המאבק בארגוני פשיעה

בשנים האחרונות ישנה עלייה ברמת הפשיעה ועמה גם התרחבות של מעגל האלימות בישראל.

לצד עבירות רצח, אלימות במשפחה  ואונס המבוצעות על ידי יחיד, קיימות עבירות שמבצעים ארגוני פשיעה. ארגון הפשיעה מבוסס על מבנה היררכי שבו מי שנמצא בראש מחלק הוראות  לדרגים נמוכים יותר בארגון. מדובר בעבירות מתמשכות, המבוצעות באופן שיטתי ומאורגן, ולא בעבירות חד פעמיות.  מעצם קיומם של ארגוני פשיעה  קיים  החשש מחדירה לזרועות  השלטון ומפגיעה בטוהר השלטון ובאכיפת החוק.

במסגרת המלחמה  בארגוני פשיעה גובשה הצעת חוק בנושא על ידי צוות בינמשרדי,  בראשות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דאז, גב' יהודית קרפ.  ביוני 2003 התקבל בכנסת חוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג -2003.

חוק זה קבע לראשונה כי עצם העמידה בראש ארגון פשיעה או פעילות בו באופן שיש בו כדי לקדם את פעילותו הפלילית של הארגון מהווה עבירה פלילית. עד כה הייתה קיימת עבירה מסוג זה רק לגבי ארגוני טרור, ואילו החוק החדש חל גם לגבי ארגוני פשיעה שמטרתם אינה קשורה לטרור, כגון ארגוני "מאפיה" למיניהם, הפועלים לביצוע עבירות חמורות באופן מאורגן, שיטתי ומתמשך. כמו כן קבע החוק עבירה של סיוע לארגון פשיעה בידי עובד ציבור, והסדר של חילוט רכוש הקשור לפעילות במסגרת של ארגון פשיעה.

הצורך בחקיקה

הצורך בחוק מיוחד להתמודדות עם ארגוני פשיעה נוצר בעקבות ההכרה בקיומן של התארגנויות שקיימות בישראל למטרות פשיעה, שבהן סממנים היררכיים, שראשיהן מרחיקים עצמם מביצוע עבירות ספציפיות ומשיגים מטרותיהם באמצעות הדרגים הנמוכים יותר בארגונים. העדר האפשרות להוכיח קשר בין ראשי ארגון לבין עבירה זו או אחרת יצר צורך בקביעת העבירה של עצם הפעילות בארגון. זאת בנוסף לסכנה החברתית הרבה הכרוכה בקיום ארגונים שאורח חיי חבריהם מבוסס על פשע, וחשש מחדירתם של ארגונים כאלו לזרועות  השלטון.

סיבה נוספת לחקיקה היא המשפט הבינלאומי. בשנים האחרונות הולכת וגוברת בעולם ההכרה בצורך בשיתוף פעולה בינלאומי ובהתאמת החקיקה בכדי לתת מענה לפעילותם של ארגוני הפשיעה השונים.  ארגוני פשיעה רבים מנצלים לצורכיהם את עידן הגלובליזציה ופתיחת הגבולות בין מדינות למסחר חופשי ואת פערי האכיפה בין המדינות, והופכים לכוח משמעותי בכלכלה הבינלאומית. הנושא נדון בוועידת שרים בין לאומית שנערכה בנאפולי בשנת 1994, שבה צוין הצורך בשיתוף פעולה בין מדינתי בכדי להיאבק בתופעה.

אמנה בינלאומית (אמנת פלרמו)

בעקבות ועידת השרים בנאפולי גובשה אמנת האו"ם נגד פשע מאורגן בין לאומי, ונחתמה בפאלרמו שבסיציליה בשנת 2000. מטרת האמנה לקדם שיתוף פעולה בינלאומי למניעת פשיעה מאורגנת ולמאבק בה.

קבוצת פשע מאורגן מוגדרת באמנה כקבוצה מובנית, של 3 חברים או יותר, הקיימת תקופת זמן ופועלת בתיאום למטרת ביצוע פשע חמור (עבירה שעונשה 4 שנות מאסר לפחות), אחד או יותר, כדי להשיג, ישירות או בעקיפין, רווח כלכלי או חומרי אחר. מדינת ישראל חתמה על האמנה, אך טרם אשררה אותה. כדי לאשררה עליה להתאים, בין היתר, את החקיקה בעניין פשע מאורגן לדרישות האמנה.

 האמנה דורשת, מהמדינות שהן צדדים לה, לקבוע כעבירות פליליות פעילויות שונות הקשורות לארגוני פשיעה, ולאמץ הסדרי חילוט רכוש שמקורו בעבירות אלו.

האמנה מתייחסת גם לנושאים כמו הסגרה, עזרה משפטית, הגנת עדים ונפגעי עבירה ועוד.

המאפיה האיטלקית

במהלך הכנת הצעת החוק נבחנו ההסדרים החוקיים הקיימים במדינות שונות לגבי ארגוני פשיעה, ותהליכי המאבק בתופעה במדינות אלו.

אחת הדוגמאות הבולטות למדינה המתמודדת עם תופעת ארגוני פשיעה, ואשר ניסיונה נבחן במסגרת זו, היא איטליה. במדינה זו הגיעה הפשיעה המאורגנת לשיאים של עוצמה, אלימות וחדירה לזרועות השלטון.

הפשיעה המאורגנת מהווה חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של דרום איטליה במאות השנים האחרונות. פערים חברתיים, בערות וניצול כלכלי היוו רקע להתפתחות 'המאפיה' בסיציליה, שהתבססה על חסות וצברה כוח רב החל מהמאה ה – 19. ואקום שלטוני הפך את המאפיה ללגיטימית בעיני רבים מהתושבים, ואנשיה קראו לעצמם "אנשי כבוד". השם 'מאפיה', שהתייחס בתחילה לארגון ספציפי הפך לכינויי הרווח לארגוני פשיעה בכלל.

אך המאפיה, על אף שהיא המפורסמת ביותר, אינה ארגון הפשיעה האיטלקי היחידי. קבוצת הפשע הוותיקה ביותר היא הקאמורה, הפועל מאות שנים באיזור נאפולי.

במשך שנים רבות, עד סוף שנות ה – 70' – למעט בתקופת השלטון הפאשיסטי - פעלו ארגוני הפשיעה כמעט  באין מפריע ושלטו על רבים מתחומי החיים באיטליה. עלייה חדה בהתנגדות למאפיה חלה ב – 1982, לאחר שורת רצח של פוליטיקאים ואנשי ציבור, ביניהם פיו לה – טורה, אשר העלה הצעת חוק לפיה עצם חברות במאפיה תהווה עבירה פלילית. מיד לאחר הירצחו -  אושרה  ההצעה והפכה לחוק.

במקביל לחקיקה, התפתחה גם תופעה של אנשי ארגוני פשיעה לשעבר ששברו את 'קשר השתיקה' והחלו לשתף פעולה עם התביעה.

בשנות ה- 80' הועמדו לדין בפלרמו מאות אנשי מאפיה שמשפטם התבסס על עדותם של אנשי מאפייה לשעבר. רבים מהנאשמים הורשעו וקיבלו עונשים חמורים, אם כי רק חלקם אושר בידי בית- המשפט לערעורים. רבים מאנשי אכיפת החוק שנאבקו בפשע המאורגן, וביניהם קציני משטרה, תובעים ושופטים. בשנת 1992 נרצחו בסיציליה, בהפרש זמן קצר, שניים מהשופטים שהובילו את המאבק במאפיה, ג'ובני פלקונה ופאולו בורסלינו. הדבר תרם להגברת ההתנגדות למאפיה, וזו באה לידי ביטוי הן בדעת הקהל והן בפעילות רשויות האכיפה. אושרה חקיקה המאפשרת כליאת ראשי המאפיה בבתי – כלא שמורים במיוחד, בכדי להגביל את שליטתם באנשיהם, וכן נוספה חקיקה שהגנה על משתפי הפעולה עם הרשויות ועל בני משפחותיהם.

איטליה היא אולי דוגמא קיצונית למדי בכל הקשור לכוחם של ארגוני פשיעה, אך כפי שצויין בדו"ח ועדת נאפולי, שום מדינה אינה חסינה מפני התופעה, במידה זו או אחרת.