חוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן - החוק) נכנס תוקפו בחודש יוני 2000. ממועד זה החלו בתי המשפט המחוזיים, בשבתם כבתי משפט לענינים מינהליים, לדון בענינים שהועברו לסמכותם כמפורט בתוספות לחוק. מטרתו של החוק היתה להפחית מהעומס הרב המוטל על כתפיו של בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (להלן- בג"צ), ולשנות את המצב החריג והבלתי ראוי, שבו בית המשפט העליון דן בענינים מינהליים כערכאה ראשונה ואחרונה, בניגוד למצב הקיים בענינים אחרים. החוק עוצב כחוק מסגרת המאפשר להסמיך את בתי המשפט לענינים מינהליים באופן הדרגתי ומבוקר לדון בענינים מינהליים, וזאת כדי לאפשר למערכת לפתח מיומנות וניסיון, ולהפיק לקחים אגב התהליך.
במהלך שלוש השנים מאז החלו לפעול, תפסו בתי המשפט לענינים מינהליים את מקומם הראוי במערכת השיפוטית בישראל. תיקים רבים שנידונו משך שנים רבות בבג"צ נידונים כיום בבתי המשפט לענינים מינהליים, לפי הדין המהותי והדיוני של המשפט המינהלי, תוך עיצובו וייצובו של הדין וההליך המינהלי בבתי המשפט המינהליים.
הצעת חוק בתי משפט לענינים מינהליים (תיקון מס' 8), התשס"ד-2004 אשר הוכנה על-ידי משרד המשפטים באה להרחיב את הסמכויות של בתי המשפט לענינים מינהליים באמצעות הרחבת התוספות לחוק, המונות את הענינים הנתונים לשיפוטם של בתי המשפט לענינים מינהליים. הרחבה זו נעשית הן בדרך של עיבוי ענינים הנידונים כבר היום בבתי המשפט לענינים מינהליים (עניני מכרזים, תכנון ובניה, חינוך, מינהל אוכלוסין ועמותות), והן בדרך של הוספת ענינים חדשים (הסדרת עיסוקים, מניעת טרור ונוהלי אגף השיקום במשרד הביטחון).
כמו כן כוללת הצעת החוק מספר תיקונים לחוק שעיקרם: קביעת הוראה כללית בדבר סיוג סמכות בתי המשפט לענינים מינהליים לקיים ביקורת שיפוטית על התקנת תקנות ותוקפן, ומתן זכות להגשת בקשה לרשות ערעור על החלטת ביניים של בית משפט לענינים מינהליים בשאלה של סמכות ענינית.
שיטת ההסמכה של בתי המשפט לענינים מינהליים לדון בעתירות, שננקטה בהצעת החוק, שונה מהשיטה שהיתה נהוגה עד כה. בעבר אופן הסמכת בתי המשפט היה על דרך ההסמכה הכפולה, היינו - בצד פירוט בתוספת הראשונה לחוק של הענינים שבהם מוסמכים בתי המשפט לענינים מינהליים לדון, תוקנו גם החוקים הספציפיים בהם הוסדר כל נושא ונקבעו בהם הוראות הסמכה מקבילות. שיטה זו ננקטה בשעתה כדי להקל על ההתמצאות בסמכויותיהם של בתי המשפט לענינים מינהליים ולהגביר את המודעות לקיומם של בתי משפט אלה. אולם הסתבר כי שיטה זו יצרה הכבדה לא רצויה על תהליך העברת הסמכויות לבתי המשפט לענינים מינהליים, זאת בשל כך שהדבר חייב גם עריכת תיקונים עקיפים של חקיקה ראשית, ובנוסף התעוררה בעיה של חוסר אחידות בין סעיפי ההסמכה בחוקים הספציפיים להגדרות הסמכות שבתוספת הראשונה לחוק. עקב כך מוצע בהצעת החוק לזנוח את שיטת "ההסמכה הכפולה" בעתירות מינהליות, ולעגן את סמכות בתי המשפט לענינים מינהליים בהוראות התוספת הראשונה לחוק בלבד, וזאת כמקובל בהוראות הסמכה של בתי משפט אחרים.
אשר לערעורים מינהליים, תימשך טכניקת ההסמכה הכפולה, שכן הקניית זכות ערעור מחייבת הוראה מפורשת בחוק.
לשם שמירת האחידות, תוקנו בחוק המוצע גם הוראות הסמכה קודמות שעוגנו בחוקים שונים.
הצעת החוק פורסמה ביום 5.1.2004, י"א בטבת התשס"ד, הצעות חוק הממשלה 77 ועברה קריאה ראשונה ביום 19.1.2004 ונמצאת עתה על שולחנה של ועדת החוקה חוק ומשפט לקראת הכנתה לקריאה שניה ושלישית.