רשויות מקומיות

ערעור על פסק דין שאפשר לעיריית תל אביב להמשיך בהליכי גביה למימוש דירת מגורים של המערער באשדוד בגדרי זכות קדימה, בעקבות חוב מנכס שבו ניהל עסק בתל אביב. בית המשפט קיבל הערעור, כאשר קבע כי סעיף 11(א)(1) לפקודת המסים (גביה), שלשונו "מס המגיע על מקרקעי הסרבן יהיה שעבוד ראשון על אותם מקרקעין", אינו חל במקרה שלפנינו, שכן אין מדובר בשעבוד על "אותם מקרקעין" בתל אביב אלא על דירה באשדוד. בית המשפט סמך מסקנתו על ההלכה שנקבעה בבג"ץ 7009/04 עיריית הרצליה נ' היועמ"ש, לפיה סעיף 11א(1) חל על חובות ארנונה ולא על חובות לפי סעיף 11(א)(2), שלשונו "כל מס אחר המגיע מסרבן שהוא בעל מקרקעין יהיה שעבוד על מקרקעין, אם נרשמה בפנקס המקרקעין הערה על כך על פי הודעת גובה המס". בנוגע לטענה החלופית של העירייה כי סעיף 11(א)(2) חל, בית המשפט מדגיש כי אף אילו היו מניחים לטובת העיריה כי ניתן להחיל על חובות ארנונה גם את סעיף 11(א)(2), במקרה דנא אין עסקינן ב"בעל מקרקעין", שהוא תנאי בלתו אין לתחולה, אלא בחייב שהוא בעל הערת אזהרה במקרקעין בלבד. לפיכך הוחלט כי דין הערעור להתקבל והחוב כלפי עירית תל אביב הינו בגדר חוב רגיל.

היחס בין פקודת המסים (גביה) לבין פקודת פשיטת הרגל, בכל הנוגע למעמד חוב ארנונה לרשות מקומית. האם הוראות פקודת המסים (גביה) ואכרזות שר האוצר יוצרות הסדר חקיקתי הגובר על האמור בסעיף 78(3)(א) לפקודת פשיטת הרגל, המקנה לרשות מעמד של נושה בדין קדימה בדרגה שלישית, ביחס לחובות שנצברו בתקופה קצובה של 12 חודשים הקודמים לפירוק או לפשיטת רגל. עמדת הכנ"ר הייתה כי דיני חדלות הפירעון הנם "דין מיוחד" הגובר על הוראות דיני המס הכלליים. בכל הנוגע לשאלת מעמדו של חוב ארנונה מכוח פקודת המיסים (גביה) לעניין סדרי הנשייה בהליכי חדלות פירעון וכינוס נכסים, נקבע כי יש לראות בארנונה "מס המגיע על מקרקעי הסרבן", באופן המחיל לגבי חובות ארנונה את ס' 11א(1) לפקודה. מעמד הבטוחה הסטטוטורית שהוקנה לרשויות מכוח פקודת המיסים בשל חוב ארנונה שצמח בין יום 16.3.2000 (מועד פרסום האכרזה הראשונה של שר האוצר) ועד ליום 31.3.2001 (ערב מועד תחילתה של האכרזה המתקנת) עומדת לרשויות בטוחה של שעבוד ראשון על המקרקעין הגובר על כל שעבוד מוקדם. לעומת זאת, החל ממועד האכרזה המתקנת (1.4.01), מוקנה לרשות שיעבוד שאינו ראשון, שדרגתו שווה לשעבוד הסכמי מוקדם בזמן לטובת הנושה המובטח. שעבודים ששוכללו לפני יום 16.3.2000 (מועד פרסום האכרזה ה-1) הם לעולם בעלי מעמד עדיף. בשונה מעמדת ביהמ"ש המחוזי נקבע כי אין להחיל את הוראות האכרזה על שעבודים ששוכללו לפני מועד פרסום האכרזה הראשונה, ולכן משכנתה שנרשמה לטובת בנק עדיפה על פני השעבוד שנוצר לטובת העירייה מכוח הוראות פקודת המיסים גבייה.

הסוגיה המשפטית הנדונה בעניין זה הינה המועצה המקומית, אשר חייבת לפצות את החייבים בגין מות בנם המנוח, זכאית לקזז את הפיצוי כנגד חובות הארנונה של החייבים. ביהמ''ש דחה את עמדת המועצה המקומית וקבע כי אינה זכאית לזכות הקיזוז במקרה דנן, זאת מהטעם שאין למועצה המקומית זכויות כנגד יורשי העיזבון. יורשי העיזבון הם חייבים בהליכי פשיטת רגל, והמועצה המקומית לא הגישה תביעת חוב או בקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב. ממילא, המועצה המקומית אינה עומדת בתנאים הקבועים בסעיף 74 לפקודת פשיטת רגל, המאפשר קיזוז מקום בו החייבים מצויים בהליכי פשיטת רגל. בהתאם לכך נפסק כי עליהם להעביר את כספי הפיצוי לקופת הכינוס. עורכת התקציר: עו"ד שרית ליפשיץ