הסניגוריה הציבורית: הדיון על עבריינות ופשיעה בישראל הוא מתלהם וחלול

הישגיה של הסנגוריה הציבורית ידועים ומוכרים. בעשר השנים שחלפו מאז הקמתה חוללה הסנגוריה הציבורית מהפכה של ממש באיכות המשפט הפלילי בישראל ובהגינותו. כיום עצמאותה של הסנגוריה הציבורית, נאמנותה המוחלטת ללקוחותיה ותפקידה החוקתי והחברתי בהגנה על זכויות נאשמים וחשודים – אינם שנויים עוד במחלוקת.

לצד אזכורם של הישגי הסנגוריה הציבורית וסקירת תוכניותיה לעתיד נכלל השנה בדוח הסניגוריה, לראשונה, פרק העוסק בניתוח ביקורתי של פעילות מערכת אכיפת החוק. בחלק זה מפנה הסניגוריה תשומת לב לתהליכים חברתיים ההופכים את הדיון אודות הפשיעה והתגובה החברתית הנדרשת לפופוליסטי ולמבוסס על מידע אנקדוטלי השאוב מעיתונות צהובה, וזאת במקום שיסתמך על מחקרים סיסטמתיים ומבוקרים אודות תופעות של עבריינות ופשיעה בישראל. התוצאות של מגמה זו בעשור האחרון הן פיחות חד בהגנה על חירויות הפרט מפני הפעלה יתרה של כוחות שלטוניים ועלייה תלולה במספר האסירים הפליליים.

 הפרק הביקורתי "החמרה בענישה ועלייה בשיעור הכליאה"

בפרק מובאת הטענה כי הליכי חקיקה וקביעת מדיניות בקשר לאכיפת חוק בישראל נעדרים תרבות שלטונית השואפת לפעול בהתאם ל -"מדיניות מבוססת ממצאים". את מקומם של המחקרים תופסת תפיסת עולם המיובאת ישירות מהשיח הציבורי על עבריינות ופשיעה בארצות הברית. על פי תפיסת העולם הזאת, הפשיעה והאלימות (כמו גם השחיתות) גוברים ומרקיעים שחקים, עד כדי שהם מהווים איום על עצם הסולידריות החברתית. אחד הגורמים החשובים להתפרצות האלימות והעבריינות, כך על פי השקפה זו,  הוא אוזלת היד של מערכת אכיפת החוק ושל בתי המשפט, ובעיקר נטיית השופטים להקל בעונשים ולרחם על מבצעי עבירות.  על כן, הדרך היחידה להתמודד עם התופעה היא בחיזוק מערכות האכיפה ובעיקר בהחמרה בענישה.

בדוח מראה הסניגוריה כי כל אחד מחלקי הסיפור הזה אינו מדויק: הנתונים הסטטיסטיים והמחקרים המועטים אשר עוקבים  אחר שינויים לאורך זמן ברמות העבריינות בישראל מציירים סימן שאלה גדול על התיזה הבסיסית של העלייה ברמת העבריינות והאלימות. התמונה העולה מהמחקרים הללו מצביעה דווקא על מגמה של התמתנות ברמות העבריינות בישראל במהלך שנות ה-90 ושנות ה-2000, ועל שיעור היפגעות מעבירות אלימות בישראל נמוך יחסית לעולם המערבי. לעומת זאת, השוואה של שיעור הכליאה בישראל, יחסית לשיעורי הכליאה בעולם, מלמדת שמדינת ישראל היא מהמדינות המחמירות בעולם המערבי, וכי אוכלוסיית האסירים הפליליים בארץ עלתה בצורה תלולה במהלך העשור האחרון.

בתוך האווירה של פחד מפני פשיעה הופך עונש המאסר לברירת מחדל, מבלי שהחברה הישראלית נותנת דעתה להשלכות הקשות של סוג ענישה זה.

כמו בכל שנה, כולל הדוח גם נתונים על היקף עבודתה של הסניגוריה הציבורית, המייצגת בפלח משמעותי ביותר מההליכים הפליליים בישראל: כ- 70% מכלל העצורים, כ- 75% מבני הנוער אשר נשפטים בבתי משפט לנוער, כ- 70% מכלל הנאשמים בבתי המשפט המחוזיים  וכ- 50% מהנאשמים בבתי משפט השלום ברחבי הארץ מיוצגים ע"י סניגורים ציבוריים.

תמצית דוח הסניגוריה הציבורית לשנת 2006

לצד הייצוג בהליך המעצר והמשפט מייצגת הסניגוריה הציבורית גם בהליכים מיוחדים הקשורים למשפט הפלילי ובכלל זה מאושפזים בכפייה בצו בית משפט לפני ועדות פסיכיאטריות מחוזיות, עברייני מין אשר המדינה מבקשת להטיל עליהם צווי פיקוח לאחר שחרורם ממאסר ופניות של נידונים לבחון אפשרות להגיש בקשה למשפט חוזר בעניינם.

הדוח מתייחס בהרחבה למחדלים של רשויות אכיפת החוק ומערכת המשפט בנושאים הבאים:

סיכול שיטתי של זכות ההיוועצות של חשודים ועצורים במהלך חקירתם במשטרה;

אפליה בין חשודים "מיוחסים" לחשודים "רגילים" בהליכי שימוע לקראת הגשת כתב אישום;

שפיטת נאשמים רבים, הרשעתם וענישתם, כשהם אינם מיוצגים בידי סניגור;

הערמת קשיים על מורשעים הטוענים לחפותם ואשר מבקשים משפט חוזר ועוד.

בדוח נמתחת ביקורת חריפה על התנגדותה הממושכת של פרקליטות המדינה, הפועלת באופן נמרץ למניעת ייצוג מאסירים בוועדות השחרורים, ע"י מניעת יישומה והפעלתה של הוראת חוק אשר נחקקה בשנת 2002, אשר מעניקה לוועדת השחרורים סמכות שבשיקול דעת למנות סניגור לאסירים לא מיוצגים לקראת הדיון בשחרורם על תנאי.  

סוגיה דומה עולה מעמדת הפרקליטות, הנטענת החל משנת 2006, להתנגד למינוי סניגורים ציבוריים לאסירים בעתירות אסירים. בעניין זה פועלת הפרקליטות כנגד החלטות של בתי המשפט, ובראשם בית המשפט העליון, למנות את הסניגוריה הציבורית לייצג אסירים בשורה של הליכים שונים הנוגעים לשלילת חירותו של אדם או לתנאי כליאתו. ההתנגדות הפרקליטות איננה מתייחסת לגופו של עניין, אלא מתרכזת בטענה כי לבית המשפט ו/או לסניגור המחוזי אין כלל סמכות למנות סניגור ציבורי בהליך זה.

המשותף לשתי הסוגיות הוא שהתנגדות הפרקליטות לייצוג מנציחה מצב בו אסירים - אשר חלק גדול מהם חסר השכלה, ללא ידע משפטי, ולעיתים אף סובל מבעיות נפשיות וקוגניטיביות או סתם מתקשה בהבנת השפה העברית - נאלצים להתמודד לבדם מול פרקליט מיומן.  נהוג לומר על הזכות לייצוג שהיא זכות יסוד בעלת אופי חוקתי, שכן בלעדיה לא ניתן לדאוג לכך ששאר הזכויות המשפטיות ישמרו, וכי היא מבטאת עקרון גדול של סדר דין פלילי במדינה דמוקרטית. עמדת הפרקליטות, המבקשת למנוע ייצוג בעתירות אסירים ובוועדות שחרורים, פוגעת בהוגנות ההליך המשפטי ובעקרון השוויון, ואף אינה עולה בקנה אחד עם המגמה להעניק שיקול דעת לבית המשפט באשר לדרך ניהול ההליך.

בדוח כלול פרק הדן בשילוב עובדים סוציאליים במערכת הסניגוריה הציבורית, שילוב אשר ייתן מענה לצרכים המיוחדים המאפיינים את ציבור לקוחותיה וישים דגש על חשיבותם של הטיפול והשיקום בהליך הפלילי.

הדוח מתאר גם את הפעילות המוסדית של הסניגוריה הציבורית אשר כוללת, בין היתר, ביקורים רשמיים בבתי הסוהר ובתי מעצר והכנת דוח שנתי המסכם את הליקויים בתנאי הכליאה בארץ, וכן מעורבות בהליכי חקיקה, שעניינם משפט פלילי מהותי, סדר דין פלילי, דיני ראיות, ענישה, בתי סוהר, עבודת רשויות אכיפת החוק וסוגיות נוספות שיש בהן כדי להשפיע על זכויות נאשמים וחשודים.

בחלקים נוספים של הדוח מתואר המבנה הארגוני של הסניגוריה הציבורית ומפורטות הדרכים בהן פועלת הסניגוריה לשמירה על רמת הייצוג ולשיפור איכותו. הדוח אף מביא בהרחבה נתונים רבים על עלות הפעילות ועל ההיבטים התקציביים הכרוכים בעבודת הסניגוריה הציבורית.

פרק שלם מוקדש לדרכי העסקתם של הסניגורים החיצוניים, לרבות חלוקת העבודה ביניהם ופרטים אודות תשלומי שכר הטרחה. כן מצורפות לדוח כנספחים הנחיות הסניגורית הארצית בנושא עריכתה של רשימת הסניגורים הציבוריים ובנושא מינוי סניגורים בתיקים.

דו"ח  הסנגוריה המלא

חלק א'

חלק ב'