דברי השופט (בדימוס) אליעזר ריבלין באירוע הפרידה מנשיא ביהמ"ש העליון, השופט אשר גרוניס

 
|22/06/2015 |

​נציב תלונות הציבור על שופטים, השופט (בדימוס) אליעזר ריבלין, נשא דבריו באירוע הפרידה מנשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס.

אשר גרוניס

נציב תלונות הציבור על שופטים, השופט (בדימוס) אליעזר ריבלין:

באירוע שנתקיים באולם המשפטים של בית המשפט העליון עם תחילת כהונתו של הנשיא אשר גרוניס, השמעתי דברי ברכה והבעתי בטחוני, כי הנשיא גרוניס ינווט ביד בוטחת את ספינת בית המשפט, אשר שטה במים סוערים, אל חוף מבטחים. 

הנשיא גרוניס הגשים את התקווה הזו והשכיל להשיט את הספינה בביטחה ובנחת. כהונתו אופיינה בהנמכת פרופיל המחלוקות בין הרשויות ובעשייה פנימה אל תוך המערכת מתוך מטרה לייעל את פעילותה ולתקן ליקויים המתגלים בה. בעניין זה האחרון זכיתי, בתפקידי כנציב תלונות הציבור על שופטים, לשיתוף פעולה מלא מצד הנשיא גרוניס הן ברמה הפרטנית של השופטים והן ברמה המערכתית. שיתוף פעולה הדוק זה נמשך גם היום.
 

פסיקתו של הנשיא גרוניס השתלבה במגמה המבקשת להנמיך את להבות המחלוקת, להציב גבולות להתערבותו של בית המשפט ועם זאת להגן בקנאות על סמכותו של בית המשפט ועל הגשמת זכויות האדם בישראל. 
הנשיא גרוניס הדגיש לא אחת גם את החשיבות שהוא מייחס לציות מצד המדינה לפסקי הדין של בית המשפט העליון. הוא דחה ניסיונות של המדינה לסגת מהתחייבויות שנתנה. בפסיקותיו הוא הגן בקנאות על זכויות היסוד של האדם בישראל ובמיוחד זכויות המיעוט והוא לא היסס לבטל חקיקה ראשית שפגעה בזכויות המוגנות בחוקה. 
 

בה בעת, הוא חזר והדגיש את הצורך לנקוט איפוק שיפוטי בעת בחינה חוקתית של חוקי הכנסת, להימנע מהרחבת יתר של היקף הזכויות החוקתיות. הוא עמד על הצורך להיזהר משימוש לא מבוקר במושג הסבירות כעילה להתערב בהחלטות הרשויות האחרות. חסרונה הגדול של עילת הסבירות, כך כתב, ברמת ההפשטה הגבוהה שלה, המעצימה את שיקול הדעת השיפוטי וכתוצאה מכך מגדילה את אי הוודאות המשפטית. הוא גם הציע, בהקשר מסויים לשקול מחדש את הגמשתה, עד כדי העלמות, של זכות העמידה כתנאי סף לקבלת סעד בעתירה בבג"ץ. 
 

ואכן, ראוי לשקול מחדש את ההנחה המוטעית כי בהגמשת תנאי הסף ובהרחבת מתחמי השפיטות מתעצם כוחו של בית המשפט. נהפוך הוא: מנגנוני הסף, מנגנוני הסינון, הם כלים שהועמדו לרשות בתי המשפט, כדי להגן עליהם מפני מעורבות בעניינים מעוררי מחלוקת קשה, מפני מעורבות בעניינים שיוחדו לרשויות השלטון האחרות. 
 

המשאבים העומדים לרשות בתי המשפט הם מוגבלים. כבר לפני למעלה ממאתיים שנים כתב אלכסנדר המילטון, כי אין לה לרשות השופטת לא תקציב ולא אמצעי אכיפה "לא ארנק ולא חרב". "אין לה גם" - הוסיף וכתב – וחלק זה מדבריו לא מאוזכר בדרך כלל – "אין לרשות השופטת גם רצון". היא דנה רק במחלוקות ממשיות שבאות לפניה ואינה דנה בעניינים עקרוניים, או אקדמיים, או תיאורטיים שמובאים לפניה על ידי מי שאין לו עניין ממשי במחלוקת אמיתית. 
  

עקרון זה קבוע בחוקת ארצות הברית ועליו הוסיפו גם השופטים את מה שקראו "כללי התבונה" הבאים למדר את הרשות השופטת מעניינים שאינם שפיטים. "לא הכל שפיט", הם אמרו, ולא כל העולם משפט.
החוקה האמריקאית בפרק השלישי, מגדירה את סמכותם של בתי המשפט הפדרליים בקטגוריות של "מקרים" ו"מחלוקות" – כלומר, הסמכות לדון בסכסוכים בני קיימא ובמחלוקות אמת. 
 

בתי המשפט בארצות הברית אינם דנים בשאלה חוקתית אלא אם הדבר נחוץ באופן החלטי לצורך הכרעה קונקרטית. כללי התבונה והזהירות ((prudential rules שפותחו על ידי בתי המשפט עצמם מציבים כתנאי סף את זכות העמידה ואת הכלל שמונע שפיטה בשאלות של מדיניות. בתי המשפט מכבדים את הרשויות האחרות בתחומים החורגים מתחום ההתאמה המוסדית של בתי המשפט. בתי המשפט שם אינם נותנים חוות דעת מייעצות. אין לטוען שם זכות עמידה מקום בו התרעומת שבפיו היא תרעומת כללית וכוללנית. אין בית המשפט דן בסכסוך שטרם בא לעולם. זוהי תורת הבשלות שאומצה גם אצלנו בפסיקותיו של הנשיא גרוניס, בפסיקותיה של הנשיאה נאור ובפסיקות שגם אני הייתי שותף להן. לכך מתקשר שם היתרון שבתקיפה עקיפה וקונקרטית של שאלה חוקתית – להבדיל מתקיפה ישירה של חוקתיות החוק. תקיפה ישירה עשויה לעורר שאלה חוקתית בטרם עת ובלא צורך.

תורות השפיטות משמרות את משאביו של בית המשפט לעת שהוא נרכש להפעיל כוחו בתחומים בהם הוא המגן היחיד או העקרי על זכויות האדם. משאביו, שעיקרם אמון הציבור, הם מוגבלים. ירידה למחלוקת ציבורית, שלא לצורך, נוגסת במשאבים יקרים אלה. כיבוד הרשויות הפוליטיות במקרים הראויים לכך – לא באה להעצים את כוחן של אותן רשויות כי אם לשמור על משאביה על הרשות השופטת. בית המשפט צריך שישמר את משאביו על מנת שיעמדו לו ביום פקודה – במילוי התפקיד של הגנה על זכויות היסוד ובמיוחד זכויות המיעוט. 

הנשיא גרוניס הדגיש, כי הצידוק העיקרי לביקורת שיפוטית על חקיקה ראשית הוא הצורך להגן על מיעוט ועל יחידים מפני עריצות הרוב ובנוסף – תפקידו של בית המשפט הוא לפקח על התקיימות כללי המשחק הדמוקרטיים. לכן סבר למשל כי אין לקבל את העתירה כנגד החוק המסדיר דחיית שרות לתלמידי ישיבות, לטובתו של המיעוט. 
 

זוהי תובנה חשובה של תפקיד בית המשפט. הניסיון ההסטורי האמריקאי לימד כי מקום בו בחר בית המשפט, תוך התנגשות חזיתית עם הרשות המבצעת, להתערב בשאלות של מדיניות – יצא כשידו על התחתונה. הצעת הcourt-packing של שנות ה-30 בארה"ב נסתיימה בנסיגתו המלאה של בית המשפט העליון מנסיונות התערבות בשאלות של מדיניות כלכלית. מאידך, בפס"ד מכונן שניתן שם בשנת 1938 ציין ביהמ"ש בהערת שוליים שהפכה להלכה, כי אפליה כנגד מעוטים המחלישה מצדה את כללי המשחק הדמוקרטיים עשויה להצדיק ביקורת שיפוטית. הנשיא גרוניס היטיב לעגן תפיסה זו בפסיקותיו – הן על דרך החיוב והן על דרך השלילה. 
 

הנשיא גרוניס נמנע מרטוריקה במקום שאינה נחוצה. גם כאן מעניין הניסיון ההסטורי: המהפכה החוקתית ששינתה לעולמים את פני שיטת המשפט של ארצות הברית נתקיימה בשנת 1803 בפסה"ד שכונן את סמכותו של בית המשפט להפעיל ביקורת שיפוטית חוקתית ולבטל חוקים בלתי חוקתיים. המהפכה המונומנטלית הזו כמעט מובלעת בתוך פסק הדין. הביטוי לה מינורי, אדיב נבון – אך פורץ גבולות. כזו היא פסיקתו של הנשיא גרוניס. 
 

שפע ברכות לך אשר ידידי, רוב בריאות והצלחה בכל אשר תפנה.