עת סיוע גליון 1  קיץ תשע"א
עורכת ראשית: עו"ד קארן שוורץ-אמיגה | עורך: עו"ד שוקי פרידמן | עורכת מדיה: עו"ד יעל שמחי

התפתחויות ביישום הלכת דאובה - סמכות בית הדין הרבני לדון במזונות קטינים

|22/07/2011|

בית המשפט לענייני משפחה בטבריה קבע, כי מקום שמוגשת תביעה למזונות קטין במקביל לקיום הליכים בעניין מזונות הקטין בבית הדין הרבני וככל שההתדיינות בבית הדין הרבני נמצאת בשלבים ראשוניים, יש להפעיל בזהירות רבה את מבחני תום הלב ודוקטרינת הכיבוד ההדדי בין הערכאות  ולבחון את התנהלות הצדדים והתייחסותם לסוגיית הסמכות של שתי הערכאות. בית המשפט חידש את "מבחן טובת הקטין (בראי התוצאה)", הבוחן אם במבחן התוצאה, טובת הקטין נפגעת או עלולה להיפגע במסגרת ההתדיינות בבית הדין הרבני, כמבחן משנה למבחן של קיום דיון נפרד במזונות הקטינים שנקבע בהלכת דאובה.

שופט: אסף זגורי
למבקש: עו"ד גלית בלאו-בהרב
למשיבים: עו"ד עופר בטאש, במינוי מטעם הלשכה לסיוע משפטי – מחוז צפון
 
 
סמכותו של בית הדין הרבני לדון בנושא מזונות קטין קמה אך ורק מקום שבו קיימת הסכמה של כל הנוגעים בדבר לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953. 
 
בהלכת דאובה (ע"א 289/82 דאובה נ' דאובה, פ"ד לו(4) 625) קבע בית המשפט העליון שני מבחנים מנחים לבחינת השאלה אם הקטין היה צד להליך המזונות בבית הדין הרבני: האחד, מבחן צורני, הבוחן אם הקטין נכלל כצד פורמאלי להליך על פי נוסח כתב התביעה וכתבי בי-דין שהוגשו לבית הדין הרבני.
והשני, מבחן מהותי, הבוחן האם נערך בפועל דיון לגופה של תביעת הקטין למזונות בנפרד מסכסוך הגירושין.
 
בית משפט לענייני משפחה בטבריה קבע, כי המבחנים שנקבעו בהלכת דאובה אינם מתאימים או ברי יישום בכל מקרה ומקרה. לדוגמא: לעניין המבחן הצורני- מקרה בו תביעת המזונות הוגשה לבית הדין הרבני עת ההורה לא היה מיוצג ועל כן, לא ידע כי עליו להגיש את התביעה בשמו של הקטין ולצרף את הקטין כצד לתביעה. בנוסף, קיימת בעייתיות אינהרנטית ליישם את המבחן המהותי ולבחון אם נערך דיון לגופה של התביעה, מקום שהדיון בבית הדין הרבני בעניין מזונות הקטין הינו בחיתוליו, למשל, כאשר נערך דיון אחד בלבד שלאחריו נפסקו מזונות זמניים וטרם הסתיימה ההכרעה בתביעת המזונות.
 
בית המשפט קבע כי בשתי הסיטואציות הנ"ל, ראוי לנהוג ב"מבחן מעורב": ראשית, יש לבחון עד כמה ההתדיינות בבית הדין אכן עסקה בעניין המזונות של הקטין בנפרד מסכסוך הגירושין. שנית, וככל שההתדיינות בבית הדין הרבני בשלבים ראשוניים, יש לנקוט משנה זהירות ולעשות שימוש במבחן תום הלב ודוקטרינת הכיבוד ההדדי בין הערכאות. במסגרת מבחן תום הלב יש לבחון את התנהלות שני הצדדים והתייחסותם לסוגיית הסמכות של שתי הערכאות, לרבות פירוט ההליכים ועדכון שתי הערכאות בדבר קיומם. 
 
בית המשפט הוסיף למבחנים שנקבעו בהלכת דאובה ול"מבחן המעורב" הנזכר לעיל, את "מבחן טובת הקטין (בראי התוצאה)" כ"גורם שובר שוויון", הבוחן אם במבחן התוצאה, הקטין קופח במסגרת ההתדיינות בבית הדין הרבני. מקום בו בית המשפט מתרשם, כי במבחן התוצאה, טובת הקטין נפגעת או עלולה להיפגע במסגרת ההתדיינות בבית הדין, עשוי הדבר להטות את כובד המשקל לעבר הקביעה כי הסמכות בעניין מזונותיו של הקטין נתונה לבית המשפט לענייני משפחה. כך למשל, מקום בו לא נפסקים כלל מזונות לקטין או מקום שברור על פניו כי מזונות הקטין נדונים עם עניין הגירושין ללא אבחנה.
 
החלטות קודמות של בתי משפט לענייני משפחה עסקו לרוב במקרים שבהם בית הדין הרבני קבע מזונות נמוכים, בהשוואה לרף המזונות ההכרחיים הנוהגים בפסיקה, והתייחסו לגובה המזונות הבלתי סביר ולקיפוחו של הקטין במבחן התוצאה כהוכחה לאי קיום המבחן המהותי שנקבע בהלכת דאובה (ראו: ע"מ (מחוזי ת"א) 1053/99 פלוני נ' פלוני, תק-מח 99(3) 65535).
 
החידוש בפסיקה הנוכחית הוא בכך, שבית המשפט יישם גישה זו בפן החיובי שלה, ולמד מסבירות גובה המזונות (1,200 ₪ בחודש) על גישה עניינית של בית הדין הרבני ועל אי קיפוחו של הקטין, הגם שמדובר במזונות זמניים שנפסקו לאחר שהתקיים דיון אחד בלבד, אשר עסק ברובו המכריע בעניין הגירושין. בכך יישם בית הדין את הלכת דאובה על פי מבחן התוצאה, וקבע כי בית הדין רכש סמכות חרף אי קיום דיון נפרד. כאמור, במקרים אחרים נקבע על פי מבחן התוצאה כי בית הדין לא רכש סמכות וזאת כאשר תוכן הדיון לא בא לידי ביטוי בהחלטה. החלטה זו מצטרפת למגמה לפיה יש ליישם את הלכת דאובה לאו דווקא על פי קיומה הטכני במובנו הצר (קרי קיום דיון נפרד או אי קיומו) אלא על פי מתן משקל מרכזי לתוצאה, ובחינה האם היא אכן עונה בפועל על צרכי הקטינים.
 
דומה שפסיקה זו מצטרפת לפסיקה קודמת המשנה את דרך יישומה של הלכת דאובה וקובעת כי בסיטואציות מסויימות בהן המבחן הצורני והמהותי אינם מעשיים, העדרו של דיון נפרד בצרכי הקטין ויכולתם הכלכלית של הוריו לספקם אינו סוף פסוק אלא יש לבחון את התוצאה הסופית מבחינת טובת הקטין – ולבדוק האם סכום המזונות שנפסק אינו מקפח אותו.
 
אם במקרים בהם יימצא כי חרף קיום דיון נפרד לא באו צרכי הקטין על סיפוקם על פי מבחן התוצאה מרחיב מבחן זה את קשת המקרים בהם יהיה הקטין זכאי להגיש תביעה נפרדת למזונותיו בבית המשפט לענייני משפחה, הרי שבמקרים כדוגמת המקרה דנן עשוי מבחן זה להביא לצמצם את זכאותו זו.
 
שאלה היא אם פסיקה זו תואמת את הגישה השיפוטית הרווחת כיום, הנותנת משקל לחיזוק מעמדו של הקטין כבעל ישות עצמאית הזכאי לייצוג נפרד, ושמה דגש על הדרישה המהותית שהתפתחה בעקבות הלכת דאובה, כי ייערך דיון מלא והוגן בתביעת הקטין למזונותיו לרבות בירור של צרכי הקטין, השתכרות הורי הקטין, יכולת השתכרותם, נכסיהם וכיו"ב (ראו, לשם השוואה: תמ"ש (ת"א) 73310/00 פלונית ואח' נ' אלמוני, תק-מש 2001(1) 105; תמ"ש (חי') 32700/00 י.א. נ' ש. א., תק-מש 2001(3) 342).  
 
 
תמ"ש (טבריה) 46826-01-11 א.מ. נ' א.מ., ניתן ביום 20.3.11 (פורסם בנבו ובתקדין)
 
 
 
*  הכותבת הינה בעלת LL.B במשפטים, B.A בפסיכולוגיה ו- LL.M במשפטים מאוניברסיטת חיפה ועוסקת בדיני משפחה ובייצוג בהליכים לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה).
 
 תגיות: מזונות קטין, סמכות נמשכת, תום לב, כיבוד הדדי בין ערכאות, מבחן צורני, מבחן מהותי, הלכת דאובה