גליון מספר 1   קיץ תשע"א
עורכת ראשית: עו"ד קארן שוורץ-אמיגה | עורך: עו"ד שוקי פרידמן | עורכת מדיה: עו"ד יעל שמחי

דירת מגורים וזכות בן הזוג הבלתי רשום – הניתן להסיק כוונת שיתוף מהעדר ביטוי חיצוני לשלילתה?

|22/07/2011|

התקבלה תביעתו של בן זוג לקבוע כי הוא זכאי לזכויות בעלות בדירת מגורים בה התגורר עם אשתו, חרף העובדה כי הדירה נרכשה עבורה ונרשמה על שמה לפני הנישואין. בית המשפט קבע כי די בהעדר ביטוי חיצוני לשלילתה של כוונה כזו, בכדי להסיק (בנסיבות הענין, לרבות תקופת החיים המשותפים) כי התקיימה כוונת שיתוף. בכך הוסט מרכז הכובד של נטל הראיה אל בן הזוג הרשום, ונקבעה מעין חזקה, כי לענין דירת מגורים, כוונת שיתוף היא הכלל, תוך כרסום נוסף בחוק יחסי ממון בהקשר זה.

שופטת: אלה מירז 
לתובעת: עו"ד רויטל לוין
לנתבע: עו"ד אורי זטרמן
 
 
התובעת, הנשואה לבן זוגה משנת 1987 ומתגוררת עימו בדירה שבבעלותה מאז נישאו, הגישה נגדו תביעות בעניין מזונות אישה וילדים ורכוש. בתביעתה הרכושית מלכתחילה עתרה האשה לזכויות במחצית מהרכוש שנצבר על ידי הבעל במהלך החיים המשותפים, וכן בקשה כי בית המשפט יצהיר כי דירת המגורים (הרשומה על שמה) בה מתגוררת המשפחה מעל מעשרים שנה הינה בבעלותה הבלעדית של האישה, באשר היא נרכשה על ידה לפני הנישואין.
 
מנגד הגיש הבעל תביעה בה ביקש להצהיר כי הוא הבעלים של מחצית דירת המגורים הנזכרת של המשפחה.
 
הבעל טען, ללא שהביא אסמכתאות בכתב, כי הוסכם בינו לבין אשתו שכלל רכושם של הצדדים, לרבות הדירה, יהא בבחינת רכוש משותף . כן טען הבעל (ללא אסמכתאות כנ"ל) כי במהלך השנים השקיע כספים בשיפוץ הדירה.
 
האישה הכחישה את טענות הבעל,  והוסיפה וציינה כי הדירה ניתנה לה במתנה על תנאי שלא תעביר את הדירה לצד ג' וכי חתמה על צוואה ובה צוותה את הדירה לאמה ואחיה.
 
בקבלו את תביעת הבעל, הכיר בית המשפט בזכותו בדירת המגורים על דרך השלילה - בהסתמך על כך שהאישה לא נתנה ביטוי חיצוני לרצונה שלא לשתף את בעלה בדירה.
 
כן קבע בית המשפט כי יש בחיי המשפחה הרגילים כפי שהתנהלו לאורך שנים בדירה, בכדי ליצור מצב בו אף לבן הזוג שאינו הבעלים הרשום חלק בדירה .
 
על אף האמור לעיל, מ"טעמי צדק" כפי שהוגדרו על ידי בית המשפט, קבע בית המשפט כי חלקו של הבעל יצומצם ל-40% וזאת בין היתר בשל היעדר כוונה ראשונית לשתף אותו בדירה, היעדר ראיות פוזיטיביות לכוונת שיתוף, ובשל רכישת הדירה מכספו של  אבי התובעת.
 
הבעייתיות בפסיקה זו ודומותיה נובעת מכך שלכאורה היא אינו עולה בקנה אחד עם הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג 1973 (להלן: "החוק"), אשר ביטלו את הלכת השיתוף וקבעו כי ההסדר החלופי של איזון המשאבים שנקבע בחוק, לא יחול על נכסים שמקורם מלפני הנישואין.
 
במסגרת נימוקי פסק הדין הסתמך בית המשפט על בע"מ 10734/06, פלונית נ. פלוני, תקדין עליון 2007(1) 3807 שנדרש אף לנקודה זו.
 
באותו עניין, שעסק בבני זוג שנישאו בשנת 1978, נדחתה בקשת רשות ערעור של בעל בגין פסק דין של בית המשפט המחוזי (כערכאת ערעור) שהכיר בזכותה של אישתו לגבי דירת המגורים בה גרו בעלי הדין במשך 22 שנה, חרף העובדה שהדירה נרכשה על ידי הבעל לפני הנישואין.
 
בפסק הדין הבהיר כב' השופט אליקים רובינשטיין כי האפשרות ליצור שיתוף בנכס ספציפי נשארה קיימת במקביל למשטר הרכושי הקבוע בחוק, וכי אפשרות זו חלה גם כשמדובר בנכס שהיה בבעלותו של אחד מבני הזוג מלפני הנישואין.
 
לאור מכלול הנסיבות באותו עניין, לרבות השתתפות האישה בשיפוץ הדירה קבע בית המשפט כי הכף נוטה למסקנה בדבר קיומה של כוונת שיתוף בדירה, ודוחה כאמור את בקשת רשות הערעור.
 
בפסק הדין נשוא רשימה זו קבע בית המשפט (כפי שנקבע לא אחת בעבר) כי כוונת שיתוף שכזאת אינה מחייבת להתבטא בהסכם פורמלי אלא ניתן אף להסיק את קיומה מהנסיבות: "יש בחיי המשפחה כפי שהתנהלו ליצור מצג כלפי הנתבע כי הנו בעל חלק בדירה" (עמ' 7 לפסק הדין).
 
דומה שבפסק דין זה צעד בית המשפט צעד אחד מעבר לכך ולפסיקה עליה הסתמך, וזאת בכך שהעביר בפועל את נטל  ההוכחה אל בן הזוג הרשום. קביעתו של בית המשפט כי מהטוען כנגד השיתוף בדירה מצופה להציג ביטוי חיצוני אובייקטיבי לרצון שלא לשתף את הבן הזוג בדירת המגורים, מעבירה הלכה למעשה את נטל הראיה אל כתפיו. לא בכדי נאמר על ידי בית המשפט כי "בן הזוג הרוצה להבטיח את בעלותו בדירה טוב אם יעשה הסכם ממון" .
 
המסקנה העולה מפסק הדין הנה כי הדרך למנוע שיתוף בין בני זוג הזוג מחייבת מהלך ברור וחיצוני של שלילת כוונת שיתוף, ולא די בהעדר הוכחה לכוונת שיתוף.
 
נראה כי לפחות בנסיבות שנדונו בפסק הדין, בית המשפט יוצר מעין חזקה בדבר כוונת שיתוף ספציפית בדירה .
 
פסק הדין מבטא עמדה מרחיקת לכת בעניין זכותו של בן זוג בדירת מגורים הרשומה על שמו של בן הזוג האחר מלפני הנישואין, תוך כרסום נוסף בהוראות החוק לענין נכסים כאלו.
 
דומה שבית המשפט היה ער לבעייתיות שבקביעתו ולפיכך מיתן את הפגיעה בבעלים הרשום בכך שהקנה לבן הזוג האחר חלק מופחת של 40% מטעמים המוגדרים על ידי בית המשפט כטעמי צדק ואי הוכחת כוונה מלכתחילה.
ספק בעינינו אם דרך זו היא הדרך הנכונה למתן את הכרסום הנוסף בהוראות החוק שנעשה בפסק הדין, שכן קשה לראות כיצד ניתן לפגוע בזכות הקניין (שבית המשפט הכיר בה, גם אם על דרך השלילה) מטעמים של צדק ויושר או בשל כוונה ששונתה מאוחר יותר.
 
לא למותר לציין את ההבדל בפסיקת בית המשפט בין דירת המגורים לרכב ששימש את התובעת אשר החזיקה רכב הרשום על שם אמה, וטענת הבעל הייתה כי הרכב נרכש מכספים משותפים וכי במהלך השנים שני הצדדים שילמו עבור ההוצאות של הרכב.
 
חרף העובדה שההלכה הנוהגת בעניין רישום רכב הנה כי רישום כאמור הוא דקלרטיבי בעיקרו (ע"א 782/86 חב' אוטובוסים מטאר אלקודס נ. מנהל מס ערך מוסף , פ"ד מ"ג (2)564) בניגוד לרישום זכויות במקרקעין - קבע בית המשפט כי הרכב  אינו נכלל ברכוש המשותף.
 
הגם שהדברים לא נאמרו במפורש, אפשר שניתן לייחס את הקביעה בעניין הרכב לאבחנה בין דירת מגורים ונכסים "חיצוניים" אחרים, כאשר הנטיה היא לייחס כוונת שיתוף מוגברת ככל שהדבר נוגע לדירת המגורים שהיא לב ליבו של הרכוש המשותף של התא המשפחתי.
 
תמ"ש (חיפה) 27570-07  ז'.ו . נ . י' ו' (פורסם ב LAW DATA 3.2.11).
 
על פסק הדין הוגש ערעור שטרם הוכרע. נמשיך ונעקוב.
 
  
תגיות: חוק יחסי ממון, הלכת השיתוף, איזון משאבים, דירת מגורים, כוונת שיתוף, נטל ההוכחה