גליון מספר 3 חורף תשע"ד
עורכת ראשית: עו"ד קארן שוורץ-אמיגה | עורך: עו"ד שוקי פרידמן | עורכת מדיה: גלית חמו

"עזרה משפחתית" כהכנסה – תמונת מצב

|24/11/2013|

השאלה האם, מתי, ועד כמה עזרה משפחתית נחשבת כהכנסה השוללת או מצמצמת את הזכאות לקבלת גמלת הבטחת הכנסה, הובאה שוב ושוב בעשור האחרון לפתחם של בתי הדין לעבודה על ידי האגף לסיוע משפטי, אשר חלק על עמדת המוסד לבטוח לאומי בסוגיה זו. רשימה זו תציג את הרקע למחלוקת, את תהליך התגבשותה של ההלכה, את הסוגיות השונות שהתעוררו במהלך בירורה, ואת תמונת המצב העדכנית בסוגיה זו.

מבוא
 
דברי ההסבר להצעת חוק הבטחת הכנסה מלמדים כי: "מטרת החוק המוצע היא להבטיח לכל אדם ומשפחה בישראל, שאין בכוחם לספק לעצמם הכנסה הדרושה לקיום, את המשאבים הדרושים לסיפוק צרכיהם החיוניים. גמלה זו לפי חוק זה תהיה הכנסתם היחידה של מי שאינם יכולים כלל לעבוד ולקיים עצמם, ותשלים הכנסה הנופלת מן הרמה הדרושה לקיום....".[1]
 
מהי "הכנסה" שרק העדרה יאפשר תשלום גמלת הבטחת הכנסה (חלקית או מלאה)? החלטות המוסד לביטוח לאומי במשך שנים ראו תשלומים ששילמו בני משפחה למבקש, או למקבל גמלת הבטחת הכנסה, כ"הכנסה" השוללת או מקטינה את הזכאות לגמלה בסך השווה לשיעור הגמלה.[2]
 
האגף לסיוע משפטי סבר, כי פרשנותו של המוסד לביטוח לאומי שגויה ולא הולמת את תכלית החוק, הן בזווית הפרשנית הצרה והן בהיבט הרחב יותר, זה של הפרשנות התכליתית, לאור האמור בדברי ההסבר הנ"ל.
בשורה של הליכים שהוגשו באמצעות האגף, התקבלה הלכה ששינתה מצב זה מעיקרו, בעקבותיה הוצאו הנחיות חדשות של המוסד לביטוח לאומי, שאף הן סויגו על ידי בתי הדין לעבודה אשר קיבלו את עמדת האגף בסוגיה זו, בעקבות שורת הליכים נוספת שהוגשו על ידי האגף.
 
מהי הכנסה – סעיפי החוק הרלוונטיים והמחלוקת העקרונית
 
סעיף 9(א) לחוק הבטחת הכנסה[3] (להלן: "החוק" או "חוק הבטחת הכנסה") קובע, כי הכנסה היא הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה;
סעיף 2 לפקודת מס הכנסה[4] (להלן: "הפקודה") קובע, כי "מס הכנסה יהא משתלם.....על הכנסתו של אדם...ממקורות אלה....". הסעיף מפנה למספר מקורות הכנסה.
בהמשכו של סעיף 9(א) לחוק קבועות גם מספר חלופות להכנסה, נוסף על אלו הנכללות בסעיף 2 לפקודה, ובהן: "סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס....ואף אם אין מופקת ממנו הכנסה" (ס"ק (4)).
תקנה 17 לתקנות הבטחת הכנסה[5] (להלן - התקנות) מפרטת תקבולים שלא יחשבו כהכנסה לצורך קביעת הזכאות לגמלה. "עזרה משפחתית" אינה אחת מהן.
 
עמדתו של המוסד לביטוח לאומי הייתה, כי תמיכה של קרובי משפחה נכנסת בגדרו של סע' 9(א)(4) לחוק, וכי אין היא מוחרגת בתקנה 17 לתקנות.
האגף סבר, כי עזרה של קרובי משפחה אינה מחויבת במס הכנסה ואין היא נכנסת בגדרה של הכנסה לפי אף אחד מסעיפי המשנה של סעיף ;2 לפקודה, מפני שכדי שהיא תחשב כהכנסה לפי סעיף 9(א)(4), עליה לעבור רף גבוה. כמו כן,  להיעדרותה מן החריג הקבוע בתקנה 17 לתקנות – אין כל משמעות, כל עוד אין מקור חיוב.
 
פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה: מבנישו לאורן
 
בעניין בנישו[6], נשללה הבטחת הכנסה בגין עזרה שניתנה מבני משפחה משך חודשיים ימים, בסכומים של 1,800 ₪ בחודש אחד ו 4,100 ₪ בחודש נוסף. ערעור שהוגש על ידי האגף באמצעות כותב שורות אלו נדחה על ידי בית הדין האזורי לעבודה, אשר נתן משקל מכריע לתקנה 17 הנ"ל, וכן לתכלית החקיקתית, אשר כפי שהוא פירש אותה, מחייבת תשלום הבטחת הכנסה רק למי שאין בידו הכנסות אחרות, ולו מבני משפחה. משכך, ההכרעה הובאה לפתחו של בית הדין הארצי לעבודה.[7] בית הדין הארצי לעבודה, בפסק דין מפורט מיום 6 ביולי 2009, מפי כבוד השופט רבינוביץ, קיבל את הערעור תוך הקביעות הבאות:
 
" נקודת המוצא ... לא כל הכנסה תחשב "הכנסה" ... הכנסה המובאת בחשבון לצורך קביעת הזכאות לגמלה, היא רק הכנסה כהגדרתה בחוק ולא כל הכנסה אחרת"...
 
"אין מחלוקת, שתמיכת קרובים, אינה בגדר "הכנסה" כמשמעותה בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה."
 
מבין החלופות האחרות של הגדרת המונח "הכנסה" בסעיף 9(א) לחוק הבטחת הכנסה, החלופה היחידה הרלבנטית היא זו הקבועה בסעיף 9(א)(4) לחוק שעניינה: "סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, אף אם אין מופקת ממנו הכנסה".
"הנכס" אליו מתייחס סעיף 9(א)(4) לחוק הוא הנכס הנזכר בסעיף 9(ג) לחוק שזו לשונו:
"לענין סעיף זה, 'נכס' - כל רכוש...  ולמעט סכום שאינו מובא בחשבון...
'סכום שאינו מובא בחשבון'  ... סכום כסף שאינו עולה על סכום השווה לשכר הממוצע כפול ארבע, ולגבי מי שעמו ילד או שיש לו בן זוג - סכום שאינו עולה על השכר הממוצע כפול שש.
סכום כסף יכול להיחשב "נכס" היכול להפיק הכנסה כל עוד אין המדובר בסכום "שאינו מובא בחשבון" ... הסכום שאינו מובא בחשבון הוא סכום שאינו עולה על הסכום הממוצע במשק כפול 6. אין מחלוקת, שבחודשים הרלבנטיים לערעור זה לא עלה הסכום שניתן במתנה למערער על ידי קרוביו על פי 6 מהשכר הממוצע במשק.
 
עזרה משפחתית אינה בגדר הכנסה על פי החוק, ולכן לא היה מקום לכלול אותה ברשימת התשלומים על פי תקנה 17 לתקנות. מסקנת הדברים היא שאין ללמוד מתקנה 17 מאומה לעניינינו..."[8]
 
בית המשפט הוסיף והדגיש גם, כי קביעות אלו, דווקא הן שהולמות את התכלית החקיקתית של חוק הבטחת הכנסה:
"תכליתו של חוק הבטחת הכנסה היא להעניק גמלה לסיפוק צרכים חיוניים מינימליים למי שאין לו הכנסה, ואינו יכול להפיק הכנסה מטעמים שאינם תלויים בו. לצורך מימוש תכלית זו, קובע החוק מפורשות כי לא כל הכנסה המתקבלת אצל המבוטח היא הכנסה לצורך החוק. .... בהקשר זה יש להדגיש, כי הגמלה המשתלמת לזכאי היא בהחלט בסכום נמוך, והיא אכן מינימלית. בנסיבות אלה, אין לתמוה על בני משפחה המתנדבים לסייע למערער מדי פעם בהתאם לאפשרויותיהם להגדיל במשהו את ההכנסה לה הוא זכאי מכח החוק ולשפר על ידי כך במעט את מצבו, בו הוא נזקק לכלכל את ביתו. הדרישה לנגוס בגמלה בשל סיוע צנוע וולנטרי לא קבוע של קרובים אין לה הגיון כלכלי או חברתי. היא מתעלמת מגובהה של הגמלה לעומת הצרכים האלמנטריים החיוניים של משפחה, שספק אם הם יכולים לבוא על סיפוקם בסכום הגמלה....
השקפת המוסד מתעלמת, לכאורה, מגישה זו וממוסד העזרה ההדדית בחברה הישראלית שיש לו יסודות עמוקים במורשת ישראל הבא לידי ביטוי, בין השאר,  בגמ"חים למיניהם. עזרה כספית וולנטרית לא קבועה ובלתי מחייבת של בני משפחה שהיא, למעשה, בגדר מתנה, ולא ראוי שתשחרר את המדינה מלשלם את סכום "הרצפה" שהיא משלמת באמצעות הגמלה."[9]
 
סיוגה של הלכת בנישו
 
בית הדין הארצי לעבודה חזר ונדרש לעסוק בסוגיה זו בעניין אורן.[10] במקרה זה סירב המוסד לביטוח לאומי לאשר גמלת הבטחה הכנסה, חרף הלכת בנישו, שכן המבקש קיבל ממשפחתו סכומי עזרה קבועים בסכום משמעותי של כ- 4,500 ₪ לחודש. ביום 16 בינואר 2011, דחה בית הדין הארצי את הערעור שהוגש על ידי האגף בשמו של אורן, גידר את הלכת בנישו, נתן לה דגשים חדשים אך לא ביטל את קביעותיה העקרוניות, וכך קבע בית הדין (ההדגשות אינן במקור):
"הגדרת "הכנסה" של מבקש גמלת הבטחת הכנסה, לענייננו, אינה צריכה להיות הגדרה דווקנית על פי פקודת מס הכנסה"
 
אין בדברים אלה ביטול קביעתה של הלכת בנישו, כי רק הכנסה כהגדרתה בחוק היא הכנסה, אלא ריכוכה וקביעה, כי כאשר הסיווג נעשה במסגרת חוק הבטחת הכנסה, המוקד הפרשני יהיה שונה. משכך, קבע בית הדין, כי מקרה כזה (דהיינו של תמיכה קבועה וגבוהה) נכנס בגדרו של סעיף 2(5) לפקודה כקצבה, מלוג ואנונה, ומשכך:
"הסיוע הגבוה המתקבל באופן קבוע על ידי המערערת הינו בגדר הכנסה המאיינת את זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה".[11]
 
בית המשפט חזר והבהיר, כי אין הוא חולק על שנקבע בענין בנישו:
"נסיבות מקרה זה שונות מנסיבות פרשת בנישו. משאין עסקינן בסיוע חד פעמי, אקראי שאינו בבחינת תמיכה מתמשכת. ההפקדות המרובות בסך מאות ואלפי שקלים מהווים אינדיקציה לתמיכה לאורך זמן שיש בה להצביע על שינוי מהותי במצבה הכלכלי של המערערת."[12]
 
הנחיות המוסד לביטוח לאומי בעקבות פסקי הדין
 
בעקבות פסקי הדין הוציא המוסד לביטוח לאומי הנחיות כיצד יש להתייחס לעזרה משפחתית. ההנחיות קובעות בקצירת האומר, כי עזרה בשיעור של עד 13% מהממוצע במשק ליחיד (כ- 1,150 ₪), או 17% מהממוצע במשק למשפחה (כ 1,450 ₪) (להלן: "הסכום הקובע"), לא תחשב לצורך חוק הבטחת הכנסה. דומה, כי הסכום נקבע בהסתמך על תקנה 17 (6), לתקנות הבטחת הכנסה, הקובעות בעניין אחר, כי לגבי יחיד לא תילקחנה בחשבון הכנסות עד לגובה 13% מהשכר הממוצע במשק ולגבי מי שיש לו בן זוג 17%.
אך אליה וקוץ בה - ההנחיות לא הבהירו מה ייעשה כאשר ההכנסה עולה על הסכום הקובע. פרשנות המוסד לביטוח לאומי הייתה, כי במקרה כזה כאשר הסכום עובר את הסכום הקובע, יילקח כל הסכום בחשבון כהכנסה, החל "מהשקל הראשון".[13]
 
פסיקת בתי הדין לעבודה בשאלת פרשנות ההנחיות
 
אנו חלקנו על ההנחיות בשתיים, ושוב הבאנו את העניין להכרעת בתי הדין לעבודה:
סברנו שההנחיות אינן תקפות ולו מהפן האקסיומטי שבהן, בקבען חזקות חלוטות שאינן ניתנות לסתירה. סברנו, ברוח פסיקת בית הדין לעבודה שיש לבחון כל מקרה לגופו, וכי זו הפרשנות הנכונה לפסיקת בית הדין הארצי. בתי הדין לא קיבלו עמדה זו.
לחילופין, חלקנו על הפרשנות של המוסד לביטוח לאומי להנחיותיו, לפיה ברגע שנחצה הסף, ההכנסה נחשבת החל מן השקל הראשון. טענו שבמקרה כזה אין לקחת את מלוא הסכום בחשבון, אלא אך את הסכומים החורגים ממנו. עמדתנו זו נתקבלה, עד כה, בכל המקרים בהם הובאה בפני בתי הדין האזוריים:
 
ענין פרידמן[14]
פסק הדין הראשון שבחן את הסוגיה היה עניינה של הגברת פרידמן, אשר ערבה לפלוני להלוואה. זה ברח את הארץ והיא משלמת את ההלוואה. בשל מצבה, בתה העבירה לה סכומים הנעים בין 2,000 ל- 3,200 ₪ לחודש, סכומים שהועברו לזוכה כתשלום החוב. בשל תשלומים אלו, ובהתאם להנחיותיו הנ"ל, שלל המוסד לביטוח לאומי את זכאותה להבטחת הכנסה. על החלטה זו הגשנו ערעור.
 
בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע – כב' השופט יוספי - קיבל את טענות התובעת, כי במקרה ספציפי זה היא למעשה שימשה כ"צינור" להעברת הסכומים מבתה לבנק הנושה, ולכן אין מדובר בהכנסה. מעניינת יותר היא קביעתו העקרונית של בית הדין, שקיבל את עמדתנו לעניין  ההנחיות, כי יש לקחת בחשבון רק את הסכומים שמעבר לסכום הקובע:
"לאור קביעתנו, לפיה הכספים שהופקדו אינם מהווים הכנסה כלל, אין משמעות מעשית למחלוקת דלעיל. עם זאת, בשל חשיבות הדברים, נתייחס אליהם כמפורט להלן.
            לדעתנו, אין לקבל את גירסת הנתבע בנושא זה, וראוי לאמץ את שיטת "מדרגות המס", כפי שגורסת התובעת.
שהרי, התכלית המונחת בבסיס הנחיות הנתבע מסתמכת על כך שתמיכה עד לגובה של 13% מהשכר הממוצע הינה תמיכה בסכום לא משמעותי, ולכן יש להתעלם ממנה. לפיכך, אם מבוטח מקבל תמיכה הגבוהה בשקל אחד מ – 13% מהשכר הממוצע, יש לראות כהכנסה רק את השקל העודף.
בדרך זו, אם ניקח שני מבוטחים, שהאחד מקבל תמיכה בגובה 13%, והשני תמיכה גבוהה בשקל אחד; לגירסת הנתבע – המבוטח הראשון יקבל גימלה מלאה, והמבוטח השני יקבל גימלה נמוכה משמעותית.
ברי כי אין מדובר בתוצאה סבירה. התוצאה הסבירה תהיה, שהמבוטח השני יקבל גימלה אשר נמוכה בשקל אחד מזו של המבוטח הראשון, מאחר והתמיכה שהוא מקבל גבוהה בשקל אחד מזו של המבוטח הראשון. בדרך זו, סך ההכנסות של שני המבוטחים, מתמיכה ומגימלה, יהיה זהה."[15]
 
על פסק דין זה לא הוגש ערעור, אך המוסד לביטוח לאומי טען, כי מדובר ב "אוביטר", והמשיך לפרש את ההנחיות על פי דרכו.
 
ענין אוזן[16]
תמונה דומה חזרה בפסק דין נוסף של כב' השופט יוספי, שם הוכח כי בנסיבותיה הספציפיות של הפרשה מדובר בהלוואה מאחי התובע ולכן כלל אין לקחת את הסכום בחשבון. גם כאן, חזר בית הדין על פרשנות ההנחיות כבעניין פרידמן, והמוסד לביטוח לאומי חזר ועמד על דעתו, כי בכל הנוגע לפרשנות ההנחיות מדובר ב"אוביטר" – והמשיך בשלו.
 
ענין זיזובה[17]
בפרשת זיזוזבה, שגם היא התגלגלה לפתחו של כב' השופט יוספי, כבר לא היה ספק, כי לא מדובר ב"אוביטר". שכן, אף שדווקא במקרה זה דחה בית הדין את התובענה לאור נסיבותיה הספציפיות, הוא קבע בהאי לישנא (ההדגשה שלי, א.ו.):
"עם זאת, ביחס לכל חודש בנפרד, יש לבחון את הסכום שהופקד לחשבון התובעת, ולראות כהכנסה רק את ההפרש העולה על 13% מהשכר הממוצע."[18]
 
גם על פסיקתו זו לא הוגש ערעור, והיא שרירה וקיימת.
 
עניין מנשירוב[19]
במקרה זה נדונה פרשנות ההנחיות בפני כבוד השופט סופר מבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע.  גם במקרה זה, לצד דחיית טענות התובעת כי לא מדובר כלל בעזרה, קבע בית הדין באופן מנומק, כי פרשנות תכליתית מחייבת דחיית עמדתו של המוסד לביטוח לאומי:
"לטעמנו, פרשנות לפיה יש לקחת כל הסכום וההכנסה מהשקל הראשון אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק שהיא תמיכה במי שאינו מסוגל לפרנס את עצמו ואת משפחתו. פרשנות זו יוצרת חוסר שוויון בין מי שמקבלים תמיכה הנמוכה מ-17% מהשכר הממוצע והיא לא תילקח בחשבון לבין אלו שעולים רק במעט על 17% מהשכר הממוצע שכל התמיכה מהשקל הראשון תילקח אצלם בחשבון.
עלינו לפרש את החוק וההנחיות באופן שפוגע במידה הפחותה ביותר במבוטחים, ולא להותירם במצב שבו על אף שקיבלו עזרה כספית מקרוביהם, ימצאו במצב רע יותר ללא העזרה. פרשנות מידתית ברוח תכלית החוק תוביל למסקנה כי יש לקחת בחשבון רק את מה שגבוה מ-17%."[20]
 
מפסיקות בתי הדין האזוריים בסוגיית פרשנות ההנחיות עולה אמירה  חדה וצלולה:  פרשנותו של המוסד לביטוח לאומי להנחיותיו הוא אינה סבירה ואינה תואמת את תכלית החוק, ויש לקחת בחשבון רק את הסכומים העולים על הסכום הקובע.
 
לעניין עצם תקפותן של ההנחיות תמונת המצב שונה. מפסקי הדין שנסקרו לעיל משתמע כי בתי הדין ראו את ההנחיות כתקפות וסבירות, ודחו רק את עמדתו של המוסד לביטוח לאומי בשאלה הפרשנית האמורה.
 
מאידך, לאחרונה הציג בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, בפסק דין ארוך ומנומק בו בחן לעומקה את הסוגיה לאור עקרונותיה של גמלת הבטחת ההכנסה, עמדה שונה בכל הנוגע למידת תקפותן ותחולתן של ההנחיות.[21]
בית הדין, מפי כב' השופטת נטע רות, קבע במסגרת ערעור שהוגש באמצעות האגף לסיוע משפטי, כי הנחיות המוסד לביטוח לאומי הנוגעות לסווגה של התמיכה המשפחתית כ"הכנסה" אינן עומדות במבחני המידתיות, בהחילן מבחן גורף שאינו מתחשב בשאלה האם "חזקת המספיקות" המגלמת הנחת יסוד לפיה תשלומי הבטחת ההכנסה מספיקים לקיום בסיסי,[22] מתקיימת בנסיבותיו של התובע הספציפי.
את קביעתו השתית בית הדין על ממצאיו כי "חזקת המספיקות" נסדקה ונשחקה בתהליך ארוך המתואר בפסק הדין, וכיום שוב אין חזקה זו עומדת על כנה אלא אדרבא, המצב כיום הוא של "חזקת אי מספיקות". לפיכך, קבע בית הדין, על מנת לשלול או לפגוע בגמלת הבטחת הכנסה בשל תשלומי עזרה משפחתית, יש לבחון בכל מקרה לגופו האם העזרה משפחתית בצירוף הגמלה (ותמיכות/הכנסות נוספות ככל שיש כאלו) חצו את רף ה"מספיקות". רק במידה והתשובה לכך תהיה חיובית ניתן יהיה להתחשב בחלקה העודף של תמיכה זו.
מאחר והמצב כיום הוא של "חזקת אי מספיקות" המשחקת לטובת המבוטחים, מתבקש כי הנטל להוכיח כי ההיפך הוא הנכון מוטל יהיה על המוסד לביטוח לאומי – וכך אכן קבע בית הדין, לצד שיקולים מערכתיים נוספים כגון נגישות למידע, היות המוסד לביטוח לאומי שחקן חוזר וכו'.
 
פסק דין זה מאמץ באופן מלא את העמדה שהוצגה בפתיחתו של פרק זה, ולפיה יש לבחון כל מקרה של תמיכה משפחתית לגופו, לאור נסיבותיו הספציפיות של כל מבוטח ולאור תכליתו של חוק הבטחת הכנסה.
 
בית הדין הארצי לעבודה: עניין בן אברהם[23]
 
כאמור לא הוגשו ערעורים על פסקי הדין דלעיל. לא זו אף זו, כאשר נדונה שאלת סיוע בני משפחה בעניין בן אברהם שם נשללה הזכאות "מהשקל הראשון",  בפני בית הדין הארצי לעבודה, לא מצא המוסד לביטוח לאומי להזכיר כלל את ההנחיות. בית הדין הארצי, למיטב הבנתנו מקריאת פסק הדין, כלל לא היה מודע להנחיות, שהרי, חרף דחיית הערעור, הוא מצא לציין כי:
 
"לא נצא ידי חובתנו מבלי להעיר, כי ספק אם שיעורה של גמלת הבטחת הכנסה ליחיד אכן מאפשר קיום מינימאלי. לפיכך לא יפלא שבמצב דברים זה פונים מבקשי אותה גמלה לקרובי משפחה שיסייעו בידם לחיות קיום מינימאלי בכבוד. לאור האמור על המחוקק לשקול, האם אין מקום להגדיל גמלת הבטחת הכנסה או לפחות להתחשב בתמיכה חודשית קבועה של בני משפחה בשיעור מינימאלי, באופן שלא תיחשב כהכנסה לעניין הגמלה המגיעה על פי חוק, ליתן דעתו גם על עניינים אלה." 
 
דומה שההנחיות, כפרשנות בתי הדין האזוריים להן, מהוות את התשובה להערת בית הדין הארצי, ובהערה יש, לטעמנו, משום תמיכה בקו המובע בפסיקתה של השופטת רות שנסקרה לעיל.
 
לפני סיכום
 
את דברינו ברשימה זו פתחנו בתכליתו של החוק, שהיא "להבטיח לכל אדם ומשפחה בישראל, שאין בכוחם לספק לעצמם הכנסה הדרושה לקיום, את המשאבים הדרושים לסיפוק צרכיהם החיוניים".
דומה, כי שורשם של העימותים המשפטיים החוזרים ונשנים סביב החוק - בין בסוגיה נשוא רשימה זו, ובין במקרים אחרים, כגון שאלת קיצוץ הגמלאות שנדונה בפרשת מחויבות,[24] או שלילת הגמלה בשל שימוש ברכב שנדונה בבג"ץ חסן[25] - בהימנעותו של המחוקק מהגדרת הסף של אותם צרכים חיוניים, אותה "זכות לקיום (מינימלי) בכבוד" שעמדה במוקדי המחלוקת בפרשות מחויבות וחסן – לצד שחיקה וכרסום עקביים בשיעור גמלת הבטחת ההכנסה בפרט ובשאר מערכי התמיכה בכלל (כגון השחיקה הנמשכת במערך הדיור הציבורי).
כל עוד לא יוגדר מהם אותם משאבים הדרושים לסיפוק צרכים חיוניים, ישובו ויתעוררו בהכרח מחלוקות סביב סוגיה זו, שכן כאשר לא ידוע מהו אותו רף של קיום מינימלי בכבוד, לא ניתן לדעת האם פוגעים בו.
בפרשת מחויבות עמדה שאלה זו לדיון ישיר, ובשלב מסוים אף הוציא בית המשפט העליון צו המורה למדינה לעשות כן, צו שלא כובד על ידי המדינה ובוטל מאוחר יותר עם שינוי ההרכב שדן בתיק.[26] אין לנו אלא להצר על כך שעניין זה לא בא על תיקונו במסגרת פרשת מחויבות והוא שב ומתעורר מאז שוב ושוב. להערכתנו, בסופו של דבר לא יהיה מנוס ובית המשפט יאלץ לשוב  ולהידרש לשאלה זו של הצורך בקביעת אותו רף. להערכתנו התוצאה גם תהיה שונה לאור שינוי העיתים.[27]
  
סיכום
 
שאלת ראייתה של "עזרה משפחתית" כהכנסה, היא שאלה מורכבת שפנים רבות לה: בחוק, בפרשנות, בשיקולי מדיניות, בשאלות של גבולות התערבות החוק ביחסי התא המשפחתי ועוד. בתי הדין לעבודה, שנדרשו לשאלה זו על ידי האגף, חזור והדרש, יצקו תוכן ל"שתיקת" החוק.
בפרשת בנישו, הציב בית הדין את יסודותיה של ההלכה, ובעניין אורן הציב את דלתיה: מקום בו מדובר בעזרה שאינה קבועה, או שאינה בסכום משמעותי, אין היא נחשבת ל"הכנסה" הפוגעת בזכות להבטחת הכנסה. מקום בו התמיכה היא קבועה ובסכומים משמעותיים המשפיעים השפעה של ממש על יכולתו הכלכלית של מבקש הגמלה – היא עשויה להיחשב כהכנסה. ראוי לשים לב, כי  בנוסף לקביעה המפורשת בדבר הפרשנות, במנעד בין בנישו לאורן, בתי הדין נוטים למצוא דרכים לאבחן מה יחשב מלכתחילה הכנסה או לא, שלא על סמך טעמיי בנישו-אורן. כך למשל, בעניין פרידמן נקבע שמדובר רק ב"צינור" ולכן העזרה לא נחשבה כהכנסה, ובעניין אוזן נקבע, כי כספים שניתנו על ידי האחים היו הלוואה, וזו הסיבה שאין לראותם כהכנסה.
הנחיות שהוציא המוסד לביטוח לאומי, לאור פסיקות בית הדין, קבעו שתי חלופות לסף קובע- שתמיכה סדירה העולה עליו תיחשב כהכנסה: עד 13% מהממוצע במשק ליחיד (כ- 1,150 ₪), או 17% מהממוצע במשק למשפחה (כ 1,450 ₪).
בתי הדין האזוריים לעבודה אשר נדרשו עד כה לפרשנותן של הנחיות אלו, כמו גם לתקפותן, היו תמימי דעים כי רק סכומים העודפים על הסף הקובע עשויים להיחשב כהכנסה. לעניין תקפותן של ההנחיות משתמע כי מספר פסקי דין שעסקו בשאלה זו ראו את ההנחיות כתקפות, ואילו בפסיקה חדשה ומנומקת של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב נקבע מפורשות כי הנחיות אלו אינן מידתיות וכי אין לפעול על פיהן אלא לבחון כל מקרה לגופו. לטעמנו ניתן למצוא חיזוק לכיוון זה באמרת אגב של בית הדין הארצי לעבודה.
  
תגיות: ביטוח לאומי, הבטחת הכנסה, עזרה משפחתית, קיום מינימלי בכבוד, זכויות יסוד, זכויות חברתיות
[1] דברי ההסבר להצעת חוק הבטחת הכנסה, תש"ם-1979, ה"ח 1417, עמ' 2.
[2]מאמר זה יעסוק בסוגיית עזרה משפחתית כהכנסה ולא במקורות הכנסה אחרים, גם אם דומים בטיבם, כגון תרומות ותמיכה שאינה ממשפחה.
[3] חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א – 1980
[4] פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961
[6] בל (ב"ש) 2780/06 בנישו אהרון נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 8.10.07).
[7] עבל 681/07 בנישו נ' המוסד לביטוח לאומי  (פורסם בנבו, 6.7.2009)
[8] שם, עמ' 9-7.
[9] שם, עמ' 12-11.
[10] עבל (ארצי) 618/08 אורן דנה נ' המוסד לבטוח לאומי (פורסם בנבו, 16.01.11).
[11] שם, עמ' 9.
[12] שם, פסקה ז, עמ' 8.
[13] אציין,  כי באחד התיקים בהם ייצג כותב רשימה זו, נטען על ידי המוסד לביטוח לאומי, כי אם מדובר בחודשיים שלושה אז לא יילקח כל הסכום בחשבון.
[14] בל (ב"ש) 27499-12-10 פרידמן נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 29.08.2012).
[15] שם, עמ' 22.
[16] בל (ב"ש) 31389-05-11 אוזן נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו,15.01.2013)
[17] בל (ב"ש) 52142-02-11 זיזובה נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 17.01.2013)
[18] שם, סע' 20 לפסה"ד.
[19]  בל (ב"ש) 44448-10-11בל (ב"ש) מנשירוב נטליה נ' המוסד לביטוח לאומי ( פורסם בנבו, 04.04.2013).
[20] שם, סע' 11 לפסק הדין.
[21] ב"ל (ת"א) 9128-01-12 פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 13.8.13).
[22] השאלה מה גבולותיו המדויקים של הקיום שאותו ראוי להבטיח באמצעות הבטחת ההכנסה לא נדונה בפסק הדין, ואף אנו לא נעסוק בה במסגרת זו.
[23] עבל (ארצי) 6682-03-12 אבי בן אברהם נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 04.07.2013)
[24] בג"ץ 366/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי ואח' נ' שר האוצר ואח' (פורסם בנבו,12.12.2005,).
[25] בג"ץ 10662/04 סלאח חסן נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 28.2.2012),
[26] עמדתה של המדינה הייתה, כי אין זה נכון לחייבה לקבוע רף מוגדר של קיום בכבוד, הן בשל העדר בסיס חוקי לכך, והן בשל כך כי הדבר אינו ניתן לחישוב שכן מכלול שלם של הטבות (שחלקן לא כספיות) עומד גם הוא לרשות מקבלי הגמלאות. המדינה טענה גם כי הדבר הוא חסר תקדים ולא נעשה בשום מקום בעולם. בית המשפט העליון לא קיבל את הסתייגותה של המדינה מן הצו, וביטולו של הצו לבסוף נבע מדחייתה של העתירה בשל העדר הוכחה של פגיעה אישית בעותרים. וראו גם רשימתו של ד"ר אבישי בניש "בג"ץ וקיום בכבוד: אפשר גם אחרת" המכון הישראלי לדמוקרטיה, http://www.idi.org.il/ספרים-ומאמרים/מאמרים/בגץ-וקיום-בכבוד-אפשר-גם-אחרת.
[27] ראו דברי הנשיאה (בדימוס) ביניש: שירי רגב-מסלם וחגי קלעי "ראיון עם הנשיאה (בדימוס) דורית ביניש" מעשי משפט, כרך ה 2013, בעמ' 167.