עת סיוע גליון 2  קיץ תשע"ב
עורכת ראשית: עו"ד קארן שוורץ-אמיגה | עורך: עו"ד שוקי פרידמן | עורכת מדיה: עו"ד יעל שמחי

זהר בחשכה - ראיון עם עו"ד סיגלית זהר

|16/07/2012|

החל משנת 2004 ולאחר ביצוע מספר תיקוני חקיקה, זכאים קורבנות של עבירות הסחר בבני אדם למטרותיו השונות וקורבנות החזקה בתנאי עבדות לקבלת סיוע משפטי מהאגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים (להלן: "האגף"). זאת, בכל הנוגע להליכים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952 ובהליכים אזרחיים הנובעים מביצוע העבירות, כגון תביעות נזיקין נגד מבצעי העבירות כלפיהם.


הסיוע ניתן באופן הדרגתי. בשלב הראשון הוענק סיוע משפטי רק לקורבנות סחר בנשים לעיסוק בזנות השוהות במקלט "מעגן" לקורבנות סחר בבני אדם.[1] בחודש אפריל 2006 הורחב הסיוע המשפטי לכלל קורבנות הסחר לעיסוק בזנות, ובחודש אוקטובר באותה שנה, לכלל נפגעי עבירות הסחר בבני אדם והחזקה בתנאי עבדות.
 
עו"ד סיגלית זהר מהאגף לסיוע המשפטי - מחוז תל-אביב והמרכז היא שייסדה, פיתחה, וריכזה את הטיפול בקורבנות עבירות הסחר והעבדות במסגרת האגף.
 
עו"ד זהר פעלה כחלוצה בתחום משפטי חדש, לא מוכר, וקשה. בתחום זה, מונחים משפטיים כגון "קנייה", "מכירה", "חוב" "סחר בעבדים" ודומיהם קיבלו משמעות הלקוחה מעולמות ומתקופות אחרות – חשוכות. כמו כן, נדרש מהפך תודעתי של העוסקים בתחום. מתפיסת הנשים והגברים כעבריינים פורעי חוק האשמים במצבם ונתפסים כ"בעיה", לתפיסתם כקורבנות ושורדים של עבירות שנעברו כלפיהם. עו"ד זהר עסקה ועוסקת בפיתוח השפה והכלים המשפטיים, בחינוך העוסקים בתחום, ובעזרה בלתי נלאית, ביום ובליל, לקורבנות עצמם. לרבים מהם היא נתנה פנים וקולות והציגה את סיפורם הקשה, ואת נסיבותיהם האישיות.
 
פועלה רחב ההיקף ורב ההשפעה של עו"ד זהר לא נעלם מעיני העוסקים בתחום, ובחודש דצמבר 2011 זכתה עו"ד זהר לעיטור נשיא המדינה למאבק בסחר בבני אדם "עבור תרומתה המכרעת למאבק בסחר בבני-אדם למטרות זנות, עבדות ועבודת כפייה[2], ועל "שבנתה את מערך הסיוע המשפטי לקורבנות סחר בבני אדם" (מתוך דברי נשיא המדינה שמעון פרס בטקס הממלכתי למאבק בסחר בבני אדם, 12.12.11).[3]
 
רצינו לשתף את קוראינו אודות הפעילות בתחום קשה זה, אך גם מרתק, ובעשיית האגף לסיוע משפטי במסגרתו, וכן לחשוף במעט את סיפורם של אותם נפגעים, שלרוב הם חסרי קול, אלמוניים ואילמים.
 
בחרנו למעט בשאלות ולתת לעורכת דין זהר לדבר, והדברים אכן מדברים בעד עצמם.
 
עורכות הראיון:
 
ד"ר דפנה הקר, הפקולטה למשפטים – אוניברסיטת תל אביב.
עו"ד קארן שוורץ-אמיגה, סגנית הממונה על האגף לסיוע משפטי.
 
 
האם תוכלי לתאר לנו את תופעת הסחר בבני אדם בישראל, מתי היא החלה, מה היו מאפייניה בעבר ומה המצב כיום?
 
תופעת הסחר בבני אדם פשטה בישראל בשנות התשעים של המאה ה-20 כ"ייבוא" נשים לצורכי זנות, והגיעה לשיא ממדיה בראשית שנות האלפיים. הנשים גויסו על ידי עבריינים שלרוב הציגו בפניהן מצג שווא, לפיו ירוויחו סכומי כסף גבוהים כדי לפרנס את משפחותיהן אם יבואו לעבוד בישראל. רבות מהן לא ידעו שיעסקו בזנות, ופותו להאמין שיעסקו בעבודות אחרות כגון עיסוי, ניקיון או טיפול בילדים. המעטות שידעו שיעסקו בזנות, לא היו מודעות לתנאים הבלתי אנושיים שבהם יועסקו, ולכפיה ולאלימות שיהיו מנת חלקן.
  
התופעה התפתחה על מצע של עוני ונבעה מקריסת הגוש המזרחי ונפילת "מסך הברזל", לצד תהליכי הגלובליזציה אשר העמיקו את חוסר השוויון בין מדינות מפותחות למדינות מתפתחות ואפשרו מעבר קל יחסית בין המדינות.
 
קורבנות הסחר היו לרוב נשים צעירות, מרביתן בשנות העשרים לחייהן. רובן הגיעו ממולדובה, אוקראינה, רוסיה, בילרוס ואוזבקיסטן. לרוב הן לא עסקו בזנות בארצות מוצאן, אך הגיעו מרקע של מצוקה כלכלית קשה וביקשו למצוא פת-לחם למשפחותיהן. רוב הנשים הוברחו באופן בלתי חוקי דרך גבול מצרים, וכבר במהלך מסען נאנסו או נחשפו לאלימות. עם הגעתן לישראל נמכרו כסחורה למכוני זנות שבהם נכפה עליהן לעסוק בזנות, מכירה שלוותה בבדיקות גוף משפילות. הן נכלאו בבתי בושת, איבדו את חירותן ואת יכולת התנועה שלהן ונפלו יום יום קורבן למעשי אינוס, אלימות, איומים לפגיעה במשפחותיהן, ניתוק ובידוד, עיכוב דרכון, העדר טיפול רפואי, תשלום זעום (אם בכלל) ועבודה סביב השעון במשך שבעה ימים בשבוע לרבות בעת מחלה. רבות מהן נמכרו כמו סחורה, שוב ושוב, מיד ליד. הן שהו בישראל במצב פגיע במיוחד בשל קשיי שפה, חוסר התמצאות, ניתוק מקרוביהם ועיסוקם הכפוי במתן שירותי מין בתנאים מחפירים, תוך שלילת חופש התנועה שלהם והאוטונומיה על גופן ועל חייהן.
 
כלי נפוץ שבו עשו העבריינים שימוש לשליטה בנשים היה "שעבוד חובות". האישה נדרשה "לפצות" את סוחריה עבור עלויות הבאתה וכלכלתה, או עבור רכישתה. לשם כך, היא אולצה "לעבוד" בחינם כשאורך התקופה וגובה הפיצוי נקבעו שרירותית על ידי עבריין הסחר. ברוב המקרים, עם סיום התקופה, האשה, כאמור, נמכרה ל"סוחר" אחר, אשר אילץ אותה גם הוא לפצותו עבור רכישתה, וחוזר חלילה.
 
שימו לב למונחים בהם השתמשתי: "שעבוד חובות", "סוחרים", ""פיצוי", "רכישה", "מכירה" וכיוצא באלו. מונחים אלה שאולים מעולם המשפט המסחרי, אך מתארים, למעשה, תופעות של סחיטה, אונס, עבדות, העברה מיד ליד ועוד. זו הייתה השפה, ואלה היו המושגים שבנו את המציאות.
 
גם היחס אל נפגעות הסחר היה קשה. ייחסו להן אשם תורם. אמרו שהן רצו לעסוק בזנות ושהן לא כלכלו את צעדיהן בנוגע לעבודה שהוצעה להן. כיום ההתייחסות שונה בתכלית. נפגעות סחר נתפסות כקורבנות עבירות חמורות והטענות האלה אינן רלוונטיות. היום כבר ידוע לכל שזנות היא לעולם ביטוי של מצוקה, ושסחר בנשים וסרסרות היא ניצול של מצוקה, במיוחד כשמדובר בנשים זרות ופגיעות.
 
את מתארת עבירות חמורות ביותר שנעשו בהיקף נרחב, כמעט בגלוי. איך הדבר התאפשר?
 
שאלה מצוינת. הרי המעשים הם מעשים פליליים מובהקים, וקשה להבין כיצד הם התאפשרו. למעשה, בשנים הראשונות לתופעה היא לא זוהתה כיאות, לא הייתה מודעות לאופייה ולשינוי שעולם הזנות עבר, ומאמצי האכיפה וההגנה על הנשים לא היו מספקים. קורבנות העבירה נתפסו כעברייניות, שוהות בלתי חוקיות ללא זכויות, וגורשו מישראל עם מעצרן. במקרים רבים, הסרסורים – סוחריהן של הנשים, הם שיזמו את מעצרן וגירושן ובכך הם גם "רעננו את המלאי" וגם נמנעו מתשלום לנשים. רבות מן הנשים, שהיו מוכרות לעבריינים, נסחרו לישראל שוב ושוב.
 
מאז שנת 2003, לא מעט בזכות דו"ח מחלקת המדינה האמריקאית, החל שינוי הדרגתי בכל הקשור להתייחסותה של מדינת ישראל לסחר בבני אדם למטרות זנות, לקורבנותיו ולטיפול בתופעה. מדי שנה, החל משנת 2001, מגישה מחלקת המדינה האמריקאית לקונגרס דו"ח על המאבק נגד סחר בבני אדם במדינות לגביהן יש מידע על מספר משמעותי של קורבנות סחר בבני אדם. במסגרת זו בוחנת ארה"ב אם מדינות אלה נוקטות בצעדים מינימליים, כפי שהם מוגדרים בחוק האמריקאי, כדי להיאבק בצורות של סחר בבני אדם. הדו"ח שהוגש בשנת 2002 קבע כי ישראל הינה "מדינת יעד" מרכזית לסחר בנשים, אשר אינה עומדת בסטנדרטים המינימאליים למאבק בתופעה, דבר שהעמיד אותה בפני חשש מסנקציות כלכליות ותהודה שלילית.
 
מאז החלה המדינה להכיר בתופעה כנגע מוסרי ואות קלון לחברה הישראלית, ונקטה בפעילות רב מערכתית למיגורה, פעילות שנשאה פירות. הסחר למטרות זנות צומצם בצורה משמעותית, ויש אומרים – מוגר, הודות לחקיקה, הסדרים ומנגנונים שונים, אשר סייעו באכיפה, במניעה ובהגנה על הקורבנות. בין היתר, בשנת 2003 תוקן חוק העונשין ונקבע בו לראשונה עונש מינימום לעבירה של סחר בבני אדם. הוגשו כתבי אישום חמורים והושגו הרשעות וגזרי דין מחמירים שמגיעים עד 18 שנות מאסר בפועל. הוקמו מקלטים לקורבנות סחר המעניקים שירותים פסיכוסוציאליים ורפואיים, דמי כיס, איתור מקומות עבודה והחזרה בטוחה של הנשים לארצות מוצאן. בשנת 2004 תוקן כאמור חוק הסיוע המשפטי כך שמוענקת זכות לסיוע משפטי חינם לכלל קורבנות הסחר בבני אדם והעבדות. משנה זו ניתנת לקורבנות סחר "שנת שיקום" - אשרת שהייה לשנה בישראל הכוללת היתר עבודה ללא הגבלת מעביד או תחום עיסוק. החלטת ממשלה מספר 63 מיום 21 למאי 2006 הורתה על מינוי מתאמת בין משרדית שתפקידה לתאם את המאבק בסחר, הן בתוך המערכת הממשלתית והן בינה לבין גורמי חוץ. עו"ד רחל גרשוני מכהנת כמתאמת הבין משרדית משנת 2006, ובשל פועלה זכתה בשנת 2007 לתואר של "גיבור העושה מאמצים למגר את העבדות המודרנית" מאת מחלקת המדינה האמריקאית, זכיה המעידה על פועלה ועל השינוי העמוק שנעשה.
 
בעקבות הדברים שתיארתי ועוד, התופעה של סחר בנשים לצרכי זנות כפי שהכרנו אותה נעלמה כמעט כליל, ומשנת 2007 אנו לא נתקלים עוד בתנאים שרווחו בעבר. הנשים המעטות המאותרות כיום מדווחות לרוב על עבודה בבתי מלון ובסוכנויות ליווי, להבדיל מבתי בושת גלויים. כמו כן הן מדווחות על "תנאי עבודה" טובים יותר. הן מקבלות 50 אחוזים מהאתנן, אינן כלואות, שעות העבודה פחות ארוכות ואין פיקוח מלא על תנועותיהן. אציין, כי לדעתי הן קורבנות לכל דבר ועניין שכן קיימת שליטה ממשית בחייהן בשל זרותן ופגיעותן, פגיעה בכבודן ובחירותן וגרימה לעזוב את המדינה שבה הן גרות כדי לעסוק בזנות, על כל ההשלכות השליליות הקשות שיש בכך.
 
 האם ניתן לנשום לרווחה ולהבין כי התופעה של סחר בבני אדם מוגרה?
 
לצערי לא. במקביל לירידה המשמעותית באיתור קורבנות סחר לזנות, אנו עדים בשנים האחרונות, למרבה החרפה, לעליה באיתור של החזקת מהגרי עבודה בתנאי עבדות למטרת עבודה. התופעה אף הצריכה הוספת עבירות חדשות לספר החוקים הישראלי בשנת 2006. לרוב מדובר בעובדים זרים מתאילנד, הפיליפינים, סין, הודו ונפאל, אשר עובדים בתנאי עבדות במגזרי החקלאות, הבניין, סיעוד ומשק בית, תוך הפעלת שליטה ממשית על חייהם והגבלת חירותם. תנאי העבודה הטיפוסיים הינם עבודה במשך רוב שעות היממה, ניתוק ממוקדי תמיכה חיצוניים, עיכוב דרכון, פיקוח על תנועות העובד, תנאי מגורים ירודים (לעיתים בשירותים או במבנים רעועים), קבלת שכר זעום ועוד. בשונה מהסחר לזנות, רבים מן הקורבנות של הסחר הם גברים, אך יש גם נשים החשופות לעבירות אלו, בעיקר כאשר הן מועסקות בעבודות משק בית וסיעוד. עובדים אלה משלמים דמי תיווך מופרזים על מנת להגיע לישראל לעבוד, סכומים הנעים בין 4,000 $– 20,000 $, דבר אשר גורם לכך שהם מסכימים לבצע כל עבודה, בכל מחיר ובכל תנאי, וממעטים להתלונן.
 
העבדות המודרנית איננה מספקת את התמריץ שהיה בעבר להגן, ולו למטרות אינטרסנטיות, על בריאות העבדים. בשונה מהעבדות המסורתית שהייתה חוקית בעבר, במסגרתה מעסיקים היו קונים עבד בכסף רב ולכן היה להם אינטרס כלכלי לשמר את בריאותו לתקופת הזמן בה ניתן היה להפיק ממנו תועלת, במקרה של העבדות המודרנית עודף ההיצע העצום של אזרחים עניים, מהגרי עבודה נואשים המתדפקים על שערי המדינות המפותחות ואינם "עולים" למעסיק דבר, תמריץ זה איננו קיים.
 
גם נפגעי עבירות החזקה בתנאי עבדות וסחר בבני אדם זכאים לסיוע משפטי חינם ולשהייה במקלטים, ואלה אינם מותנים בשיתוף פעולה עם רשויות אכיפת החוק. כמו כן, נוהל האשרות של משרד הפנים מעניק להם זכות לעבוד במשך שנה בכל עבודה ולשהות בישראל כדין.
 
להבדיל מריבוי כתבי האישום שהוגשו נגד עבריינים שעסקו בסחר בנשים לעיסוק בזנות, עד כה הוגשו כתבי אישום מעטים על עבירות החזקה בתנאי עבדות וסחר בבני אדם לצורכי עבדות או עבודת כפייה, והושגה הרשעה אחת בלבד בעבירת העבדות. יחד עם זאת, נפתחו חקירות רבות על שלל עבירות נגד מהגרי עבודה כמו עושק, מרמה ועיכוב דרכון, והוגשו לא מעט כתבי אישום בעבירות אלה, דבר המסייע במיגור התופעה.
 
אם המאבק בסחר בנשים לצרכי זנות היה כל כך מוצלח, למה קשה לשחזר את ההצלחה והניסיון גם במאבק בסחר לצרכי עבדות?
 
במבט ראשון, זה באמת נראה מוזר. למעשה יש כמה גורמים המקשים מאוד על המאבק. הסחר לצרכי זנות היה ברובו בתחום העברייני "השחור", לרבות עצם המעשים, המקומות והדמויות, דבר שהקל מאוד על זיהוי הקורבנות ומקומות ביצוע העבירה. בשונה ממבצעי עבירות הסחר לזנות או עבירות נלוות, המעסיקים של העובדים הזרים הינם אוכלוסייה נורמטיבית יחסית - בעלי חוות חקלאיות, נכים עם מוגבלויות המעסיקים עובדי סיעוד וכיו"ב, וההתייחסות אליהן היא אחרת. קושי נוסף מתעורר כשברוב המקרים, העבירות מבוצעות במקומות מבודדים כמו בית פרטי, אתרי בנייה או חוות חקלאיות, כשאין בו כל סממן העשוי להעיד כי מתבצעת בו עבירה, דבר המקשה על איתור, חקירה והגשת כתב אישום, ויוצר אקלים נוח לניצול.
 
בשל היעדר כתבי אישום, כאשר אין חקירה משטרתית קשה יותר להגיע לתמונה אמיתית. קשה לבסס הגדרת קורבנות ויש קושי להמציא ראיות, גם מנהליות, התומכות בבקשה לשנת שיקום לנפגעי העבירות. נוכח תת הדיווח הקיים ופרופיל הקורבנות, שממילא ממעטים להתלונן, קשה בתנאים כאלה לפעול למיגור התופעה ולשיקום הנפגעים.
 
חשוב לציין את המאמצים שנעשים להתגבר על קשיים אלו, בין היתר, נוהל בינמשרדי שגובש, העוסק בזיהוי קורבנות עבירות אלה. כמו כן, משרד המשפטים עורך סדנאות בשיתוף עם ג'וינט ישראל וארגון  CIMI [4]שמטרתן לתת לגורמים המטפלים במשרדי הממשלה השונים ובארגונים הלא ממשלתיים, כלים לזיהוי הקורבנות. מאמצים נעשים גם במישור החקיקתי: בשנת 2006 נקבעה עבירה פלילית חדשה של החזקה בתנאי עבדות, הורחבה עבירת הסחר בבני אדם לסחר למטרות שונות (ולא רק לעיסוק בזנות), כגון נטילת איברים, הולדת ילד ונטילתו ועוד, ונקבעו עונשי מינימום והסדרים נוספים להגנה על קורבנות העבירה, ובכללם דיון בדלתיים סגורות.
 
למעשה, הקושי גדול יותר בגלל שהתופעה פושטת ולובשת כל העת צורות חדשות. אנו רק מתחילים מאבק אחד, ומיד צצה תופעה נוספת. החל מסוף שנת 2009 ואילך אנו עדים לתופעה חדשה של מחנות עינויים במדבר סיני. נשים וגברים ממוצא אפריקאי, בכללם מבקשי מקלט, עוברים התעללויות קשות מידי החוטפים והמבריחים, ומגיעים לישראל כשהם סובלים ממצב פסיכולוגי קשה, תת תזונה, הריונות כתוצאה מאונס ועוד. רבים מהם נושאים סימני אלימות קשה, וביניהם כוויות ופציעות חמורות. הם מדווחים כי הוחזקו על-ידי בדואים במחנות עינויים במדבר סיני על מנת לקבל כופר ממשפחותיהם, בנוסף על הסכומים ששולמו להם מראש, ואולצו לשמש מטרה לניצול מיני או לעבודת כפייה במהלך השבי. העינויים כוללים הצלפות, כוויות, מכות במוט ברזל או גומי, מכות חשמל, אינוס של נשים, מניעת מזון ומים ואפשרות להתקלח, כליאה במבנים סגורים, קשירה בשרשראות בכל שעות היום, תלייה על עמוד במשך שעות ארוכות, ועוד. ככל שקבלת דמי הכופר מעוכבת, כן גוברת ההתעללות. חלקם סיפרו שנדרשו לשלם סכומי עתק הנעים בין 10,000$ - 30,000$ לצורך שחרורם ממחנות העינויים. כמובן שלמרבית קורבנות ההתעללות מדובר בסכומים שאינם ברי השגה. יש שמדווחים כי כלל לא ביקשו להגיע לישראל ונחטפו בניגוד לרצונם לסיני.
 
התופעה הזו נמצאת כעת במוקד של תשומת לב בינלאומית. בדו"ח מחלקת המדינה האמריקאית בנושא המאבק בסחר בבני אדם שפורסם ביוני 2011, הופנתה כלפי מדינת ישראל ביקורת על כך שאינה מושיטה סיוע מקיף לקורבנות מחנות העינויים בסיני. גם הדו"ח שפורסם לאחרונה, בחודש יוני 2012, אשר לראשונה העלה את מדינת ישראל לדירוג הראשון וקבע כי היא עומדת בסטנדרטים המינימליים למאבק בתופעה, מתייחס לליקויים שונים בטיפול באוכלוסייה זו. בין היתר, מצוין בדו"ח שלא ניתנות אשרות למי שזוהה כנפגע עבירת העבדות. נציבות האו"ם לפליטים מכנסת פורום קבוע על נושא זה, וכך גם המתאמת הבין משרדית.
 
אנו באגף לסיוע משפטי מטפלים בנפגעים שדיווחו כי אולצו לעבוד בכפייה או שאולצו לספק שירותים שונים, ובנשים שטענו למעשי אינוס העולים כדי החזקה בתנאי עבדות לצורך שירותי מין. האגף מעניק לנפגעים אלה סיוע בבקשות לשחרורם ממתקני משמורת והעברתם למקלטים לקורבנות סחר. יצוין שרק חלק קטן מבין אלו שמדווחים על חטיפה ועינויים עונים על הגדרת קורבנות העבדות או הסחר בבני אדם, כי לרוב העינויים הם לצורך קבלת כופר, נסיבות שאינן נכללות כיום בהגדרות המשפטיות של עבדות וסחר בבני אדם בישראל ובמשפט הבינלאומי.
 
גם כאן נעשים ממאמצים להלחם בתופעה. משטרת ישראל הגישה מספר כתבי אישום נגד אפריקאים השוהים בישראל אשר שיתפו פעולה עם המבריחים הבדואים בכך שיצרו קשר עם בני המשפחה של החטופים והעבירו כספים לחשבונות הבנק של המבריחים. באחד המקרים אף הושגה הרשעה, אך כמובן שבדרך כלל אין את מי להביא לדין מכיוון שהעבירות נעשות מחוץ לשטחה של מדינת ישראל.
 
לשמחתי, בעקבות נוהל בינמשרדי בין האגף לבין שירות בתי הסוהר, על כל איש סגל במתקן סהרונים שעולה בו החשד שנתקל בקורבן עבדות, לעדכן בכתב את עו"ס המתקן אשר פונה אלינו. בעקבות נוהל זה, יש זיהוי גבוה יותר ומקרים רבים מופנים לטיפולנו. הנוהל מעיד על צורך אמיתי והכרה שיש לנקוט באמצעים רחבים לזיהוי הנפגעים.
 
כיצד האגף לסיוע משפטי משתלב בעשייה הזאת כנגד סחר בבני אדם, איזה סיוע הוא מעניק ובאילו סוגיות? ספרי לנו על מקרים בהם טיפלת וכיצד את רואה את הסיוע ותוצאותיו.
 
הסיוע המשפטי ניתן הן בתביעות כספיות ונזיקיות נגד מבצעי העבירות, והן בהליכים לפי חוק הכניסה לישראל שבעיקרם הינם בקשה לרישיון ישיבה בישראל לשנה למטרת שיקום, שחרור מ"משמורת" במתקן כליאה למקלטים, והסדרת מעמד בישראל במקרים המתאימים לכך הנובעים מהעבירות שבוצעו. הסיוע ניתן בחינם, מבלי שהקורבנות צריכים לעמוד במבחן הכלכלי הקבוע בחוק ובתקנות הסיוע המשפטי ואינו מותנה בשיתוף פעולה עם רשויות אכיפת החוק.
 
אני רואה את עבודתנו כחלק מן המארג אשר נועד להתמודד עם תופעת הסחר במישור של הגנה על הקורבנות, וכן במישור של מניעה. בהגשת תביעות ובהסדרת אשרת שהייה בישראל, הסיוע המשפטי מעצים את הקורבנות ועוזר להם לבנות חיים חדשים תוך מתן משקל לרצונם ולאוטונומיה שלהם. באשר למניעה, הרי שהגשת תביעות נזיקין תוך השגת פסקי דין המחייבים את העבריינים בסכומי כסף גבוהים, לעיתים של מאות אלפי שקלים, יוצרים אקלים לא נוח להתפתחות התופעה והרתעה.
 
חשוב לי להדגיש נקודה שבעיני אישית היא מאוד חשובה. הסיוע המשפטי יכול להיתפס כסיוע כלכלי גרידא, אולם מליווי הנפגעים לאורך שנים למדתי כי פעילות הסיוע המשפטי היא אחת מגולות הכותרת של המאבק בסחר בבני אדם. הסיוע המשפטי החזיר לרבים מהנפגעים את כבודם הבסיסי, את ההבנה שמכירים בהם כקורבנות ולא כפושעים, ואת ההכרה שהם לא ויתרו על המגיע להם. באמצעות ההליך המשפטי הם חוו אמון בעצמם, במדינה ובאנשים שליוו אותם בתהליך. לרבים הצלחנו להשיג סכומי כסף משמעותיים ביותר, שסייעו להם בפרנסת משפחותיהם וברכישת מקצוע ודירה בארצם. לרבים סייענו בהשגת אשרות, לעיתים לאחר מאבק משפטי. בזכות האשרות הם חוו עבודה נורמטיבית וחסכו סכומי כסף שסייעו בשיקומם ומנעו סחר חוזר.
 
עד כה סייענו למאות קורבנות עבירות סחר ועבדות לקבל את הזכויות המגיעות להם, כשבכל שנה ניכרת עליה במספר הפניות לקבלת סיוע משפטי ביחס לשנה הקודמת.
 
לא נרתענו גם מפעולות משפטיות מורכבות. כך למשל, הגשנו תביעות נזיקין גם בשם נשים שביקשו לקבל סיוע משפטי לאחר שכבר הורחקו מישראל, למרות הבעיה הראייתית הכרוכה באי-העדה בבית משפט נוכח חזרתם למדינות מוצאם, ובקושי בהוכחת נזקיהן נוכח זאת.
 
גם כאן פעולותינו נושאות פירות. לאחרונה ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בתביעה שהגשנו בשם אזרחית בלרוס, אשר הובאה לישראל בשנת 2003 לעסוק בזנות. התובעת לא הגיעה לישראל להעיד בשל המצב הנפשי הקשה שבו היא נתונה. בין השאר, נגרמו לה נזקים גופניים לאחר שבייאושה, שמבהיר לטעמי את עומק האפילה של התופעה, קפצה ממרפסת הדירה שבה הוחזקה לצורך עיסוק בזנות כפויה. על אף היעדרה, בית המשפט חייב את הנתבעים לפצות אותה בסכום של 750,000 ₪ כנזק לא ממוני הכולל פגיעה באוטונומיה של התובעת, חירותה, גופה ונפשה, וכן כפיצוי עונשי. על אף שלטעמי הפיצוי נמוך ביחס לחומרת המעשים והפגיעות שהתובעת סבלה וסובלת, מדובר בפסיקה חשובה ועקרונית המאפשרת גם לקורבנות סחר אשר מתקשות להעיד, או שחזרו כבר למדינות מוצאן, להגיש תביעה נגד הסוחרים, ואנו נהיה כאן בשבילן לשם כך.
 
אנו מסייעים לקורבנות סחר גם בענייני מעמד אישי. במהלך השנים נתקלנו במקרים שבהם נולדו לנפגעות הסחר ילדים מאב אזרח ישראל. הקטינים, שהינם אזרחי ישראל, גרים עם האם, שאינה תושבת ולעיתים חסרת מעמד בארץ. במקרים אלה הענקנו סיוע משפטי לקטינים הזכאים על פי דין להיות אזרחי ישראל בתביעה לאבהות על מנת שיוכרו כאזרחי המדינה, ואף בתביעה למזונות קטינים, ונשאנו בתשלום של מימון בדיקת הרקמות. במקרים אחרים פעלנו מול המוסד לביטוח לאומי לקבלת זכויות המגיעות לקורבנות עבור עצמן או עבור ילדיהן. בחלק מהמקרים הצלחנו לשכנע את המוסד לביטוח לאומי כי נכון לאמץ פרשנות שונה של החוק, למשל לתת את קצבת המזונות לקטין באמצעות האם, על אף שאינה תושבת ישראל, כתשלום עבור הקטין, שהינו אזרח ישראלי מכוח פסק הדין לאבהות.
 
לצערי, אנו נתקלים לא פעם באטימות שלטונית כלפי קורבנות סחר. אני רואה חשיבות בשינוי בסיסי של התפיסה כלפי אוכלוסייה זו. לעיתים ההיכרות האישית ושיתוף הפעולה מסייעים בקידום עניינו של הנפגע. במיוחד זכור לי מקרה בו ליוויתי קורבן סחר לעיסוק בזנות במשך שנים בהסדרת מעמדה בישראל. מדובר בבחורה צעירה שנסחרה לישראל בשנת 2002 לצורך עיסוק כפוי בזנות, ולאחר מספר חודשים הצליחה להימלט. היא פנתה אלי לראשונה בשנת 2007 בעת שהייתה בהריון מבן זוג אזרח ישראלי, עמו היא מנהלת משק בית משותף משנת 2004. משרד הפנים דרש ממנה לעזוב לאלתר את הארץ נוכח מידע, שלא פורט בפניה, ממנו עלה כי יש ספק בכנות הקשר. הענקתי לנפגעת סיוע בעתירה מנהלית לביטול החלטת משרד הפנים. במסגרת העתירה, חזר בו משרד הפנים מהחלטתו וניתנה לנפגעת אשרה לשנה.
 
בשנת 2009 היא פנתה אלי שוב, בשל הודעה חדשה שקיבלה ממשרד הפנים, לפיה עליה לעזוב את ישראל ולחזור למדינת מוצאה, רק בכדי להמציא דרכון תקף כתנאי להמשך בדיקת בקשתה לקבלת מעמד כידועה בציבור של האזרח הישראלי. יצוין כי דרכונה נלקח ממנה על ידי העבריינים שסחרו בה ושגרירות מדינת מוצאה בישראל אינה מנפיקה דרכון לאזרחיה השוהים בישראל.
 
היא סיפרה לי כי במידה ותשוב לארצה לא תוכל לצאת שוב ללא אשרת נסיעה, הליך שקרוב לוודאי יארך זמן רב, בעוד בן זוגה וילדה הפעוט נמצאים בישראל. שוב הגשנו עתירה מנהלית לביטול החלטת משרד הפנים, שבה טענו כי לא יעלה על הדעת לכפות על התובעת, שמזה שנים מרכז חייה בישראל, פרידה כפויה מבן זוגה ומבנה התינוק, רק על מנת לחזור לארצה להנפיק דרכון כדי להמשיך בהליך המדורג שבו נקטה כבר בישראל. גם בעתירה הזאת זכתה התובעת, ושוב ניתנה לה אשרה לשנה נוספת. בהמשך, לאחר דין ודברים בין נציגי האגף ומשרד הפנים, הוחלט להנפיק לנפגעת תעודת זהות ישראלית. וכך, בשל הסיוע המסור והמתמשך שהענקנו לה, הגיע מסע ייסוריה לקיצו. ללא הסיוע המשפטי אין ספק כי היא היתה מופרדת ממשפחתה ומגורשת לחרפת רעב בארץ מוצאה. עד היום אני בקשר עמה ומתרגשת כל פעם מחדש לראות אותה בקן משפחתה.
 
לאחרונה ניהלנו מלחמה עבור אישה ממולדובה, אלמנה ואם לשלושה קטינים, שהגיעה לישראל לעבוד בתחום הסיעוד. במשך שלוש שנים הועסקה על ידי משפחה כמטפלת סיעודית באישה צעירה, בתנאים העולים, לדעתי, כדי עבדות. תיק החקירה נגד המעסיקה נסגר בשל חוסר ראיות, ובשל הטענות הנגדיות מצד המטופלת כי המטפלת הפעילה כלפיה אלימות, אולם לאחר עיון בחומר החקירה הנרחב ובדיווחי העובדים הסוציאליים מטעם חברות הסיעוד, שערכו ביקורים תקופתיים בבית המשפחה, התגבשו ראיות משמעותיות שתמכו בגרסת העובדת.
 
מדו"חות העובדים הסוציאליים ועדויות משכנים עלה כי העובדת הייתה חשופה לבידוד, תנאי מחיה ירודים ועבודה בתנאים קשים במיוחד במשך שבעה ימים בשבוע. הגשנו בשמה בקשה לשנת שיקום בהתאם לנוהל הטיפול במעמד של נפגעי עבדות וסחר בבני אדם לעבדות ולעבודת כפיה, וזאת למרות שהתיק הפלילי נסגר, כאמור לעיל.
 
לשמחתי הצלחנו לשכנע את רשות האוכלוסין כי מניתוח חומר הראיות עולה שהנפגעת הוחזקה בתנאי עבדות בהתאם לרף המנהלי הנדרש, ויש מקום למתן אשרה למרות שבנוהל נקבע, כי ככלל, הוא יחול רק לגבי מי שהומצא לגביו אישור ממשטרת ישראל או מהתמ"ת, כי מדובר בקורבן עבדות או סחר בבני אדם. מקרה זה ממחיש לדעתי את המלחמה העיקשת שאנו מנהלים על כל תיק, את הבנתנו את פרופיל הנפגעים ואת שיתוף הפעולה ביננו לבין משרדי ממשלה נוספים.
 
אני רואה חשיבות רבה ביידוע הנפגעים על זכותם לסיוע משפטי. אנו עושים זאת באמצעות שילוט רחב, שיתוף פעולה עם הארגונים הלא ממשלתיים וביקורים שאני עורכת בעצמי במתקני משמורת כדי להכיר את צוות המתקן, להתרשם מהנפגעים ולשמוע את סיפורם באופן אישי. לא פעם פונים אלינו מבקשי סיוע המכירים נפגעים אחרים שקיבלו סיוע משפטי וכך שמעו על עבודת האגף. גם צוותי מתקני המשמורת מפנה אלינו נפגעים.
 
טיפול, ייצוג וסיוע לנפגעי סחר שונה מהליך משפטי רגיל. קשיים כגון הגדרת קורבן סחר, הגדרת העבירה, איתור הקורבנות וכיו"ב מלווים את התהליך. מהם לדעתך הקשיים העיקריים שבהם נתקל האגף לסיוע משפטי בבואו לטפל בסוגיה, וכיצד אתם מתמודדים עמם?
 
קושי ראשון שנאלצנו להתמודד עמו היה הריק המשפטי. גם בתחום של סחר לזנות וגם בתחום העבדות הייתה קרקע בתולה וניסיון קודם דל יחסית בתחום המשפטי. מצאנו את עצמנו יוצרים יש מאין, גם את הזיהוי והגדרת הקורבנות, גם שפה משפטית לתיאור העבירות והזכאויות, וגם את מהות הסיוע המשפטי במגרש של תחום המשפט הטיפולי ולא רק כייצוג יבש. היה צריך לצקת תוכן להוראות של חוק הסיוע המשפטי שהסמיך אותנו להעניק סיוע, ולהבין את השטח הלכה למעשה. למרות שהמשימה לא היתה קלה, הצלחנו לפתח כלים משפטיים אפקטיביים להתמודדות עם התופעה.
 
קושי נוסף הוא להגיע אל הנפגעים, כמשרד ממשלתי, עם בעיית האמון הכרוכה בכך. הצלחנו להתמודד עם קושי זה, בין היתר, על-ידי פרשנות מרחיבה של הגדרת נפגעי העבירות והאפשרות לתת מענה וסיוע משפטי בזמן אמת לדפוסים החדשים. בנוסף, אנו לא מאמתים את הגרסה של הנפגעים ולא שופטים אותם. אנו מצליחים ליצור עם רבים מהם תחושה של פתיחות וקרבה המסייעים לנו לרכוש את אמונם, לקבל מהם מידע ולייצג אותם כנדרש.
 
עוד קושי הוא פגיעותם הגדולה של קורבנות הסחר. בשל זרותם בישראל, אפילו אם הגיעו כדין או זכו לאשרה כלשהי, הם אינם מכירים את השפה והתרבות המקומית, דבר שמקשה עליהם לממש את זכויותיהם. בנוסף, בשל מה שחוו ומצבם הנפשי קשה, לעיתים רבות הם חרדים עמוקות ממתן עדות בבית משפט נגד הפוגע בהם. כל אלה גורמים לכך שקשה להם לפעול לקבלת המגיע להם. האגף נדרש לא פעם להתמודד עם ניהול תיקים קשים ומורכבים, כשהלקוח לא תמיד יכול או מוכן לסייע. היו מקרים של נפגעות עבירת הסחר לעיסוק בזנות שביקשו מפורשות לא להעיד. דווקא במקרים כל כך קשים מבחינת חומרתם, כשהנזק שנגרם ברור, לא ניתן היה לקבל חלק מהסעדים בשל אי מתן עדות.
 
אנו גם נתקלים בקשיים בבניית גרסה עקבית וסדורה. ראשית, בשל הטראומה. בני אדם שהתעללו בהם וחוו טראומה, מספרים את הסיפור טיפין טיפין, בדרך של רמזים. ההכחשה וההדחקה גורמות לכך שהאמת יוצאת לאור בצורה לא עקבית, ולאחר שהעדות נכבשה תקופה ארוכה. בתיקים כאלה, שלרוב הם גרסה מול גרסה והראיות בהם מתבססות יותר מכל על עדות המתלונן, יש כמובן קושי רב. שנית, חלק מן הנפגעים כלל לא רואים את עצמם כנפגעי עבירות חמורות, במיוחד אם הם לא חוו אלימות פיסית או אם הם באו מעולם מושגים שונה. במשך שנים ייצגנו בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בחורה צעירה מכפר נידח ועני בהודו, שהוחזקה במשך שלוש שנים בבית מעסיקיה בתנאי עבדות ממש. היא עבדה כל יום כאחת עשרה שעות ביממה. לא שולם לה שכר, דרכונה ניטל ממנה מיד עם הגעתה לישראל, והיא לא עזבה את מעסיקיה במשך שלש שנים תמימות. בשל הרקע התרבותי והאישי שלה, היא לא הבינה את חומרת העבירות שבוצעו בה. היא סברה שמעסיקיה התנהגו אליה יפה, בכך שנתנו לה חדר ואוכל ולא היכו אותה. מבחינתה עבודה פיסית מאומצת משך אחת עשרה שעות ביממה, ללא שכר, כשהיא אינה יוצאת מפתח הבית ודרכונה אינו ברשותה, הוא מצב נסבל. לשמחתי הצלחנו להשיג עבורה סכום כסף מאוד משמעותי והיא חזרה למדינת מוצאה מבוססת.
 
סיוע וטיפול בקורבנות סחר הינו קשה ושוחק. כיצד את ועורכי הדין מטעם הסיוע המשפטי מתמודדים עם הקושי הנפשי הכרוך בטיפול במקרים כה קשים?
 
בתחילת הדרך הייתי נרעשת מכל מקרה ואני חייבת לציין שגם היום אני לא פעם נסערת. המציאות לצערי עולה על כל דמיון וכל פעם נחצה רף נוסף של רוע אנושי ואכזריות. אני משתדלת לשלב את העבודה בתחום הסחר עם התיקים היומיומיים בסיוע המשפטי כדי לשמור על איזון מסוים ועל הקשר משפטי. אני ועורכי הדין המייצגים מטעם האגף עובדים עם צוות המקלטים לקורבנות סחר בבני אדם והארגונים הלא ממשלתיים, ויש ביננו שיתוף פעולה פורה ותמיכה הדדית. אנו חולקים ביננו גם את החוויות הקשות. עדיין, לא אחת, ישנם תיקים שמדירים שינה מעיני. לאחרונה טיפלתי במבקשת מקלט מאריתריאה שהוחזקה בסיני חודשים ארוכים בתנאים מזעזעים. היא נכלאה, הושפלה, נאנסה וחוותה אלימות מינית קשה מצד מספר בדואים. באחד הימים נורתה בידה על ידי שוביה ונותרה בסיני עם יד מרוסקת ופצעים פתוחים ללא כל טיפול רפואי או תזונה מינימלית במשך ימים ארוכים. למרות מצבה הקשה היא שוחררה ממשמורת לרחוב, ללא תנאי מחייה מינימליים. פעלנו למציאת מקלט עבורה. הטיפול בה, כטיפול בנפגעים נוספים שהוחזקו במחנות העינויים בסיני ומגיעים לישראל כצל אדם, הינו קשה במיוחד.
 
אני חייבת להודות שעל אף שהעבודה קשה מאד, שכן מדובר בסבל אנושי במובן הגולמי ביותר, הקשיים מתגמדים מול הסיפוק שאני חשה בעבודה היומיומית, שמשמעותה הצלת חיי אדם, והשפעה מכרעת על גורלות של גברים ונשים. לשמחתי אני גם זוכה להערכה רבה במקום עבודתי וממשפחתי הקרובה, אבל לצערי, מהמעגלים הרחוקים יותר אני לא פעם מקבלת תגובות שיש בהם סוג של גינוי או שיפוטיות לגבי הקורבנות. אני רואה זאת כחוסר הבנה בסיסי של התופעות וחבל שחלק מן החברה הישראלית, לעיתים גם אנשי משפט, לא הפנים את התופעה ואת משמעויותיה.
 
אילו אתגרים צופן העתיד בטיפול בקורבנות סחר וכיצד את רואה את הסיוע המשפטי משתלב בהמשך העשייה?
 
האתגר בתחום הסחר לזנות הוא בהתמודדות עם התופעה במתכונתה הנוכחית וזיהוי נפגעות לפי דפוסים שונים הרווחים כיום. כפי שציינתי, הנשים שטופלו על ידי האגף בתקופה האחרונה, ובכלל אלה שזוהו, סיפרו על "תנאי עבודה" טובים יותר ותקופות העסקה קצרות יותר. הן גם לא הגיעו דרך מצרים אלא דרך נתב"ג. מהעדויות עולה שדפוס העסקתן כיום הוא שילוב של תנאי העבר הקשים (עיכוב דרכון, פיקוח על תנועות וכו'), יחד עם תנאים טובים יותר - תשלום 50 אחוזים מהאתנן לאישה, היעדר כליאה ואלימות, יחס טוב יותר וקבלת פחות לקוחות ביום. כפי הנראה, זה המצב במדינות נוספות בעולם כיום, ואנו מתייעצים בהקשר זה עם מומחים ממדינות אחרות, על מנת שתהיה חזית אחידה שתאפשר מאבק גלובאלי. לא ברור כיצד בתי המשפט יתייחסו למקרים שיובאו בפניהם ובגין אילו הוראות חוק יוגשו כתבי אישום. לדעתי, גם במקרים כאלו חשוב לשאוף לעונשים גבוהים שיבטאו סלידה והרתעה. מבחינתנו מדובר בסחר בבני אדם למטרות ביצוע עבירות מין והבאה לזנות, ואנו נמשיך להעניק סיוע משפטי לנפגעות. אני מקווה שניקח מהצלחות העבר בתחום זה את האש שבערה בנו.
 
לגבי זיהוי תופעות חדשות, לאחרונה התחלנו לטפל בעובדי דיג שהועסקו בתנאים קשים העולים לעיתים כדי עבדות. מדובר בדפוס סבוך שלא תואם תמיד מאפיינים שראינו בענפים אחרים, והוא חדש לנו ולמשרדי ממשלה נוספים הנדרשים לטפל בעניין. כל תופעה חדשה של ניצול שנתקלים בה, מלכתחילה יש רתיעה מלהכיר בקיומה ויש צורך בהכרת הנושא, למשל הפגיעות המיוחדת של עובדי הדיג ויחסי הגומלין בין הגורמים השונים בתחום. מהנפגעים אשר טופלו על ידי האגף למדנו כי דגים הם מוצר המתכלה במהירות ועל כן יש צורך בעבודת סיווג, ניקוי ואריזה מהירים ביותר. העבודה משתרעת על פני שעות ארוכות במיוחד, שעות השינה קצרות, ההפסקות מעטות, יש מקרים של פיטורים שרירותיים, התנאים באוניה קשים, לעיתים יש מחסור במזון והשכר מולן. גם דו"חות בינלאומיים שנכתבו על סחר בבני אדם בענף הדיג קובעים כי ענף זה מועד לפורענות לסחר בבני אדם ולעבירות נלוות בשל מאפייניו המיוחדים, לרבות הקושי המובנה לפקח על המתרחש בספינות דיג בים והכליאה הטבעית שיוצר הים.
 
אנו נתקלים בתופעה של שימוש בקטינים לביצוע עבירות משיקות לסחר או עבדות. ילדים רכים בשנים מקבצים נדבות בכבישים, תוך סיכון בריאותם וללא מזון ומשקה. קטינים אלו נכפים על ידי הוריהם או אחרים לעבוד בתנאים קשים, תוך ניצול מצוקתם וקטינותם על חשבון שעות הלימודים. אני מקווה שנגיע גם אליהם ונסייע בשיקומם.[5]
 
נושא נוסף שטרם טופל על ידי האגף הינו סחר על רקע תופעות פונדקאיות. מדובר בנושא מורכב. ממחקרים עולה שפונדקאיות רבות מסכימות לתהליך על רקע של מצוקה כלכלית קשה ומצבים קשים אחרים. גם אם הדבר נעשה על פניו בהסכמה, יש לבחון אם ההסכמה ניתנה על רקע של ניצול מעמד נחות של הפונדקאית.
 
אני רואה אתגר וחשיבות רבה בטיפול במבקשי המקלט או מהגרי העבודה מאפריקה שבדרכם לישראל מוחזקים בסיני בתנאים מזעזעים, העולים לעיתים כדי עבדות, במיוחד על רקע הסערות השונות בעניין זה. המדינה חייבת להציע פתרונות ארוכי טווח לטיפול בנפגעים אלה, גם אם אינם עונים על הגדרת העבדות בשל יסודותיה המיוחדים, והעינויים הקשים שחוו הנפגעים. אני מאחלת לאגף ליטול חלק במשימה החשובה הזאת ולהמשיך בעשייה.
​[1] הערת המראיינות: בעקבות החלטת ממשלת ישראל מספר 2806 מיום 1.12.2002 הוקם בפברואר 2004 "מעגן" מקלט יחיד מסוגו עבור קורבנות סחר בנשים. המקלט ממומן ומפוקח ע"י משרד הרווחה. להרחבה ראו: http://www.maagan-shelter.org.il/index.html
[3] לדבריו המלאים של נשיא המדינה: http://www.president.gov.il/ThePresident/Speeches/Pages/news_131211_02.aspx
[4] הערת המראיינות: ארגון CIMI , או בשמו המלא Center for Integration migration and Integration, הוא מרכז להגירה בינלאומית ולקליטה מיסודו של ג'וינט ישראל, העוסק בחילופי ידע יישומי בתחום ההגירה. להרחבה ראו:
/http://www.cimi.org.il
[5] הערת המערכת: ראו בהרחבה ענין זה מאמרה של ד"ר מירב שמואלי בגיליון זה של "עת סיוע" : 'אוליבר טוויסט בגבעה הצרפתית: "ילדי הצמתים" וחוק איסור סחר בבני אדם'.