משפט העבודה

 
​משפט העבודה הוא תחום משפטי שנוגע ורלוונטי לכל אדם ואדם: כמועמד לעבודה, כעובד, כמי שמעסיק אחרים, כגמלאי או כזכאי לקצבאות שונות באמצעות המוסד לביטוח לאומי. מקובל לסווג את משפט העבודה כענף של המשפט האזרחי המשלב בתוכו דיני חוזים, דיני נזיקין, משפט חוקתי ומשפט מנהלי. משפט העבודה מחולק לשני תחומים עיקריים: משפט העבודה הפרטי-אינדיבידואלי ומשפט העבודה הקיבוצי-קולקטיבי.

​במה עוסק משפט העבודה הפרטי?

 
משפט העבודה הפרטי מסדיר את מערך הזכויות והחובות הנובעות מקיום יחסי עובד ומעסיק, בדגש על העובד כפרט. חוקי העבודה החלים בכל מקום שבו מתקיימת מערכת יחסי עובד מעסיק נקראים חוקי המגן. חוקי המגן נועדו לקבוע סף של זכויות להן זכאי כל מי שהוא במעמד של עובד. הזכויות הקבועות בחוקי המגן הן זכויות שלא ניתן לוותר עליהם, ומכאן שם החוקים. בין חוקי המגן נמנים חוק חופשה שנתית, חוק דמי מחלה, חוק שכר מינימום, חוק פיצויי פיטורין ועוד.
 
בצד חוקים הקובעים סף תחתון של זכויות, משפט העבודה מחיל בתוכו גם "חוקי שוויון" אשר מחילים על כל מעסיק, פרטי וציבורי כאחד, חובות לנהוג בשוויון כלפי דורשי עבודה ועובדים המועסקים על ידו, בהיבטים שונים. בין חוקים אלו ניתן למנות את חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, חוק עבודת נשים, חוק נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות ועוד.  
 

מהו משפט העבודה הקיבוצי?

 
משפט העבודה הקיבוצי מסדיר את הכללים לקיומם של יחסי עבודה קיבוציים. משפט העבודה הקיבוצי מבוסס על הזכות של עובדים להתארגן במקום העבודה שלהם, שהוכרה כזכות יסוד בשיטה המשפטית בישראל, והוא עוסק בהגדרת השחקנים (ארגוני העובדים והמעסיקים), הכללים (כיצד עובדים מתארגנים, האסור והמותר בשלב ההתארגנות, מיהו ארגון יציג, כיצד מנהלים משא ומתן קיבוצי, מתי ועל מה מותר לשבות וכו') ובתוצרי ההתארגנות (הסכם קיבוצי, הסדר קיבוצי, נוהג וכו'). 
 

מהו ארגון עובדים יציג?

 
מכח חופש ההתארגנות של כל פרט, רשאים עובדים במקום עבודה להחליט להתארגן כקבוצה במטרה לקיים מערכת יחסי עבודה קיבוציים בינם לבין המעסיק. זאת, במקום שכל עובד ינהל משא ומתן אישי מול המעסיק שלו. כדי להקים ארגון עובדים שייצג את העובדים כולם מול המעסיק צריך שלפחות שליש מהעובדים במקום העבודה יצטרפו לארגון העובדים כחברים. כאשר מוקם ארגון עובדים יציג, לארגון יש כוח לחתום על הסכם קיבוצי אשר יחול על כלל העובדים במקום העבודה, וגם על כאלה שלא בחרו להיות חברים בארגון העובדים שהוקם.   
 

מה זה הסכם קיבוצי?

 
הסכם קיבוצי מוגדר בחוק הסכמים קיבוציים כהסכם שנערך בין מעסיק או ארגון מעסיקים, לבין ארגון עובדים יציג, והוא קובע את הזכויות והחובות של העובדים מול המעסיק במקום העבודה. ההסכם הקיבוצי מהווה את גולת הכותרת של משפט העבודה הקיבוצי, וככלל הוא פרי של משא ומתן קיבוצי שמנהל ארגון העובדים היציג מול המעסיק (או ארגון מעסיקים) בשמם ולטובתם של כלל העובדים. ההסכם הקיבוצי הוגדר בפסיקה כ"מונסטר משפטי" – שגופו הוא חוזה אך נשמתו היא חוק, שכן בדומה לחוק, הוראותיו יכולות לחול על מספר גדול ולא מסוים של עובדים.
 

מהי שביתה?

 
על פי הפסיקה, כל הפרעה, האטה, פגיעה או שיבוש בעבודה שנעשית בצורה מאורגנת ומתואמת היא נקיטה בצעדים ארגוניים. מקובל לדבר על "שביתה כללית" (במשק, בתחומים מסוימים, באזור גאוגרפי מסוים או במפעל מסוים) שהיא עצירה מוחלטת של העבודה, על "עיצומים" שהם שיבוש חלקי של העבודה (צמצום שעות קבלת קהל, צמצום היקף שירותים וכו'), ועל "שביתת אהדה", שמתקיימת ככלל למשך זמן קצר ומטרתה הזדהות עם מאבקי עובדים אחרים, והפגנת סולידריות.
 

על מה ומתי מותר לשבות?

 
במסגרת יחסי העבודה הקיבוציים, נתונה לארגון העובדים כחלק מחופש ההתארגנות הזכות לנהל משא ומתן קיבוצי. הזכות לנהל משא ומתן קיבוצי מחזיקה בצידה גם את הזכות לנקוט בצעדים ארגוניים, ובכלל זאת לשבות, כדי להניע את המעסיק להיעתר לדרישות כלכליות חדשות שמעלים העובדים במשא ומתן, בדרך של יצירת נזקים למעסיק ולעיתים גם לציבור.
כנגד צעד של שביתה, יכול המעסיק לפנות לבית הדין לעבודה ולבקש צווי מניעה במטרה להפסיקה. בשל הנזק המובנה הכרוך בהפעלת הזכות לשבות, נקבעו שורה של מגבלות ותנאים – פרוצדוראליים ומהותיים – להפעלת זכות זו.
 
במישור הפרוצדוראלי, טרם נקיטה בצעדים ארגוניים, על ארגון העובדים להכריז, בדרך שנקבעה בחוק, על "סכסוך עבודה", ורק לאחר "תקופת צינון" של שבועיים, שמטרתה מתן האפשרות לקיום משא ומתן, ניתן לנקוט בצעד ארגוני.
במישור המהותי, הפסיקה הבחינה בין "שביתה כלכלית" לגיטימית ומותרת, שמטרתה קידום והגנה על אינטרסים כלכליים של העובדים דוגמת שיפור שכר ותנאים סוציאליים; לבין "שביתה פוליטית", שמטרתה להשפיע על הממשלה בפעולתה כריבון או על הכנסת כרשות מחוקקת והינה אסורה; ובין שתי אלו ל"שביתה מעורבת", המכוונת נגד פעילות הממשלה או הכנסת שיש לה השפעה על זכויות העובדים (לדוגמא: הפרטה של חברה ממשלתית). ככלל, שביתה מהסוג האחרון תותר בתנאים מגבילים יותר מהשביתה הכלכלית.
 
גם שביתה כלכלית לגיטימית צריכה לעמוד באמות מידה של סבירות ומידתיות, בעיקר לנוכח הנזק שהיא יוצרת.
בנוסף, נקבע כלל של "שפיטה במקום שביתה" ולפיו, בסכסוך שבו ניתן להגיע להכרעה שיפוטית מחייבת, אין ככלל מקום לנקיטה באמצעים ארגוניים, אלא יש לפנות לבית הדין לעבודה.
 

למה בתי דין לעבודה ולא בתי משפט רגילים? 

 
עד שנת 1969 לא יוחד למשפט העבודה בית משפט נפרד ותיקים שעניינם ביחסי עובד-מעסיק נדונו כמו יתר התיקים האזרחיים במערכת המשפטית הרגילה. עם השנים, התבססה התפישה שראוי שמשפט העבודה יידון במערכת שיפוטית מקצועית ונפרדת שתיוחד אך ורק לתחום זה. כך, בשנת 1969 נחקק חוק בית הדין לעבודה, שהקים את מערכת בתי הדין לעבודה והקנה להם סמכות שיפוט ייחודית לדון בתביעות אלו. המדינה מחולקת לחמישה מחוזות שיפוט אזוריים, ובכל מחוז יושב בית דין אזורי לעבודה, שהוא הערכאה הדיונית (נצרת, חיפה, תל אביב-יפו, ירושלים ובאר שבע). מעליהם יושב בית הדין הארצי לעבודה שמקום מושבו בירושלים, ומשמש, ככלל, כערכאת הערעור וכן כמקור להלכות המשפטיות בתחום. על פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה לא ניתן לערער בפני בית המשפט העליון, אולם ניתן להגיש כנגדו עתירה לבג"ץ. בית המשפט העליון ממעט להתערב בפסקיו של בית הדין הארצי, והתערבות זו שמורה אך ורק למקרים מיוחדים.   

 

איך הפרקליטות קשורה לתחום?

 
ממשלת ישראל, על זרועותיה השונות, היא המעסיק הגדול ביותר במשק, המעסיק בין היתר מורים, אנשי משטרה, בטחון והצלה, עובדי משרדי ממשלה ועוד. הממשלה היא צד להסכמים קיבוציים המסדירים העסקת עובדים רבים בשורותיה, והיא אף נושאת במימון הסכמים קיבוציים החלים במגזר הציבורי באופן כללי. הפרקליטות מייצגת את הממשלה כמעסיקה בבתי הדין לעבודה הן בתחום משפט העבודה הפרטי, והן בתחום משפט העבודה הקיבוצי.
 
בנוסף, למדינה תפקידים רגולטוריים רבים המשפיעים על יחסי העבודה ומשפט העבודה. למשל: אגף שוק ההון במשרד האוצר, הרגולטור של תחום הפנסיה, הממונה על יחסי העבודה במשרד הכלכלה, נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה, הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר ועוד. מטבע הדברים, ריבוי "כובעים" זה מייצר הליכים משפטיים שהמדינה מעורבת בהם, והפרקליטות אמונה על ייצוג המדינה במסגרתם בפני הרשות השופטת.