גליון מספר 3 חורף תשע"ד
עורכת ראשית: עו"ד קארן שוורץ-אמיגה | עורך: עו"ד שוקי פרידמן | עורכת מדיה: עו"ד יעל שמחי

התמודדות עם ניתוקי מים – תמונת מצב

|24/11/2013|

ניתוקי מים בשל חוב כספי, הנה תופעה  המתרחבת לכדי  עשרות אלפי מקרים בשנה. בעקבות רפורמת המים בישראל נדרש  האגף לסיוע משפטי  במשרד המשפטים, להתמודדות בבתי המשפט עם מציאות ניתוקי המים על השלכותיה. לצד ייצוג צרכנים רבים בתביעות פרטיות בבתי המשפט האזרחיים, הוגשו לאחרונה לבג"ץ עתירות הנוגעות לחוקיות הליכי ניתוקי המים בנקודת זמן זו, באמצעות האגף לסיוע משפטי כמו גם על ידי גופים אחרים. רשימה זו תתאר את תמונת המצב העדכנית ואת דרכי ההתמודדות המשפטית עם ניתוקי מים בשל חובות כספיים. העקרונות המשפטיים שיפורטו יכולים לשמש גם להתמודדות עם ניתוק של מוצרי יסוד חיוניים אחרים.  

רקע: על הרפורמה במשק המים
משק המים בישראל עבר שינוי דרסטי בעשור האחרון. חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001 (להלן: "החוק"), העביר את ניהול משק המים מהרשויות המקומיות לתאגידי מים. המעבר התנהל בעצלתיים ועד לשנת 2008 רוב אספקת המים סופקה עדיין באמצעות הרשויות המקומיות.[1]
חרף חוקי עזר, שאפשרו לרשויות רבות לנתק צרכן ממים בשל אי תשלום חוב לאחר התראה קצרה, בפועל, מדיניות האכיפה של הרשויות המקומיות התחשבה בשיקולים סוציאליים ואחרים בטרם ניתוק מים. בשנת 2004, בעקבות עתירה לבג"ץ שהוגשה כנגד חוקיות חוקי העזר,[2] נקבע "נוהל הפעלת הסמכות לנתק מים" שהסדיר ומיתן במקצת את אפשרות הניתוק.[3] בתמצית, נוהל ניתוקי מים קבע כללים ותנאים להפסקת אספקת המים על ידי הרשויות המקומיות, ובהם חובת התחשבות במצב כלכלי קשה, ואי ניתוק מים לצרכנים במצב אישי קשה, שייקבע על בסיס חוות דעת של לשכת הרווחה.
 
בשנת 2006 הוקמה רשות המים, כגורם מפקח על פעולות תאגידי המים, ובשנת 2007 נכנסה לתוקפה הוראה המחייבת את כל הרשויות המקומיות להעביר את ניהול משק המים לידי תאגידים ציבוריים,[4] וכאמור, עד שנת 2008 עברו מרבית הרשויות המקומיות לפעול באמצעות תאגידי המים.[5] במסגרת הרפורמה במשק המים נכנסו לתוקף ביום 1 בינואר 2010, תעריפי מים ארציים ואחידים, המבוססים על עקרון העלות. המעבר לתעריפים אחידים גרם לעליית תעריף המים והביוב בכ-30% בממוצע. משנת 2010 נותקו כ- 15,000 משקי בית על-ידי כשמונה תאגידי מים (כעולה בעתירת האגודה שתפורט בהמשך).[6]
כיום, תאגידי המים הנם בבעלות הרשות המקומית, אך החוק מאפשר העברת הבעלות בתאגיד לידי ידיים פרטיות.[7] מטרות החוק משלבות מטרות ציבוריות של העלאת רמת השירות, עם מטרות המעודדות את התפתחות המגזר הפרטי כגון: שיתוף משקיעים פרטיים בבעלות ובחלוקת רווחים. למרות המטרות המשולבות בחוק, הרפורמה במשק המים הוכרה בבית המשפט העליון כמהלך של הפרטת משק המים, נוכח העובדה כי התפיסה התאגידית של שירותי המים עוצבה על פי עקרונות כלכליים-עסקיים מובהקים ו"אינם כבעבר שירות ציבורי הניתן ללא כוונות רווח".[8]   
חוק תאגידי מים וביוב קובע איסור על ניתוק או צמצום אספקת מים, אלא אם יקבעו כללים המסדירים זאת כאמור בסעיף 146 לחוק. הוראת מעבר קובעת, כי כל עוד לא נקבעו כללים יחולו "ההסדרים שנקבעו לפי כל דין, ושהיו בתוקף בתחומה ערב יום תחילת פעילותה",[9] ואילו סעיף 156 לחוק קובע, כי יש להתקין כללים לניתוק בתוך שישה חודשים מיום תחילתו של החוק. בהעדר כללים, פועלים תאגידי המים על פי נוהל משרד הפנים שנקבע בעידן הרשויות המקומיות כאמור לעיל.

הפרטת משק המים והשינוי בבסיס החוקי, פותחים אפשרויות חדשות לטענות נגד ניתוקים, ועיקר דיוננו יוקדש לכך.
 
התמודדות כנגד הניתוק בערכאות אזרחיות
הדרך המקובלת והסלולה לתקיפה ישירה של החלטה לנתק צרכן ממים, בין אם הספק הוא הרשות ובין אם הוא תאגיד מים, היא בבית משפט אזרחי (בית משפט שלום על פי רוב), בדרך של הגשת תביעה לפסק דין הצהרתי, צו מניעה קבוע האוסר על ניתוק ממים, צו עשה לחיבור מחדש, ובמקרים מתאימים – תביעת נזיקין.
בחינה של פסקי דין שניתנו בהליכים מסוג זה במהלך השנים, מצביעה על כך שבמקרים בהם נקבע כי החוב שנוי במחלוקת, הדבר סייע לבית המשפט לאסור על הניתוק.[10]  לעיתים, עצם הגשת התביעה הובילה את ספק המים לנכונות להגיע להסדר פריסת תשלומים מתחשב יותר בצרכן ובכך השיגה את יעודה.[11]  עם זאת, תועלתם של הליכים אלה מצומצמת. בחלק מהמקרים, הסדרי התשלום שאושרו בהסכמת הצדדים גבוהים במידה ניכרת מהסדרי התשלומים הנקבעים לחייבים אלה במסגרת צווי תשלום בהוצאה לפועל,[12] בפרט כאשר פריסת התשלומים הגבוהה מתווספת לתשלום החשבון השוטף. להערכתנו, הגם כי מדובר בפסקי דין שניתנו בהסכמה, במקרים רבים יש לשער, שאין זו הסכמה מושכלת ומודעת של הצרכן, אלא פעולת "אין ברירה" מצדו, שניתנה מתוך מצוקה על מנת שאספקת המים לביתו תחובר.
יחד עם זאת - מספר פסקי דין קבעו, כי ניתוק מים לשם גבית חוב הנו צעד בלתי מידתי,[13] כי אין לנקוט בו אלא רק כאמצעי אחרון,[14] כי פקודת המסים (גביה) אינה מאפשרת צעד זה ללא חוק עזר מתאים,[15] ואף כי חוק העזר לשם ניתוק ממים חוקק בחוסר סמכות.[16]  מנגד, ישנם פסקי דין שאפשרו את הניתוק, אם כי לרוב שאלת עצם חוקיות הניתוק לא נדונה לגופה בפסקי דין אלה.[17]
ראוי לציין, כי חרף אי האחידות בפסיקה לעצם שאלת חוקיות הניתוק בגין חוב, בסופו של יום, רק במספר מצומצם של פסקי דין שנסקרו (באמצעות תוכנות משפטיות) תוצאת ההליך הותירה את הניתוק על כנו, וברובם של ההליכים, בדרך זו או אחרת הבעיה נפתרה.  
 
כאמור, במקרים המתאימים, ניתן לשקול אף תביעות נזיקין כנגד ספק המים. כך למשל, נפסק לחקלאי שנותק במשך שנה מזרם המים פיצוי בסך 120,000 ₪, כאשר בין נימוקי פסק הדין צוין כי "ניתוקו מרשת המים הייתה פעולה בלתי מידתית".[18]  פיצוי נפסק גם לאחר שנקבע, כי לא ברור האם לצרכן יש חוב שהוביל לניתוקו. נקבע, כי גם אם בסופו של יום החוב יוכח - "עדיין, לאור הנתונים ...לא היה מקום להפעיל צעד כה דרסטי כמו ניתוק התובעת מאספקת מים, שבכל מקרה אינו מביא לפירעון החוב אלא רק יוצר לחץ על התובעת".[19] במקרה אחר נפסק פיצוי בגין ניתוק מים כאשר נקבע שעל תאגיד המים היה לפעול בדרכים חלופיות בטרם ניתוק.[20] יצוין, כי נמצא גם מקרה בו ניתן פיצוי בגין ניתוק מים שלא בהתאם לנהלי משרד הפנים.[21]
 
ההליכים האזרחיים שנסקרו לעיל מהירים, זמינים ופשוטים יותר מאשר הגשת עתירות מנהליות. יחד עם זאת, ככל שהתאגיד יטען כי הוא פועל בהתאם לכללי רשות המים, יש לצרף את רשות המים כצד לתביעה האזרחית ובמסגרתה ניתן לתקוף תקיפה עקיפה את חוקיות וסבירות מדיניות ניתוקי המים ואת פיקוח רשות המים על התאגידים. גם אם מהלך מסוג זה אפשרי, יש לזכור כי השפעתו של פסק דין האוסר ניתוק ממים במסגרת תיק אזרחי קונקרטי - מוגבלת.
 
תקיפה מנהלית של ניתוקי המים
הגשת עתירה התוקפת את עצם חוקיות הניתוק, מאפשרת להתמקד בהיבטים חוקתיים וחברתיים רחבים של התופעה במסגרת הדיון המשפטי, ולחייב את רשות המים בנקיטת מדיניות כלל ארצית. למרות שניתן לגרוס, כי החלטת תאגיד מים לנתק חייב ממים הנה החלטה מנהלית שיש לתקוף בבית משפט לעניינים מנהליים, עד כה נטיית בתי המשפט הייתה, שלא להכיר בתאגידי המים כ"רשות מנהלית" מכוח חוק בתי משפט לענייניים מנהליים,[22]  ואילו החלטות רשות המים, הנוגעות לניתוק מים, אינן מצויות בתוספת לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000. על כן, על מנת לתקוף תקיפה ישירה את מדיניות ניתוקי המים של רשות המים, יש לעתור לבג"ץ.[23]
 
העתירות נגד חוקיות ניתוק המים
בשנת 2013 הוגשו שלוש עתירות לבג"ץ, בטענה שניתוק המים על-ידי תאגידי המים נעשה בחוסר סמכות.[24] כל שלוש העתירות העלו טענות חוקתיות ומנהליות של חוסר סמכות ואי תחולת הוראות המעבר כגון: פירוש החוק לפי פשט סעיפיו, תכלית דברי ההסבר לו והיחס בין סעיפיו.[25] לוז הטענה הוא, כי חוק תאגידי מים וביוב קובע איסור על ניתוק או צמצום אספקת מים, אלא אם יקבעו כללים המסדירים זאת כאמור בסעיף 146 לחוק. עמדת רשות המים גורסת, כי ניתוקי המים מבוצעים מכוח הוראת המעבר בחוק הקובעת, כי כל עוד לא נקבעו כללים יחולו "ההסדרים שנקבעו לפי כל דין, ושהיו בתוקף בתחומה ערב יום תחילת פעילותה".[26] הבסיס להסדרים אלה, לטענת רשות המים, הוא נוהל משרד הפנים שנקבע בעידן הרשויות המקומיות, בעקבות העתירה לבג"ץ. בעתירות נשללה עמדה זו ונטען, כי הוראת המעבר פגה, מאחר וסעיף 156 קובע כי יש להתקין כללים לניתוק בתוך שישה חודשים מיום תחילתו של החוק. מכיוון שכבר חלפו שנים רבות וטרם נקבעו הכללים, הרי שפעולת ניתוק מים כיום מתבצעת בחוסר סמכות.
 
טענות נוספות בעתירת הסיוע המשפטי
בהמשך רשימה זו נבקש לסקור שלושה היבטים מרכזיים שהועלו בעתירה שהוגשה על-ידי האגף לסיוע המשפטי והקליניקות המשפטיות באוניברסיטת ת"א באמצעות פרופ' נטע זיו וכותבי שורות אלה (להלן: "העתירה"). טיעונים המבקשים לחשוף את ההקשר המשפטי - חברתי הרחב יותר של תופעת ניתוקי מים: ההתחשבות בחיים בעוני, היותה של אספקת מים ביתית זכות יסוד, וההתאמות המשפטיות הנדרשות בעידן של הפרטת השירות.
טיעונים אלה ביקשו לשלב בשיח המשפטי של עילת חוסר הסמכות, את הפרטת משק המים ואת ה"חיים בעוני" כגורמים משמעותיים שמשפיעים על מבחני האיזון שבין הפגיעה בזכות למים ובין האינטרס של התאגידים בגבייה יעילה. את מלוא טענות העתירה ניתן לקרוא באתר של האגף לסיוע משפטי,[27] ואנו נביא את עיקרי הדברים.
 
ההתחשבות בחיים בעוני
העתירה התמקדה בהצגת העוני כגורם רלוונטי לבחינת שאלת הסמכות לנתק ממים, מתוך תפיסה, כי מצוקה כלכלית וסוציאלית היא שיקול רלוונטי בבחינת מקור והיקף הסמכות לפעולת גוף ציבורי - הן בעיצוב הכלל המשפטי והן בפרשנותו בהליך השיפוטי.[28]  בעתירה הוצגה בהרחבה  מציאות חייהם של עשרה עותרים, המגיעים מאזורים שונים בארץ ומקבוצות שונות באוכלוסייה, אשר לכולם מכנה משותף: חיים בעוני, קיומם של חובות רבים וקושי לעמוד בהסדרי החוב הקשיחים המוצעים להם על-ידי תאגידי המים. קשת המקרים מצביעה על כך, שאין מדובר בבעיה נקודתית זו או אחרת, התייחסות נוספת לכלליות הבעיה ניתנה במסגרת דוגמאות כיצד נוהל ניתוק המים אינו מיושם באופן שיטתי ובנוגע ליחס הנוקשה שהם מקבלים מעובדי התאגיד.
היבט נוסף של החיים בעוני עלה מתוך טענת אי התאמת הסכום המינימלי של החוב בנוהל משרד הפנים לבצוע הניתוק, למציאות שהשתנתה עקב גידול משמעותי בהוצאה השוטפת על המים, מתוך סך ההכנסה של משפחות החיות בעוני. זאת, עקב הקיצוץ בקצבאות שחל בשנת 2003 והעליה המשמעותית במחירי המים, כפועל יוצא מהרפורמה במשק המים.
לבסוף, העתירות בקשו לטעון כי יש להתייחס לחיים בעוני במסגרת השיקולים ששוקל בית המשפט, בבואו לבחון את עקרון חוקיות חקיקת המשנה ביחס לאוכלוסיות חלשות.[29]  זאת, בין היתר, עקב הפגיעה הכפולה הנגרמת לאוכלוסיות חלשות, בשל חוסר מודעותן לפגיעה בזכויות וחוסר יכולתן לפעול למימושן.[30]          
 
 
אספקת המים הביתית כזכות יסוד
 בלב העתירה הוצבה הזכות למים כזכות יסוד, שהוכרה הן במשפט הבינ"ל והן בדין המקומי.[31] העתירה סוקרת את התפתחות המושג של מים כזכות יסוד במשפט המשווה והבינלאומי כמשאב קיומי בסיסי, אשר ההתייחסות אליו כמשאב כלכלי, המנוהל לפי עקרונות שוק חופשי, עלולה לשלול את הגישה אליו מאוכלוסיות חלשות. נטען, כי הכרה זו חלחלה לדין המקומי וכי בית המשפט העליון עמד על ערכם המנחה והמכוון של ההסדרים הבינ"ל, ונסמך עליהם בבססו הגנה חוקתית ישראלית לזכות למים, עקב אופיים כטובין בעלי אופי ציבורי המוקצים לכל חברי הקהילה, ואינם ככל מוצר סחיר. בהתאם לכך, צוינה בפסיקה  זכות היסוד להיות מחובר לרשת המים באופן שוטף, לצרכים קיומיים כשתייה.[32]
לבסוף, אוזכרה בעתירה הכרתם של בתי המשפט בישראל בחיוניות המים, כמו חיוניותם של מזון, דיור בריאות וחינוך - כתנאים בסיסיים למיצוי כלל הזכויות האזרחיות שהגנתן זכתה כבר להכרה, כגון חופש הביטוי, חופש העיסוק וזכות הקניין.[33]
 
מעבר לחשיבות ההכרה במים כזכות יסוד לצורך בחינת הפגיעה בה באמצעות מבחני פסקת ההגבלה,[34] ההכרה במים כזכות יסוד משפיעה על אופן ניתוח מבחני הסמכות המנהליים. ככל שהפגיעה בזכות גדולה יותר, יש להקפיד בדווקנות על מבחני הסמכות, ולתת פירוש מצמצם לעילות המנהליות השונות ובכלל זה: פרשנות החוק המסמיך,[35] הקפדה על עקרון חוקיות המנהל,[36] הכרה במועד לקביעת כללים כמחייב. יש לציין, כי אף שאלת הסעד מושפעת ממידת הפגיעה בזכות. כך, ככל שהפגיעה רבה יותר, הנטייה לאפשר סעד של בטלות יחסית קטֶנה.[37]
 
ההתאמות המשפטיות הנדרשות בעידן ההפרטה
בעתירה ביקשנו להדגיש את השפעות ההפרטה על אופן הפעלת הסמכות לנתק ממים ועל השיקולים המנחים את התאגידים. סברנו, כי השינוי הגדול שעבר משק המים מחייב בחינה זהירה וקפדנית ופרשנות מצמצמת של סמכות תאגידי המים לנתק ממים כאמצעי גבייה. 
הטיעונים החוקתיים מקבלים משנה תוקף כאשר ספק השירות, וממילא גם בעל הסמכות לפגוע בזכות, הוא גוף פרטי. אי התאמת נוהל ניתוק המים של משרד הפנים (שנכתב עבור רשויות מקומיות המספקות מים) להחלה על התאגידים מדגים היטב זווית אחת של טיעון זה.
במסגרת זו דנו בצורך להטיל פיקוח מיוחד על תאגידים המספקים שירות ציבורי, מאחר ואינם חולקים את התרבות המוסדית ואת הפנמת תורת האיזונים המעצבת את השירות הציבורי.[38] הצבענו על כך שבתאגידים אין מנגנון מקביל לוועדת חריגים שפעל בחלק מהרשויות בשעתו, ויש זרות (ואולי אף בעיית סודיות) בין התאגיד לבין מחלקת הרווחה שאמורה, לפי הנוהל, לספק דו"ח על צרכנים בעלי מצוקה אישית קשה.
בנוסף, וחמור מכל, לתאגיד המים ולעובדיו בעיית נאמנות כפולה: כמוגדר בחוק ובפסיקה, אספקת המים הנה מטרה ציבורית, אך מנגד מטרת התאגיד הנה השאת רווחי בעליו. כך נוצר מצב של ניגוד עניינים מובנה ובעיית נציג כפולת פנים.[39] בית המשפט כבר נדרש לנושא זה בבג"ץ הפרטת בתי הסוהר[40] וציין כי:
"בקבלו סמכות הפעלה של כוח שלטוני, הגורם הפרטי אינו מנותק מחשש לניגוד עניינים ממשי בפעולותיו. ... שיקולי כדאיות ועשיית רווח פרטי זרים הם באופן מוחלט לתורת האיזונים... החדרת גורמי כדאיות למיניהם אל תוככי שיקולי השימוש בכוח טומנת בחובה פוטנציאל לפגיעה ממשית." (שם, פסקאות 32-33)
 
התאגיד, בהיותו זה שמיישם את נוהל הניתוקים, מחליט את מי לנתק, מתי, כיצד ובמי להתחשב. בכך, מוקנה לו שיקול דעת מהותי ורחב, העולה כדי האצלה פסולה.[41]
העתירה הצביעה על כך, שעמדת המחוקק הנה נגד הענקת שיקול דעת מהותי לתאגיד שמפעיל שירות ציבורי חיוני בעל פוטנציאל של פגיעה בזכות יסוד. הדבר נלמד מהתנגדות המחוקק להארכת "תכנית ויסקונסין" בשנת 2010, ומההצעה העדכנית שהוגשה במסגרת חוק ההסדרים, בה שונה הסדר זה בשל מתן שיקול דעת וסמכות שלטונית לתאגיד האם לשלול גמלה.[42]  בהקשר זה, נטען לגבי חשיבות הדיון הפומבי בכללי הפעלת סמכות שלטונית כאשר זו מופרטת.[43] בעתירות התוקפות הפרטה חשוב לבחון גם את התועלת הכלכלית גרידא, לפיכך בעתירה נטען כנגד המיתוס שהתנהלותו של התאגיד נגזרת רק משיקולי יעילות כלכלית מצרפית. אופי הפרטת משק המים בישראל יצר מציאות לא יעילה מבחינה כלכלית, מאחר והתאגידים פועלים בו כ"מונופולים אזוריים" אשר כלפיהם כוחות השוק הקלאסיים אינם אפקטיביים. התאגיד פועל באזור פעילות מוגדר, ולכן אינו יכול לחתור להרחבת מעגל לקוחותיו מאחר ואלו משויכים לאזור פעילות של תאגיד אחר, הפועל כמונופול באזורו. במצב זה, על מנת להשיא רווחיו, על התאגיד לפעול בכל דרך כדי להגביר את עומק הגבייה, ולא רק להתייעל בדרך פעולתו. מכאן גם עולה, כי בשיקולים הסוציאליים שמכתיב הנוהל לבחירה בין אמצעי הגבייה הקיימים, מתערבים בהכרח שיקולי רווח.
לבסוף, בעתירה מוצגים שיקולים זרים המנחים את תאגידי המים כיצד ובאילו מקרים יש לנתק ממים. זאת, מתוך עיון בתנאי מכרז להעסקת קבלן פרטי לבצוע ניתוק, המתמרץ אותו לנתק יותר צרכנים, ומהווה שרשור הפרטת סמכות הניתוק. במקרי ניתוק ספציפי, ככל שניתן להצביע על תנאי מכרז דומים, הדבר יסייע לחשוף את השיקולים הזרים העומדים בבסיס פעולת ניתוק המים.
 
במקום סיכום
שלש העתירות, שעצם הגשתן בסמיכות מדברת בעד עצמה, אוחדו והן תלויות ועומדות בפני בית המשפט וקבועות לדיון לשנת 2014. בהעדר צו על תנאי, ניתן להמשיך לפעול כנגד ניתוקי המים במגוון הדרכים שפורטו ברשימה זו. הליכים משפטיים העוסקים בניתוקי מים ראוי שיכללו את הטיעונים במסגרת הטיעון שהוצגה לעיל, המורכבת משלוש צלעות מרכזיות: החיים בעוני, המים כזכות יסוד ושיח ההפרטה.
נראה גם, כי בשינויים המתאימים ניתן להיעזר בטיעונים אלה כנגד הפסקת אספקת שירותים חיוניים ציבוריים אחרים, כמו למשל חשמל. 
אנו מקווים בכך לקדם את ההכרה לזכאות בסיסית לקבלת מוצרי יסוד בסיסיים, שאל לה למדינה למנוע  ממי שאין ידו משגת לשלם עבורם, בדומה לזכות לחינוך ולשירותי בריאות בסיסיים.
 
תגיות: ניתוק מים, תאגידי מים, זכות חברתית, הזכות למים, הפרטה, חיים בעוני, הזכות לאספקת שירותים בסיסיים

* הכותבים מבקשים להודות לפרופ' נטע זיו על הערותיה.
[1] כך למשל, בשנת 2004, כשלוש שנים לאחר קבלת החוק, פעלו רק שישה תאגידי מים בישראל (תאגידי הגיחון (ירושלים), מניב ראשון (ראשון לציון), מיתב (פתח תקווה), מי נתניה, אריאל והתנור (מטולה)).
[2] בג"ץ 5671/01, 6273/01, 476/02, הל"ב התנועה למלחמה בעוני ואח' נ' מנהל  אגף הגבייה, עיריית תל אביב ואח', תק-על 2004(2) 642 (2004).
[4] סעיף 6א לחוק.
[5] עד היום הוקמו 52 תאגידי מים וביוב המשרתים כ- 6 מיליון אזרחים בכ- 130 רשויות מקומיות, מתוך 184 רשויות. (החוק אינו חל באיו"ש, על מועצות אזוריות ועל אגודות מים). הנתונים מתוך אתר רשות המים (28/8/13. http://www.water.gov.il/Hebrew/Municipal-sector/Pages/Water-and-sewage-corporations.aspx
[6] התופעה זכתה לאחרונה אף להתייחסות קולנועית בסרט "מנתק המים" שהוצג במספר פסטיבלים בנין לאומיים  לסרטים.
[7] ראו פרק ח' לחוק וכן, אלרן שפירא בר-אור "ההפרטה של שירותי הספקת המים בישראל: באפיק ההפרטה 'המוחלטת'" חוקים א, 2009, 319.
[8] נחום בן אליה, משק המים התאגידי החדש: האם הרפורמה הוכרעה? מחקרי פלורסהיימר האוניברסיטה העברית ע' 8 (2009).
[9] ס' 152 לחוק.
[10] תק (ת"א) 9675/03 גולוד שושנה נ' עיריית ת"א, (פורסם במאגרים, 28.1.2004).   
[11] אין ברשותנו את פרטי פסקי הדין, אך משיחות עם עו"ד מייצגים ידועה לנו פרקטיקה זו. תימוכין לה, אם כי במסגרת הסדר עם עירייה המספקת מים , ניתן לראות ב: ת"א (י-ם) 43665-11-12 מוטהדה דוד נ' עירית ביתר עלית (לא פורסם, 22.11.2012), בו חוב של 6,274 ₪ נפרס לתשלומים בני 60 ₪.
[12] ראו למשל, ת"א (שלום י-ם) 22218-11-12 זיאד קואסמי נ' חב' הגיחון (לא פורסם); לאחר הגשת התביעה התקבלה פשרה עם תוקף פס"ד שקובעת, כי הצרכן ישלם מדי חודש 1000 ₪ בנוסף לשני תשלומים מקדמיים בני 5000 ₪.
[13] תא (ק"ג) 779/04 ישיבת קרית מלאכי נ' עירית קרית מלאכי (פורסם בנבו, 14.8.2005).
[14] בש"א (חד') 1445/01‏ ‏עמותת בית כנסת אור ישרים נ' ריסט בע"מ (פורסם במאגרים, 3.6.2001).
[15] הפ (י-ם) 660/06 דניאל מקמלאן נ' המועצה המקומית גבעת זאב (פורסם במאגרים, 5.6.2012), וראו גם בש"א (חד') 1445/01‏ לעיל ה"ש 14. ובהקשר שונה ראו גם קביעה כי  "אין לאוניברסיטה (בעלת מעון הסטודנטים-ע.נ.) זכות לעשיית דין עצמית בדרך של ניתוק מים... ", ברע (י-ם) 4293/02 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' נילי דה פז (פורסם במאגרים, 5.1.2003).
[16] ת"פ (שלום רמ') 1020/97 מדינת ישראל נ' יוסף חליבה, תק-של 98(1). אם כי שם קביעה זו ניתנה בהקשר של זיכוי מעבירה פלילית לצרכן שהתחבר "פיראטית" לאחר שנותק ממים.
[17] למשל, עתמ (נצ') 1151/05 סארי שיבלי נ' המועצה המקומית כפר שיבלי אום אל גנם (פורסם במאגרים, 24.11.2005). פס"ד זה הצטמצם לטענות העותר בדבר קיום הפרוצדורה ההכרחית של מכתבי התראה וכד' עובר  לניתוק. על פס"ד זה הוגש עע"מ , אך לא אותר פסק- הדין בעע"מ. 
    לפסיקות נוספות שהותירו את הניתוק – אם כי בנסיבות מיוחדות- ראו: תא (כ"ס) 25664-02-13 מרדכי בן שבת נ' בני ציון כפר שיתופי אגודה חקלאית בע"מ (פורסם במאגרים, 2.7.2013) המדובר בהחלטת ביניים המסרבת ליתן צו עשה במעמד צד אחד. ה.פ. (ת"א) 176302/98 בנימין קיסלר, עו"ד נ' המועצה המקומית אזור (פורסם בנבו, 10.10.1999) המדובר בניתוק שארע בשנות ה-,90 בטרם חקיקת חוק תאגידי המים ובטרם קביעת נוהל משרד הפנים. בנוסף, בפסק הדין שולבו גם שאלות משפטיות נוספות, כגון: האם המשכיר רשאי לבקש את ניתוק הנכס המושכר מאספקת מים. בש"א (חד') 2973/05 חן רון נ' אזורי נאות גולף אחזקה ושירותים בע"מ (פורסם בנבו, 6.10.2005) שם בית המשפט התיר ניתוק מים על-ידי חברה מנהלת לדייר בקיסריה בקבעו כי "המבקש בוחר לחיות מעבר ליכולתו הכלכלית, בפרויקט מפואר".
[18] תא (נצ') 5965-07 אורי לוי נ' מושב אביטל מושב עובדים להתישבות חקלאית (פורסם במאגרים, 25.6.2009).
[19] תק (ת"א) 9675/03 גולוד שושנה נ' עיריית ת"א (פורסם במאגרים, 28.1.2004).
[20] תק (רח') 10631-07-12 צבי רגב נ' תאגיד מי יבנה בע"מ/אכיפה (פורסם במאגרים, 18.12.2012). במקרה זה נוספה נסיבה נוספת של ניתוק מים בשל חוב הצרכן בדירתו הקודמת.
[21] תק (ב"ש) 40743-12-10 אבי רובנר נ' מי שבע-תאגיד מים וביוב בע"מ (פורסם במאגרים, 27.4.2011).
[22] ראו לדוגמא: עת"מ 167/07 אליק נכסים נ' הגיחון (פורסם במאגרים, 6.3.2007). אך מנגד ראו (עת"מ (ת"א) 14757-01-11 אהובה מזרחי נ' עירית חולון (פורסם במאגרים, 21.3.2013), אשר בה בית המשפט צרף את התאגיד כצד לאחר שהעתירה הוגשה נגד העיריה. נראה, כי התאגיד לא העלה את טענת חוסר הסמכות וכדי להימנע מלהתייצב לדין אף הודיע "כי בהעדר הסכמה בדבר פריסת תשלומים להסדרת חובות העותרת, לא ינקוט בפעולות אכיפה מסוג של ניתוק מים לגבי חוב העבר"( שם).
[23] יחד עם זאת, ככל שלעותר יש סעד משפטי חלופי ובפרט כאשר בג"ץ יתרשם כי מדובר במחלוקת בעלת מאפיינים פרטניים, הרי שבג"ץ ימנע מלדון בעניין כבעתירה מנהלית, ראו בג"ץ  6090/08 ברגר ואח' נ' שר המשפטים (פורסם בתקדין, 11.8.2008).  
[24] בג"ץ 671/13 משה מזרחי ואח' נ' הרשות הממשלתית למים ולביוב ואח' (פורסם בנבו, 24.4.13). הוגש על-ידי האגודה לזכויות האזרח; בג"ץ 1326/13 יאיר שנער נ' תאגיד מים רמלה בע"מ ואח' (פורסם במאגרים, 15.4.2013), הוגש על ידי צרכן באופן עצמאי; בג"ץ 4707/13 כ.ס. ואח' נ' הרשות הממשלתית למים ולביוב ואח' הוגש על-ידי האגף לסיוע משפטי והקליניקות באוניברסיטת תל אביב במינוי מטעם האגף לסיוע משפטי.
[25] בין היתר, נטען לאי מתן הקדימות שנקבעה בחוק לקביעת כללים לניתוק על  פני כללים אחרים, שגם התקנתם נקבעה בחוק. אולם בעוד שלשאר הכללים, שנקבעו זה מכבר, החוק לא קבע מועד מחייב להתקנה, לכללי הניתוק נקבע מועד, אך דווקא כללי הניתוק טרם הותקנו.
[26] ס'152 לחוק .
[27] לעיון בעתירה ראו אתר האגף לסיוע משפטי:
[28]  ר' נטע זיו "עוני, צמצום פערים ושוויון: המקרה של הזכות למים" משפט וממשל ז(2) 945, 947 (2005).
[29] בג"ץ 5304/92 פר"ח סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת – עמותה נ' שר המשפטים ומפכ"ל משטרת ישראל פ"ד מז(4). בבג"ץ זה נדונה התניית הבאת החייב בפני רשם בטרם תוצא פקודת מאסר.
[30] ראו עמ' 340 למאמרו של שפירא-בר אור, לעיל ה"ש 7, וההפניות שם, וכן המאמר המכונן של  פלסטינר, אייבל וסאראט, "היווצרותם של סכסוכים והשתנותם: מתן שם, הטלת אשם, עמידה על זכות..." מעשי משפט ג (2010). המאמר דן בקושי של אוכלוסיות מוחלשות בהכרתם את הזכויות הנפגעות וביכולתם להטיל אשם כתנאים מקדמיים לשם עמידה על זכותם בערכאות.
[31] ראו למשל: האמנה הבינלאומית בדבר זכויות חברתיות, כלכליות ותרבותיות משנת 1966, שישראל היא צד לה ואשררה אותה (ביום 3.10.1991, כ"א 1037, כרך 31, ע' 205), סעיף 11 העוסק בזכות הבסיסית למזון לצורכי קיומו של אדם. פרשנות הוראה זו, ככוללת גם זכות למים, מעוגנת כיום בפרשנות הרשמית לאמנה שנתנה ועדת האו"ם לזכויות חברתיות, כלכליות ותרבותיות, בהערה פרשנית מס' 15 מ-2002, המהווה מקור פרשנות רשמי לאמנה על ידי ועדת האו"ם לזכויות חברתיות, כלכליות ותרבותיות.
[32] בג"ץ 366/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי נ' שר האוצר, פ"ד ס(3) 464, 481, 483 (להלן: "פס"ד עמותת מחויבות; בג"ץ 10662/04 סלאח חסן נ' המוסד לביטוח לאומי, (פורסם בנבו, 28.02.2012) (להלן: "פס"ד חסן"); ע"א 9535/06 אבו מסאעד נ' נציב המים, פס' 23-29 (פורסם בנבו, 5.6.2011) (להלן: "פס"ד אבו מסאעד");                    נטע זיו "'מים זה לא בחינם.' למה לא, בעצם?" האם המשפט חשוב? 171, 171-2 (דפנה הקר ונטע זיו עורכות, 2010).
[33] ראו את פסק דינו של כב' השופט ג'ובראן בבג"ץ 10541/09 יובלים ש.ד.י. בע"מ ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', ע' 31 (פורסם בנבו, 5.1.12).
[34] ראוי לציין, כי במסגרת מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה, בג"ץ כבר קבע בעניין אחר כי ראוי להגביל את הזכות הקניינית לגבות חובות לשם שמירה על זכויות חייבים  ראו בג"ץ פר"ח, ה"ש 29 לעיל.
[35] בג"ץ 337/81 מיטרני נ' שר התחבורה פ"ד לז(3) 337, 358.
[36] כפי שהורחב לגביו בעתירת האגודה לזכויות האזרח שהפנתה לבג"ץ 6824/07 מנאע נגד רשות המיסים (פורסם במאגרים, 20.12.10)
[37] רע"פ 2524/01 סרדיוק נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נח(4) 279.
[38] בג"צ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים (ע"ר) חטיבת זכויות האדם נ' שר האוצר, (פורסם במאגרים, 19.11.2009).
[39] אבישי ביניש "מיקור חוץ בראי המשפט הציבורי: הפרטת תכניות 'מרווחה לעבודה' ובעיית כשלי הפיקוח" משפטים לח(2) 283, 303 (תשס"ח).
[40] ה"ש 39 לעיל.
[41] ראו ד' ברק-ארז אזרח-נתין-צרכן: משפט ושלטון במדינה משתנה עמ' 93 (2012).
[42] אם כי עדיין ישנן סיטואציות בהן נותר בידי התאגיד שקול דעת שלטוני לשלילת גמלה.
[43] יואב דותן וברק מדינה "חוקיות ההפרטה של אספקת שירותים ציבוריים" משפטים לז (2007) 287, 293-294.