כשמונה חודשים לאחר סיום מאסרו הפלילי מונתה הסניגוריה הציבורית - באמצעות עו"ד יוהנה לרמן - לייצג את העותר, והגישה בשמו עתירה דחופה לבג"ץ. במסגרת הדיון בעתירה התחייבה המדינה לפעול באופן אקטיבי ומהיר מול הרשות הפלסטינית להסדרת מעמדו של העותר בשטחים. בעקבות זאת אכן ניתן לעותר, בהליך מזורז, רישיון ישיבה ברשות הפלסטינית, והוא שוחרר מכלאו.

בכך היה כדי לייתר את העתירה הספציפית. אולם במסגרת הבקשה למחיקת העתירה הסבירה הסניגוריה הציבורית כי קיימים בבתי הכלא בישראל אסירים פלסטיניים נוספים במצב דומה, שעל מרביתם אין הסניגוריה יודעת כלל. לכן, "בנסיבות אלה סבורה הסניגוריה הציבורית, כי תהיה תועלת רבה אם במקביל למחיקת העתירה ימליץ בית המשפט הנכבד לרשויות המדינה הרלוונטיות לבצע פעולות אקטיביות בהקדם לאיתור כל האסירים במצב זה המוחזקים בישראל, ולטפל בהם בהתאם על מנת שכל מאסרי השווא יופסקו לאלתר ללא צורך בהתערבותה (המאוחרת) של הסניגוריה הציבורית בכל מקרה ומקרה."

בעקבות זאת ניתן ביום 10.9.08 פסק הדין המוחק את העתירה (מצ"ב). בסוף פסק הדין ציינה כב' השופטת פרוקצ'יה:

"ניתן היה למחוק את העתירה, אשר מיצתה את עצמה, בלא פירוט השתלשלות הדברים, אלמלא מסר חשוב שניתן ללמוד מפרשה זו, שזה עניינו: נראה כי ישנם מקרים בהם שחרור אסיר שריצה את מלוא תקופת מאסרו נתקל בקושי בשל העדר מעמד מוגדר של האסיר בארץ אליה הוא מבקש להגיע, או חסר במסמכים אישיים תקפים המהווים תנאי להעברתו לארץ אזרחותו. היוזמה להסדרת המעבר לארץ או לרשות הקולטת לאחר תום ריצוי העונש ננקטת בדרך כלל בידי האסיר עצמו או בני משפחתו המסייעים בכך, במידת הצורך. אולם לעיתים, המשפחה אינה משתפת פעולה, והאסיר חסר אונים לקדם את עניינו בעצמו, והוא אף אינו מודע לאפשרותו לפנות לסניגוריה הציבורית כדי שתסייע בידו במציאת הפתרון הנאות. מצב זה עלול להביא לכך שהאסיר נותר במשמורת זמן רב לאחר שסיים את ריצוי מאסרו רק בשל העובדה שלא הוסדר המקום אליו יועבר עם שחרורו. ואכן, במקרה זה שהה העותר במשמורת עשרה חודשים לאחר תום ריצוי המאסר, כאשר עניינו אינו מטופל כלל לא על ידיו ולא על ידי משפחתו, וגם לסניגוריה הציבורית פנה באיחור רב, חודשים רבים לאחר מועד שחרורו הצפוי. קשה להשלים עם מצב שבו אדם נותר במשמורת, וחירותו נשללת לתקופה ארוכה, עקב קשיים בהעברתו למדינה או לרשות הקולטת, הניתנים לפתרון ולהסדר במעורבות מתאימה של הרשויות המוסמכות, ובשיתוף פעולה של האסיר הנוגע בדבר.

 

ראוי כי רשויות המדינה תשקולנה אפשרות לגבש נוהלים לאותם מקרים קשים בהם עולה שאלת מקום היעד אליו יועבר האסיר עם תום ריצוי עונשו. במסגרת נוהלים אלה, ראוי לשקול הסדר לפיו המדינה תנקוט יוזמה להסדרת הענין באותם מקרים בהם האסיר מתקשה לטפל בעניינו בעצמו, ותפעל ככל שניתן באמצעים שנראים לה מתאימים כדי לקדם את פתרון הקושי שנוצר. החזקת אסיר במשמורת במשך תקופה ארוכה לאחר סיום ריצוי עונשו רק מן הטעם שקיים קושי בהסדרת קליטתו במדינה המקבלת, מצריך פתרון מוסדי מהיר, ובמידת הצורך אף מעורבות אקטיבית של המדינה. כל זאת, כדי להבטיח את יציאתו לחופשי במהירות האפשרית של אסיר שהשלים את ריצוי עונשו, כנגזר מזכות היסוד לחירות האדם, שהמדינה נדרשת לכבדה כחלק מחובותיה כרשות שלטונית."