רשות המיסים

רשויות המס חייבות לפנות למפרק בהוכחת חוב, אך אין בכוחו של מפרק חברה לדחות הוכחת חוב של פקיד שומה וחובה עליו לאשרה כל עוד לא הצליח לשנות את החברות בדרך שנקבעה בפק' מס הכנסה (אימוץ ההלכה שבע"א 262/76). נאמן המעוניין לתקוף את השומה בדרך הקבועה בפק' מס הכנסה עלול להתקל בקושי שכן יתכן שהמועד לתקיפה חלף זה מכבר. מפרק אשר דחה את תביעת החוב אין באי הגשת ערעור על החלטה זו כדי להקנות למפרק סמכות יש מאין ומדובר בהחלטה החורגת מסמכותו החוקית ואין בה כדי ליצור השתק פלוגתא.

כאשר מוגשת לנאמן בפשיטת רגל הוכחת חוב המבוססת על פסק דין, רשאי הנאמן להציץ מאחורי פסק הדין ולבחון את התמורה שניתנה בעדו. לגבי בדיקתו של פסק דין המוגש בבקשת הנושה למתן צו כינוס קיימת הוראת דין מפורשת, המסמיכה את בית המשפט לבדוק מה הייתה התמורה לחוב הפסוק: סעיף 13 לפקודת פשיטת רגל. אחד מן הטעמים, בעטיים מוסמך הנאמן בפשיטת רגל (או המפרק בהליכי פירוק) להרהר אחר פסק הדין המוגש לו, יסודו בחשש מפני קנוניה בין החייב לבין מקורביו. באמצעות השגה בדרך מלאכותית של פסק דין לטובת המקורבים יכול החייב להבריח רכושו אל חוף מבטחים, הרחק מידיהם של הנושים. חשש מקנוניה כזו אינו קיים, למשל, כאשר מדובר בחוב לשלטונות המס. הצדקה להלכה הנ"ל מתעוררת, גם מקום בו הושג פסק הדין בתרמית או כאשר לא היה כל דיון לגוף העניין. בהליכי פשיטת רגל אין מדובר אך ביחסי החייב והנושה אשר אוחז בפסק הדין, כי מעורבים בהליכים אלה האינטרסים של נושיו האחרים של החייב. במצב של אינסולוונטיות, כאשר המועט צריך לספק את הרבים, יש הצדקה לדקדק בטיב הוכחתו של הנושה.

פרשנות סעיף 354(א)(3)(ב) המקנה עדיפות לחובות מס אשר נשומו והוטלו על החברה בשנה הקודמת לפירוק. הגישה מצמצמת את העדיפות הניתנת לרשויות המס בהליכי הפירוק ודורשת כי שני התנאים 'נישומו והוטלו' יהיו מצטברים. פסק הדין נסב בשאלת זכות הקדימה על הריבית והצמדה המצטרפות לחוב מס ההכנסה הנומינלי וקבע כי דין הקדימה מתייחס למס הנומינאלי בלבד שכן תוספות הריבית והפרשי ההצמדה הוטלו אך לא "נישומו".

בדיני פירוק הנטל על הנושה להוכיח את תביעת החוב. חריג לעקרון זה הוא חוב דיני מס הכנסה, זאת, מאחר ולגבי חוב זה אין חשש של קנוניה בין החייב והנושה. לפיכך, חובת הראיה מוחלפת ועל הנישום להוכיח שהשומה מופרזת. ההוראות הספציפיות הקבועות בפק' מס הכנסה באשר לנטל ההוכחה על הנישום (סעיף 155 לפק' מס הכנסה) והליך המיוחד לתקיפת השומה או ההחלטה המטילה את המס, עומדות לפקיד השומה גם כלפי הנאמן בפש"ר ומפרק בפירוק. לפיכך, נקבע כי מפרק לא רשאי לדחות את הוכחת החוב של המשיב כל עוד לא הצליח לשנות את החבות בדרך הקבועה בחוק.

הכלל לפיו על הנאמן לבחון כל תביעת חוב לגופה, אפילו מקורה בפסק דין חלוט, אינו חל על תביעת מס הכנסה – זאת מאחר ואין מעלים על הדעת כי רשויות המס עושות קנוניה עם הנישום. וכי על המפרק לשמור בידיו כספים שיספיקו לתשלום החוב למס הכנסה ולא לשלמם לחברים ואם ברצונו לחלוק על השומה, עליו להשיג עליה בדרכים הקבועות בפקודת מס הכנסה.

סוגיה משפטית: האם החוב בדין קדימה כולל ריביות וקנסות ? החלטת ביהמ''ש : ביהמ''ש קבע כי הפרשי ההצמדה, הריבית והקנס בגין איחור בתשלום, המתווספים לחוב מס רכוש של חברה בכינוס נכסים, נהנים אף הם מעדיפות גורפת, דהיינו, ייחשבו אף הם כשעבוד ראשון על המקרקעין. עניינה של המחלוקת העיקרית מעמדם בנשייה של הפרשי ההצמדה, הריבית והקנס בגין איחור בתשלום, המתווספים לחוב מס רכוש של חברה בכינוס נכסים. במסגרת הליכי הכינוס מכר כונס הנכסים נכס מקרקעין. החברה נותרה חייבת למנהל מיסוי מקרקעין ומס רכוש חובות מס רכוש בגין הנכס, לרבות הפרשי הצמדה וריבית וקנסות. עורכת התקציר: עו"ד שרית ליפשיץ

חזרה על פרשנות סעיף 354(א)(3)(ב) לפקודה מקנה עדיפות רק לחובות מס אשר נשומו והוטלו על חברה בשנה הקודמת לפירוק. ביהמ"ש חוזר על הגישה המצמצמת לעדיפות רשויות המס בהליכי פירוק, לפיה בהעדר הוראה מפורשת אחרת יוענק יחס זהה לכל הנושים. בהתאם, קובע ביהמ"ש כי הדרישה היא דרישה מצטברת למס שנישום והוטל ומאחר ושומה לפי מיטב השפיטה היא על דרך של הערכה ואיננה בגין סכום ש"נישום", היא אינה חוב במעמד של דין קדימה.