הערעור הוגש במסגרת פרשת הבנק למסחר, שנתגלתה בשנת 2002.

לדרישתה של אתי אלון, הונפקו שיקים בנקאיים של הבנק למסחר, כאשר שמות המוטבים היו לקוחות הבנק או שמות בדויים. 19 מהשיקים הבנקאיים הועברו לבן דודה, וממנו למערערים, שהיו שותפים בעסק להמרת מט"ח, ניכיון שקים ומתן הלוואות בריבית. המערערים קבלו בתמורה לפדיון השיקים במזומן עמלה.

בכתב האישום נטען כי המערערים זייפו את חתימת המוטבים ששמם הופיע על השיקים הבנקאיים, ללא הרשאתם לחתום בשמם, על מנת שיוכלו להפקידם כנגד מזומנים.

המערערים הורשעו בביהמ"ש המחוזי בתל אביב בעבירות של זיוף וקבלת דבר במרמה, עבירות לפי חוק העונשין, ובעבירות של פעילות ברכוש אסור, לפי חוק איסור הלבנת הון. על המערערים הוטלו 24 חודשי מאסר, מתוכם 12 חודשים בפועל והיתרה על תנאי. הערעור הוא לעניין ההרשעה ולעניין העונש.

ב.         השאלות המשפטיות (לעניין הלבנת ההון):

האם נדרש כי הפעולה שהופכת את הרכוש לרכוש אסור תושלם לפני ביצוע עבירת ההלבנה ? לשון אחרת - אפשרות המיזוג בין העבירה שאמורה ליצור את הרכוש האסור לבין הפעולה שלכאורה מטרתה להסוות את הרכוש האסור.

האם ניתן להרשיע בעבירה לפי סעיף 3(א) לחוק וגם בעבירה על סעיף 4 לחוק ?

טענת הנוהג (של חתימת היסב לאחר שרכשו שיקים ושילמו עבורם) כטענת הגנה לעבירת הלבנת ההון.

ג.          ההחלטה

ביחס לשאלה הראשונה - אפשרות המיזוג בין העבירה שאמורה ליצור את הרכוש האסור לבין הפעולה שלכאורה מטרתה להסוות את הרכוש האסור:

רוח הדברים העולה מהצעת החוק ומהחוק עצמו מראה כי הכוונה הייתה לפרוס רשת רחבה ככל האפשר סביב הפעילות המביאה בסופו של יום שכסף "כשר" יתערבב בכסף "טמא", ושניהם יחד ישמשו דלק לשוק הכספים הארצי או הבינלאומי. דבר אינו מצביע על כך שיש פסול בזיקה בין עבירת המקור לעבירת ההלבנה שכן האירוע העברייני יכול להיות אירוע שחוליותיו שזורות. פעולה אחת מתמשכת יכולה להוות גם את יצירת הרכוש האסור וגם את הלבנת הכספים, ואין צורך כי האחת תסתיים לפני שרעותה תתחיל.

בענייננו, אין מדובר באותה פעולה עבריינית, כלומר הייתה עבירה של זיוף לחוד (חתימת ההסבה שהושלמה לפני שהתחיל פרק ההלבנה) והפקדת השיק, המהווה גם קבלת דבר במרמה - לחוד, כאשר עבירת ההלבנה בעקבותיה. לפיכך, התקיימו שני נדבכיו של סעיף 3(א) לחוק – היות הרכוש אסור, והמטרה להסתיר או להסוות את מקורו (עפ"י מכלול הנסיבות ודרך פעולת המערערים - השקיפות לכאורה ויצירת הרושם כי המוטבים בעלי הכסף העבירו אותו למערערים). כן הוכחה ידיעתם הפוזיטיבית בדבר הצורך בחתימת היסב לשם הפקדת השיקים בבנק.

המחוקק טרח והזכיר את חלפני הכספים כמועדים לפורענות בנושא הלבנת כספים. הזיוף במקרה זה נעשה כחלק מהשירות שהעניקו המערערים ללקוחותיהם. אם תתקבל התיזה כי כיוון שמדובר בכלים שלובים (זיוף או מרמה והלבנה) ולכן ההלבנה נבלעת, הרי כמעט לא ניתן יהיה להעמיד לדין חלפנים בגין עבירות של הלבנת הון, שהרי פעילותם מתמקדת בצומת העברת הכספים והחדרתם לשוק ככספים כשרים.

ביחס לשאלה השנייה - האם ניתן להרשיע בעבירה לפי סעיף 3(א) לחוק וגם בעבירה על סעיף 4 לחוק ?

לכאורה יש ממש בטרונייתם של המערערים על כך שביהמ"ש הרשיע אותם בשתי העבירות גם יחד, שהרי אותה התנהגות מקימה את שתיהן. את התשובה הטכנית לטרוניה זו מספק סעיף 186 לחוק סדר הפלילי [נוסח משולב], שכן לא נטען כי בית המשפט העניש את המערערים פעמיים בגין כל אחת משתי העבירות הללו.

מעבר לכך, היה מקום להרשיע את המערערים בשתי העבירות גם מן הפן המהותי, בהבדל בערך המוגן הפרטני אותו מייצג כל אחד מהסעיפים. סעיף 4 מחיל עצמו על רכוש אסור מהסוג המפורט בתוספת השנייה ובשווי שנקבע בה, תחת הרעיון כי לנושאים מסוימים ראה המחוקק להעניק מעמד / הגנה מיוחדת, מתוך הבנתו כי מדובר בפעילות אופיינית להלבנת הון במסגרתה מלביני ההון מבקשים להיפטר מהכסף ה"מלוכלך" שבידיהם. כיוון שכך, נאסרה עצם הפעילות, גם שלא במטרה להסוות את מקור הכסף. האיזון מצוי בענישה נמוכה יותר.

ביחס לשאלה השלישית - טענת הנוהג כטענת הגנה לעבירת הלבנת ההון. ביהמ"ש דחה את טענת הנוהג מהנימוקים הבאים:

ראשית, קיומו של 'נוהג מקובל' אין בו כדי להועיל, אם וכאשר נוהג זה יסודו בשיבוש ערכים ונורמות תקינות.

שנית, קיומו של אותו נוהג לא הוכח.

שלישית, יש להזכיר את המעמד המיוחד של החלפנים המהווים אחד האמצעים האופייניים להלבנת הון. הכרה בנוהג שהמערערים טוענים לו בין החלפנים יש בו מסר נגדי והפוך לכל הנושא של מלחמה בהלבנת ההון ומטרת המחוקק הייתה למגר נוהגים שעלולים להסוות את הנתיב האמיתי שעובר הכסף.

העונש - טענות המערערים היו, כי אין מדובר במקרה מובהק של הלבנת הון בהם הכספים הושגו באחד מענפי ההון האסור, כי פעלו לאור הנוהג הקיים בשוק החלפנות, כי עבירת הזיוף היא עבירת המקור וכל ההרשעות הנוספות הן "טכניות" ונסיבותיהם האישיות של המערערים נורמטיביות. ביהמ"ש העליון קבע, כי המכלול בתיק הנוכחי מצביע על כך, כי העונש אינו חורג לחומרה במידה המצדיקה את התערבותו.

השופט רובינשטיין הוסיף, כי ראוי היה שהעוסקים בחלפנות כספים יקראו פסק דין זה כדי שלא ייכשלו כפי שנכשלו המערערים ולא ימיטו על עצמם פלילים. על העוסקים בכספים בשדות שמטבעם עשויים להיות גבוליים להקפיד ולהימצא בצד החוקי של הגבול ולא לגלוש מעבר לו.