' 128). הרעיון העומד מאחורי סע' 128 הוא שבית המשפט של פשיטת הרגל הוא הפורום השיפוטי הנכון לאזן בין האינטרסים של כלל נושי החייב לבין הזכאי למזונות תוך התחשבות אף באינטרס של החייב עצמו."[5]
 
מקור נוסף ממנו ניתן להביא תימוכין לכך היא ההלכה[6]  לפיה על נושים מובטחים המבקשים לממש ערובות, לעשות זאת תחת מטרייתו ופיקוחו של בית המשפט של פשיטת הרגל על מנת להבטיח כי זכויות הנושים הבלתי מובטחים של החייב לא תקופחנה, זאת חרף הוראתו של סעיף 20(ב) לפקודה הקובע כי כניסת החייב להליכי פשיטת רגל אינה גורעת מנושה מובטח לממש את ערובתו.[7]  
 
עמדתו של בית המשפט העליון אינה קוהרנטית, ולא ברור מדוע בעודו מכפיף את הליכי מימוש הבטוחות לבית המשפט של פשיטת הרגל חרף העדר רמז לכך בסעיף 20(ב), ובעודו קורא לתוככי סעיף 128 דרישה לקבלת אישור לגביית חוב מזונות שאינו בר תביעה מבלי שיש לכך כל רמז בלשון הסעיף, הוא נמנע מלעשות זאת דווקא ביחס לכלל החובות שאינם ברי תביעה בהם עוסק סעיף 20(א), חרף לשונו של הסעיף המזמינה הבנה זו.
 
 יש ליתן את הדעת לכך שלפי רציונל זה אין מקום להבחנה בין פתיחת הליכים חדשים לבין המשכם של הליכים קיימים (הבחנה שאכן נדחתה על ידי הפסיקה כאמור לעיל). לכך ניתן להשיב כי משיקולי יעילות המחוקק בחר להחריג מחובת האישור הליכים פעילים שבירורם כבר החל ועשוי להיות בשלבים מתקדמים מהצורך לבקש רשות.
 
המגמה המצטיירת ממכלול הדברים היא, שיש לראות את בית המשפט של פשיטת הרגל ככזה האחראי לאיזון, ניטור ופיקוח על מכלול ההליכים להם החייב צד, אף אם חלקם אינם באים בגדרו של הליך פשיטת הרגל.
 
תימוכין לעמדה זו עולה גם מתכליתה של הוראת עיכוב ההליכים. לעיכוב ההליכים נגד החייב מספר מטרות.  
 
ראשית, למנוע מצב בו נושה זריז יקדים ויזכה בנתח גדול יותר מנכסי החייב ולמנוע פגיעה בעקרון השוויון בין הנושים על פיו מתנהל הליך פשיטת הרגל. [8] פרשנות הדרישה לקבלת רשות מבית המשפט כמתייחסת רק לנושה מכח חוב בר תביעה, פוגעת בעקרון השוויון בין הנושים ומאפשרת מצב בו נושה זריז יוכל לזכות בנתח גדול יותר מנכסי החייב בעוד הנושים בעלי החובות ברי התביעה ממתינים בהליך פשיטת הרגל להכרזת החייב כפושט רגל, מינוי נאמן, בדיקת תביעות החוב שהגישו וחלוקת נכסי החייב.[9] 
 
מטרה נוספת היא חיסכון. זאת, אם בהוצאות הכרוכות בניהול הליכים משפטים יקרים על ידי החייב שיאלץ להתגונן, דבר שייגרע ממסת נכסיו המוגבלת ממילא, וייפגע בנושים, ואם בזמנם של בתי המשפט.[10]
 
במקרה אחד[11] הציב בית המשפט העליון, לטעמנו, הערת אזהרה סביב העמדה החדה שהובעה בפרשת חיג'אזי, והביע (אם כי בהערת אגב) עמדה לכאורית לפיה לאור תכלית הסעיף ומהשוואתו לחוק החברות, עולה כי השאלה אם מדובר בחוב בר תביעה אינה חזות הכל. בבית המשפט העליון נדון ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי שלא להתיר להמשיך בתובענה לסעד הצהרתי על ביטול הסכם כדין, שלא נכלל בה סעד כספי נגד חברה אשר ניתן נגדה צו פירוק. כב' השופט גרוניס העיר במאמר מוסגר, כי ייתכן שקיים הבדל לעניין הצורך באישור בית המשפט של חדלות פירעון, בין הליכי פירוק להליכי פשיטת רגל, זאת לאור הניסוח של סעיף 267 לפקודת החברות שאינו מזכיר כלל את המונח "חוב בר-תביעה", לעומת סעיף 20(א) לפקודה המדבר על תרופה לנושה שיש לו "חוב בר-תביעה". סעיף 267 מצריך אישור של בית המשפט שעל הפירוק, אף כאשר מדובר בהליך שלא ניתן להביאו בגדר תביעת חוב, זאת בניגוד לסעיף 20(א) שמזהה בין "חוב בר תביעה" לצורך קבלת אישור. 
 
עם זאת, הוסיף וציין כב' השופט גרוניס, כי חרף הבדל ניסוחי זה, יש לזכור שהרציונל של שני הסעיפים זהה ומכאן יש מקום לטענה ההפוכה, שאין מקום להבחין בין שני המקרים ואישורו של בית המשפט לפשיטת רגל יידרש אף מקום שמדובר בהליך שאינו יכול לבוא בגדר תביעת חוב. זאת ועוד, השופט גרוניס העלה את האפשרות שייתכן שהסוגיה של הצורך באישור בית המשפט מצריכה הבחנה נוספת - מעבר להיותו של החוב בר תביעה אם לאו - בין מקרים בהם הצד שכנגד מעוניין לקבל סעד שאינו כספי נגד החייב בפשיטת רגל ושאין לו השפעה כלשהי על קופת פשיטת הרגל (תביעה לסילוק יד למשל), לבין מקרים בהם יכולה להיות להליך המשפטי השפעה על קופת הכינוס, שאז יהיה מקום לדרוש אישור בית המשפט של הכינוס.

 

 
חובות בני תביעה - סיווגם
 
על פי ההלכה הנוהגת כאמור, תובענות שאינן מכח חובות בני תביעה אינן מעוכבות, ואינן מצריכות נטילת רשות מבית המשפט של פשיטת הרגל להגשתן או להמשיכן.
 
"חוב בר תביעה" מוגדר בסעיף 1 לפקודה כ"כל חוב או חבות שניתן לפי פקודה זו לתבעם בפשיטת רגל", ואילו בסעיפים 71 ו- 72 לפקודה נקבע כדלקמן: 

 

"71. (א) חוב וחבות קיימים או עתידים, ודאים או מותנים, החלים על החייב ביום מתן צו הכינוס, או שיחולו עליו לפני הפטרו עקב התחייבות מלפני מתן הצו, יהיו חובות בני תביעה בפשיטת רגל. חוב וחבות במטבע חוץ יחושבו לפי ערכם במטבע ישראלי ביום מתן הצו.
72. על אף האמור בסעיף 71 –
(1) תביעות לדמי נזק בלתי קצובים שאינן נובעות מחוזה או מהבטחה, ודרישת מזונות המגיעים על פי פסק דין וזמן פרעונם חל אחרי מתן צו הכינוס, אינן בנות תביעה בפשיטת רגל;
(2) אדם שידע על מעשה שאפשר היה להשתמש בו להגשת בקשת פשיטת רגל נגד החייב ביום שהוגשה הבקשה שעל פי הוכרז פושט רגל, לא יוכל לתבוע מכוח צו הכינוס כל חוב או חבות שחלו על החייב לאחר היום שבו נודע לו המעשה."

 

ואילו חבות מוגדרת בסעיף 1 לפקודה, כדלהלן:
 
 "התקשרות, התחייבות, הסכמה או הבטחה, מפורשות או משתמעות, העשויות להביא, עמן או עם הפרתן, לתשלום כסף או שווה כסף, ולרבות גמול בעד עבודה שנעשתה, והוא – אף אם סכום החבות אינו קצוב או לא ניתן להיקבע לפי כללים מוגדרים או שהוא נתון לשיקול דעת, או שהוא מותנה או טרם חל זמן פרעונו, ולגבי הפרה – אף אם לא קרתה או לא היתה עשויה לקרות לפני הפטרו של החייב." 
 
אף שנראה שהסיווג פשוט - תביעות כספיות בגין עילה שמקורה עובר לצו הכינוס הינן בגדר חובות בני תביעה בפשיטת רגל, למעט תביעות נזיקין בלתי קצובות ודמי מזונות לתקופה שלאחר צו הכינוס – אין הדברים כה פשוטים ככל שהדברים מגיעים לתביעות שאינן כספיות.
 
שאלה אחת התעוררה לגבי תביעות פינוי שעילתן נולדה עובר לצו הכינוס. על שאלה זו השיב בית המשפט כי מאחר ותביעת פינוי אינה נכללת בגדר חוב בר תביעה, הרי שאין לעכב בה הליכים ולצורך המשכה אין צורך לקבל אישור של בית המשפט של פשיטת הרגל.[12]  
 
שאלה אחרת התעוררה לא אחת בכל הנוגע לתביעות לסעד הצהרתי לעניין בעלות ברכוש, ובתי המשפט אינם תמימי דעים לגביה:
 
בפרשת חיג'אזי נדונה בקשה של בני חייב להצהיר עליהם כבעלי זכויות במקרקעין לפי הסכם מתנה, הגוברים על נושים שהטילו עיקול מאוחר בזמן. במהלך התנהלות ההליכים המשפטיים פתח הנתבע, בעל הזכות הרשומה בנכס המקרקעין, בהליך פשיטת רגל. בית המשפט העליון קבע כי "חובות בני תביעה" בפשיטת רגל שבהם דן הנאמן, ואשר לצורך ריכוזם בפניו לאחר מתן צו כינוס נדרש עיכוב הליכים, הינם חובות וחבויות שמשמעותן היא כספית, והצהרה בדבר זכות במקרקעין "אינה תביעה כספית במהותה" ולפיכך אינה בגדר חוב בר תביעה שעיכוב ההליכים חל עליו.[13] 
  
במקרה אחר נדונה בבית המשפט המחוזי (מחוז מרכז) תביעה לפסק דין הצהרתי הנוגעת לנכסים שלטענת התובעים שייכים לחייב, אך רשומים על שם אשתו.[14] בית המשפט, מפי הנשיאה גרסטל, ציין כי יש להבחין בין תביעה הנוגעת לקיומו של חוב ולקביעת גובה החוב, ושנכנסת להגדרה של "תביעת בני חוב", לבין תביעות הנוגעות לזכויות בעלות העומדות לחייב ושמהן ייפרע החוב. תביעות אלו לא ייחשבו תביעות כספיות שעשויות להיות בסמכותו של הנאמן, שכן אין בסמכותו לקבוע את מצבת הנכסים שברשות החייב, והן יידונו בהליכים משפטיים רגילים. על אף שהתביעה העוסקת ב"מסת הנכסים" של החייב עשויה להשפיע על אופן תשלום החוב ויכולתו של החייב לפרוע אותו, אין די בכך כדי לקבוע שמדובר בתביעה כספית מן הסוג שלגביו יחול עיכוב הליכים, ועל מנת להיחשב "חוב בר תביעה" יש צורך כי התביעה תעסוק באופן ישיר בחובות הניתנים לתביעה. 

 

לעומת פסיקות אלו עומדות פסיקות סותרות הרואות בתביעות לסעד הצהרתי הנוגעות לנכסי חייב פושט רגל, ככאלה המחייבות קבלת אישור מבית המשפט של פשיטת הרגל:

 
במקרה אחד נדונה בקשה של אשת חייב בהליך פשיטת רגל להתיר לה להמשיך בתובענה שהגישה כנגד החייב בבית המשפט לענייני משפחה, שם ביקשה סעד הצהרתי לפיו בית המגורים שייך לה ולחלופין מחצית ממנו.בית המשפט של פשיטת הרגל קבע כי תביעתה של המבקשת בבית המשפט לענייני משפחה נוגעת לנכס המצוי במסת נכסיו של החייב, ולכן אין ספק כי תביעה מעין זו טעונה אישור על פי סעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל, והורה על העברתה להכרעתו.[15]
 
במקרה אחר בו הוגשה תובענה למתן סעד הצהרתי, לפיו התובעים קיזזו כדין מהחוב הפסוק סכום המשקף פיצוי בגין נזקים שגרמו להם הנתבעים לאחר מתן פסק הדין, קבע בית המשפט כי יש לקבל את רשות בית המשפט של פשיטת רגל. אמנם התובענה הינה לסעד הצהרתי ולא לסעד כספי, אך מהותית מדובר בתביעה שתוצאתה כספית מובהקת, שאינה אלא תביעת פיצוי בגין נזק שנגרם לכאורה לתובעים ועלולה להיות לה השלכה ישירה על נכסי פושטת הרגל ועל קופת הכינוס.[16] 
 
 
הסמכות
 
בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע כי בעוד שלצורך המשך או פתיחה של הליך משפטי המקביל להליכי הכינוס יש לקבל את רשות בית המשפט של פשיטת הרגל, הסמכות להכריע בשאלה בדבר מהות התביעה, קרי האם עסקינן בתביעה בגין חוב בר תביעה, נתונה לבית המשפט אליו הוגשה התובענה.[17]

 

תגיות: פשיטת רגל, עיכוב הליכים, חוב בר תביעה, הלכת חיג'אזי
 
 

 

​[1] ע"א 1516/99  מרים לוי ואח' נגד נזיה חיג'אזי ואח' פ"ד נה (4) 730, (להלן: "פרשת חיג'אזי" ) 740-741, וכן רע"א 5137/11 פלוני נ' עו"ד עודד הכהן, תק-על 2011(4), 680 (2011).
[2] פרשת חיג'אזי, שם. 
[3] שלמה לוין ואשר גרוניס, פשיטת רגל (מהדורה שלישית), 119.
[4] על העניין הלשוני עמד פרופסור קציר שציין כי נוסחו של סעיף 8(1) לפקודת פשיטת הרגל שקדם לסעיף 20(א) בפקודה שחודשה בשנת 1980, היה שונה: ".. אם לא נקבע אחרת בהוראות הפקודה הזאת, לא תהא לשום נושה, שהחייב חב לו חוב בר הוכחה בפשיטת רגל, כל תרופה משפטית נגד רכושו או גופו של החייב בשל החוב, ולא יתחיל בשום משפט או כל משא ומתן אלא על פי רשות בית המשפט..". נוסח זה אינו מעורר כל ספק וברור כי הנושה בו עוסק הסעיף הוא רק נושה שיש לו חוב בר תביעה בפשיטת רגל, כפי שקבע בית המשפט העליון בע"א 403/78 חברת מבני תעשייה בע"מ נגד ירחמיאל אורנשטיין, פ"ד ל"ג (1)105. מאידך, בסעיף 20(א) לפקודה, מחליפו של סעיף 8(1), מדובר בכל נושה שיש תובענה או הליכים משפטיים אחרים מבלי שצוין, כמו ברישא של הסעיף, שנשואו חוב בר תביעה.. חרף שינוי הלשון, לטעמו של המחבר הרציונל והקשר הדברים מחייב את המסקנה ששני הנוסחים כיוונו לאותה תוצאה, אשר על פי הנוסח של סעיף 81(1) ספק לגביה. ראו ח' קציר פשיטת רגל, תוספת שלישית, עמ' 404.
[5] רע"א 5106/09 אלברט סיסו נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בתקדין), וראו גם ת.א. (ת"א) 1322/87 היימן נ' היימן, פ"מ תשמ"ט(א) 69. 
[6] ראו למשל דבריה של השופטת ורדה אלשייך בפש"ר 466/93 (מחוזי ת"א) יחיאל גרבש נגד הנאמן עו"ד י' שרף ובנק "משכן" (פורסם בנבו) .
[7] ניתן לטעון כי אין ללמוד גזירה שווה ממימוש ערובה שכן שם הסיבה שהליכי פשיטת הרגל אינם מעכבים אותה איננה נובעת מאי היותו של חוב בר תביעה בפשיטת רגל (החוב הוא כן בר תביעה), אלא מהיותו של ההליך הליך למימוש זכות קנין ראשונית ישירה של הנושה, ולא הליך נגד החייב או נגד רכושו. לטענה זו ניתן להשיב כי ההבחנה אינה רלוונטית לנדון, ומה שחשוב הוא לא מה מקור ההיתר לפעול אלא העובדה שגם במצב בו מצד הדין המהותי יש להתיר לפעול, הרי שפעולה זו צריכה להיות תחת מטרייתו של בית המשפט של פשיטת רגל אשר יוודא, במסגרת הרשות שייתן לנקיטתה, כי היא תעלה בקנה אחד עם קיומם של הליכי פשיטת הרגל, יאזן את הזכויות והאינטרסים השונים ויוודא תיאום בין ההליכים.
[8] פרשת חיג'אזי, לעיל ה"ש 1, 741.
[9] לכאורה, ניתן להשיב על כך שאין לחשוש לפגיעה כזו שכן נכסי פושט הרגל מוקנים לנאמן  ולפיכך לא יוכל נושה כאמור להיפרע מהם. עם זאת הדבר אינו נקי מספקות: ראו לוין וגרוניס, לעיל ה"ש 3, שם בה"ש 244, מה גם שבתקופת הביניים שבין מתן צו כינוס הנכסים לבין הכרזת החייב כפושט רגל, אין לו נאמן.
[10] לוין  וגרוניס לעיל ה"ש 3.
[11] רע"א 5306/04 אוסאמה ביאעה ואח' נגד אחים בולוס-חברה לבנין ושיכון (1978) בע"מ (בפירוק) ואח' (פורסם בתקדין).
[12] תא"ח (שלום יר') 41716-11-10 נעמי כץ נ' אופירה מזרחי, תק-של 2011(1), 93056.
[13] פרשת חיג'אזי, לעיל ה"ש 1, עמ' 742-743, וראו גם רע"א 5306/04 לעיל ה"ש 11.
[14] ת.א. 12351-11-08 (מחוזי מרכז) שלמה גרינברג נגד ד"ר יוסף במירה, דינים מחוזי 2011 (52) 1119. לפסיקות דומות ראו גם ה"פ 10232-06-09 (מחוזי מרכז) בנימין אטנלוב ואח' נ' בנק הפועלים ואח', דינים מחוזי 2009 (106) 1003; ע"א 2728/06 (מחוזי ת"א) עו"ד בויאר יעקב מיכאל נגד פלטיאל וכטפוגל ואח', דינים מחוזי 2007 (2) 369.
[15] בש"א (מחוזי ת"א) 9006/07 אורה פרנק נ' עו"ד דקל רם (הנאמן) ואח', תק-מח 2008(1), 10674, 10678. לפסיקה דומה ראו ה"פ (שלום יר') 38147-04-10 שמואל סמימיאן נ' ברחק רחמים, תק-של 2011(1), 178292.
[16] ת.א. (שלום פ"ת) 16204-12-09 אולרשו ואח' נ' דרעי ואח', דינים שלום 2010 (171) 261.
[17] ת"א 12351-11-08 לעיל ה"ש 14.