היסטוריה

 
הצורך הבסיסי שהביא ליוזמת הקמתה, התהליך לאורך השנים ומעמדה של הסנגוריה הציבורית כיום

טרם הקמת הסניגוריה הציבורית

  • רוב רובם של הנאשמים במשפטים פליליים בבתי-המשפט ברחבי הארץ עמדו לדין ללא ייצוג משפטי. מרבית הקטינים, אשר עמדו לדין פלילי בבתי המשפט לנוער לא היו מיוצגים, וכך גם מרבית העצורים, אשר הובאו להארכת מעצר בבתי משפט השלום. רק אחד מתוך חמישים עצורים זכה לביקור של עורך דין בעת מעצרו בתחנת המשטרה. בתיקים בהם יוצגו נאשמים על ידי סניגור ממונה, לא תמיד היתה איכות הייצוג נאותה.
  • זכותם של נאשמים וחשודים לסניגור קשורה קשר עז בזכות לחירות, אשר מעוגנת במדינת ישראל, בין היתר, בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. זכות הייצוג היא אחת הערובות המרכזיות לשמירת זכויות האדם בהליך הפלילי, כדברי כבוד השופט חיים כהן (ז"ל): 

    "בעולם כשלנו, שכל ההליכים מתנהלים בו לפי סדרי דין נושקים ובשפת המיסתורין של החוק והפרוצדורה, זכותו הראשונית והיסודית של כל נאשם היא, או צריכה להיות, שהוא מיוצג על-ידי מי שיודע רזי התורה ומדבר לשון הסתר. הוראות החוק בדבר מינוי סניגורים על-ידי בית המשפט ופעילות הלשכות למתן סעד משפטי, הן רק בחינת ראשית אתחלתא דגאולה".
 

"ועדת בכור" וקריאות לרפורמה

  • על רקע המצב המתואר, מינה שר המשפטים בשנות השמונים ועדת בדיקה בנושא הסיוע המשפטי הפלילי, שבראשה עמד שופט בית המשפט העליון בדימוס (ועדת בכור). ועדה זו מתחה ביקורת קשה על תופעת היעדר הייצוג ועל כך שלא היתה קיימת באותה עת כל מסגרת מקצועית לפיקוח על איכות הסיוע המשפטי הניתן במשפטים פליליים. הועדה קראה לשינוי שיטת הסיוע המשפטי בישראל והציעה מעבר לשיטה של סניגוריה ציבורית.
  • באותן שנים נמתחה ביקורת גם על ידי בית המשפט העליון על היעדרם של אמצעים הולמים למתן ייצוג לנאשמים מחוסרי אמצעים, תוך קריאה לשינוי שיטת הסיוע המשפטי. כך, למשל, בבש"פ 353/87 מדינת ישראל נ' אפרגן ואח', נאמר לעניין זה מפי כב' השופט אליעזר גולדברג: 

    "... החטא הקדמון להתמשכותו של המשפט לא נעוץ במשיבים אלא רובץ הוא לפתחה של המדינה. שכן לא השכילה המדינה להציב, בצד החובה שהוטלה על בית המשפט למנות סניגורים למשיבים (נוכח האשמה החמורה בה הואשמו), גם כלים שיאפשרו לו לקיים את החובה האמורה, וכך לפתוח את המשפט בהקדם ולנהלו בצורה הולמת..."
  • בע"פ 134/89 שמואל אברג'יל נ' מדינת ישראל, נאמר מפי כב' השופט דב לוין:

    "אילו רק ניתן היה לכונן על פי דין לצד התביעה הכללית המייצגת את המדינה גם סניגוריה כללית-ציבורית העומדת לשירות הנאשמים הבאים לדין כי אז היה זה הפתרון הרצוי שהיה מביא ברכה לנאשמים אך גם למנגנון עשיית המשפט והצדק. במציאות דהיום פתרון זה אינו ריאלי והוא רק בגדר משאלת לב."
 

הקמת הסניגוריה הציבורית

  • על רקע זה החל בשנת 1993 הליך של חקיקת חוק העוסק בהקמת הסניגוריה הציבורית. את הצעת החוק הממשלתית להקמת "הסניגוריה הציבורית" הובילו שר המשפטים דאז, פרופ' דוד ליבאי ופרופ' קנת מן מאוניברסיטת תל אביב. פרופ' מן הקים את המרכז לסיוע משפטי בפלילים באוניברסיטת תל אביב ומונה מאוחר יותר, עם הקמת הסניגוריה הציבורית, להיות הסניגור הציבורי הארצי הראשון. חבר הכנסת דדי צוקר, יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט דאז, הוביל את הליכי החקיקה בועדת החוקה. חבר הכנסת צוקר וחברי הכנסת דן מרידור, אלי גולדשמיט ואליעזר זנדברג הגישו עוד קודם להצעת החוק הממשלתית הצעת חוק פרטית הדומה בנוסחה להצעת החוק הממשלתית.
    כל אלה ראו בסניגוריה הציבורית מוסד חדש במשפט הישראלי אשר ינסה להבטיח הליך משפטי הוגן וראוי גם לשכבות החלשות ולא רק לבעלי אמצעים.
  • חוק הסניגוריה הציבורית, התשנ"ו- 1995, הורה על הקמתה של סניגוריה ציבורית אשר תפקידה לתת ייצוג הולם לכלל החשודים, העצורים, הנאשמים והנידונים אשר זכאים לסיוע משפטי בהליכים פליליים. להשגת מטרה זו יצר החוק מוסד חדש האחראי לבחירת עורכי-הדין הנותנים ייצוג משפטי לזכאים לכך ולפיקוח על עבודתם. עבודתה של הסניגוריה הציבורית מבוססת על צוות פנימי של עורכי-דין, שהינם עובדים קבועים של הסניגוריה, ועל מספר גדול של עורכי-דין חיצוניים המשמשים כסניגורים ציבוריים ופועלים ממשרדיהם הפרטיים. במקום השיטה הקודמת שבה בתי המשפט מינו את עורכי-הדין, והסמכות לאשר את שכר טרחתם והוצאותיהם היתה בידי בתי המשפט, קבע החוק שכל החלטה שיפוטית בדבר מינוי סניגור תועבר אל הסניגוריה הציבורית לצורך ביצועה וכי כל המבקש ייצוג משפטי בפלילים יפנה את בקשתו אל הסניגוריה הציבורית. כמו-כן, נקבע כי האחריות לאיכות הייצוג ולתשלום שכר טרחה והוצאות ההגנה מוטלת על הסניגוריה הציבורית.
  • בדרך זו, העביר החוק את כובד האחריות למתן הגנה לנזקקים מבית המשפט אל הגוף החדש הנקרא "הסניגוריה הציבורית", והורה על מערך חדש ועצמאי שבו תפקיד הניהול מוטל באופן בלעדי על הצוות הפנימי של עובדי הסניגוריה, ותפקיד הייצוג מוטל הן על הצוות הפנימי והן על עורכי-הדין החיצוניים.
  • הסניגוריה הציבורית, אשר הוקמה כדי להעניק סיוע משפטי איכותי ומקצועי לנאשמים ולעצורים דלי אמצעים החליפה את שיטת הסיוע המשפטי הישנה, שבה שופטים ומזכירים בבתי המשפט בחרו עורכי-דין לייצוג נזקקים, מבלי שהיתה לאותם גורמים יכולת לפקח על רמתם המקצועית של עורכי-הדין. המחוקק בחר בשיטה זו על מנת ליצור גוף ציבורי, בעל מבנה ארגוני ארצי, שתהיה בידיו היכולת ליתן תמיכה לסניגורים הפועלים מטעמו, וכן יהא בעל הסמכות לפקח על רמת הייצוג שניתן על-ידם. בסמוך לאחר חקיקת החוק וקודם לפתיחת הלשכה הראשונה של הסניגוריה הציבורית, הותקנו תקנות אשר הסדירו את דרכי העבודה של הסניגוריה הציבורית ואופן הגשת בקשות לייצוג וקבעו את סכומי שכר הטרחה לסניגורים הציבוריים החיצוניים.
  • אישור חוק הסניגוריה הציבורית בקריאה שניה ושלישית (מתוך "דברי הכנסת", 20.11.1995).
    רוטוקלי הדיונים בועדת החוקה, חוק ומשפט, לקראת אישור חוק הסניגוריה הציבורית בקריאה שניה ושלישית.
    ישיבה ראשונה
 

השלמת הפרישה הארצית וגידול בהיקפי הפעילות

  • המשרד הראשון של הסניגוריה הציבורית הוקם בתל אביב, בחודש יוני 1996. הלשכה שירתה שני מחוזות גדולים: מחוז תל-אביב ומחוז המרכז. באזור גדול זה מתנהלים כ-45% מכלל התיקים הפליליים במדינה.
  • עד סוף שנת 1998, החלו לפעול גם לשכות הסניגוריה הציבורית במחוז ירושלים, במחוז הדרום (באר-שבע) ובמחוז חיפה. בינואר 1999 החלה לפעול לשכת הסניגוריה הציבורית במחוז הצפון (נצרת). במקביל, הופסקה לחלוטין 'שיטת המינויים' הקודמת. עם פתיחת המחוז האחרון הושלמה פרישתה הגיאוגרפית הכלל ארצית של הסניגוריה הציבורית. מאותו מועד כל ייצוג משפטי בהליכים פליליים, של הזכאים על פי חוק לייצוג במימון המדינה, מתבצע על-ידי הסניגוריה הציבורית.
  • בשנת 1998 הורחבה בתקנות הזכאות לייצוג כך שתכלול עצורים מחוסרי אמצעים וקטינים. התקנות נכנסו לתוקפן בהדרגה, והפרישה הכלל ארצית הושלמה בשנת 2002.
  • הסניגוריה הציבורית ביססה תוך תקופה קצרה את מעמדה כשחקנית מרכזית בעולם המשפט הישראלי, וכבר בשנת 1999 ציין בית המשפט העליון (בג"ץ 4495/99 הסניגוריה הציבורית נ' ועדת הערר):

    "...הסניגוריה הציבורית, אין צורך שתציג עצמה לפנינו. בשנים המעטות מאז החלה פועלת, הוכיחה הסניגוריה הציבורית עצמה - במילוי תפקידיה על-פי חוק - כמכשיר רב-תועלת ורב-ערך להגנתם של עצורים, חשודים, נאשמים ואסירים. תפקידיה של הסניגוריה הציבורית, לא נוכל להגזים בערכם ובחשיבותם..."
  • היקפי העבודה של הסניגוריה הציבורית גדלים באופן עקבי. כך למשל, בשנה הראשונה לקיום הסניגוריה טופלו בה כ-3000 תיקים, ואילו בשנת 2006 ייצגה הסניגוריה הציבורית ביותר מ-76,000 הליכים.
    כיום, יותר ממחצית מהייצוג בתיקים פליליים במדינת ישראל ניתן על ידי סניגורים ציבוריים. (להרחבה ונתונים על פעילות הסניגוריה, ראה 'דוחות שנתיים' ).
  • לתפקיד הסניגור הציבורי הארצי הראשון נבחר פרופ' קנת מן והוא כיהן בתפקיד זה עד לחודש יולי 2002. פרופ' מן פעל במשך שנים רבות, עוד קודם להקמת הסניגוריה הציבורית - באמצעות מאמרים שכתב, הופעות בוועדות ופעילותו במסגרת המרכז לסיוע משפטי בפלילים באוניברסיטת תל אביב - לקידום הרעיון של ייצוג ציבורי איכותי לנאשמים ועצורים מחוסרי אמצעים. בתקופת כהונתו של פרופ' מן כסניגור הציבורי הארצי הושלמה פריסת המחוזות של הסניגוריה הציבורית והיא הפכה לחלק חשוב ממערכת המשפט הישראלית, ולגוף גדול הזוכה להערכה משפטית רבה.
  • כיום מועסקים בלשכות הסניגוריה הציבורית כ-100 עורכי-דין ועוד כ-160 עובדים אחרים: צוות מינהלי, בנות שירות לאומי, מתמחים וסטודנטים. יחד עימם פועלים למעלה מ- 800 עורכי דין פרטיים המשמשים כסניגורים ציבוריים "חיצוניים".