על פי הערכה המקובלת בעולם למעלה מעשרה אחוזים מהאוכלוסייה הם אנשים עם מוגבלות. מכאן ניתן להניח כי בישראל נמצאים לפחות כ- 650 אלף איש עם מוגבלויות שונות. כיום ידועים בארץ הבאים:

ילדים (עד גיל 21): כ- 16 אלף ילדים המוכרים כנכים על ידי המוסד לביטוח הלאומי. מרביתם נכללים בתוך כ- 166 אלף ילדים המוכרים במשרד החינוך כבעלי צרכים מיוחדים: כ- 41 אלף לומדים במסגרות החינוך המיוחד (גנים ובתי ספר). כ- 73 אלף תלמידים נהנים מ"סל שילוב" במסגרת לימודיהם בחינוך הרגיל ו- 52 אלף לומדים בחינוך הרגיל ללא סל שילוב.

קשישים – (מעל גיל 60 אצל נשים ו- 65 אצל גברים) ההערכה היא כי כ- 300 אלף קשישים סובלים ממוגבלויות שונות. מתוכם כ- 120 אלף קשישים נהנים מחוק הסיעוד.

מבוגרים - כ- 155 אלף מבוגרים (בני  18-65 נשים עד גיל 60) מוכרים על ידי הביטוח הלאומי כנכים מלידה או כתוצאה ממחלה (בעלי מוגבלות: ראייה כ- 10 אלפים איש, שמיעה כ- 10 אלפים איש, מוגבלות פיסית כ- 20 אלף, כ- 20 אלף מוגבלי ניידות, כ- 55 אלף בעלי נכות נפשית וכ- 20 אלף בעלי מוגבלות שכלית, כ- 20 אלף בעלי מוגבלות נוירולוגית כ- 5 אלפים בעלי מוגבלות רב תחומית,  ואחרים).

כ- אלפיים איש מוכרים על ידי הביטוח הלאומי כנפגעי פעולות איבה, וכ- 22 אלף נוספים כנפגעי עבודה, וכן אסירי ציון ונפגעי התנדבות. כ- 48 אלף אנשים מוכרים כנכי צה"ל ע"י אגף השיקום של משרד הביטחון. 55 אלף איש מוכרים על ידי משרד האוצר כנכי רדיפות הנאצים ועוד 10 אלפים כנכי המלחמה בנאצים. אין כרגע מידע לגבי נפגעי תאונות דרכים שאינם נכי הביטוח הלאומי. כ- 40 אלף איש מוכרים על ידי שרות התעסוקה כבעלי מוגבלות לצורך קבלת הבטחת הכנסה. 20 אלף איש מוכרים על ידי משרד הרווחה כנושאי תעודות עיוור.

כמה אלפי אנשים נוספים מוכרים במסגרות השיקום השונות של הרווחה, הבריאות והקליטה כאנשים עם צרכים מיוחדים עקב מוגבלותם. מרבית האנשים חיים בקהילה עם משפחותיהם או במסגרת דיור מוגן ומיעוטם שוהה במסגרות מוסדיות. קיים היום ויכוח ציבורי האם מספר השוהים במוסדות משקף את הצרכים או שהנו מוגזם בעיקר לגבי אנשים עם מוגבלות שכלית ונפגעי נפש. אולם הכל מסכימים כי פיתוח תשתיות נכונות בקהילה (כולל נגישות) יאפשר הוצאת אנשים נוספים לקהילה תוך שילובם בחברה הרגילה.

בהעדר מידע על ממדי החפיפה בין הקטגוריות ובהעדר הגדרה אחידה של טיב המוגבלות לא ניתן להעריך בוודאות את גודל האוכלוסייה ואת אפיוניה, אשר בספירה דלעיל מגיעה ללמעלה מ- 800 אלף איש.

האנשים מסתייעים במסגרות ממשלתיות שונות, זאת לצורך הכרה בזכאותם לקצבאות או לצורך קבלת שירותי שיקום ותמיכה, ומימוש זכויות: במשרד הביטחון, במוסד לביטוח לאומי, במשרד התמ"ת, התחבורה,הפנים, הרווחה, החינוך, הבריאות, השיכון, קליטת עלייה, משרד האוצר ובמשרד המשפטים לצורך קבלת סיוע משפטי. העזרה מתקבלת על בסיס חוקים שונים ותקנות אשר הקשר והתאום ביניהם הנו מזערי. הפיצול בא לידי ביטוי בתחומים נוספים: אין מידע כוללני, החוצה את כל המערכות, אין הסכמות על הגדרת הנכות או על הרכב סל השירותים ועלותו, אין רצף שירותים וטיפול, אין מנגנוני תאום אשר יאפשרו ניצול הולם ואפקטיבי של המערכת הקיימת ושילובם המלא של אנשים עם מוגבלות בתוך מסגרות נורמטיביות בקהילה.

הדבר קשור בעיקרו של דבר להעדר תפיסה ממלכתית המבוססת על צדק, שוויון ושילוב, הנוגעת לצרכים ולמענים של אנשים עם כלל המוגבלויות (כולל הרב תחומיות) והעדרו של גורם-על ממלכתי אשר יהיה מופקד על תכנון ותאום לאומי בנוגע לפריסה וניצול יעיל של משאבים, הגדרת סטנדרטים לאומיים ומדדי תוצאה, כמו גם על קיום מנגנונים של תאום ורצף בין המשרדים ובין השירותים השונים וביניהם לבין המסגרות הנורמטיביות בחברה. זהו החלל שאמור למלא חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-  1998, תוך שהוא מקנה מעמד מרכזי בתהליך זה לנציבות שוויון של אנשים עם מוגבלות.

רקע

חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח- 1998 ועמו הקמת נציבות השוויון מהווים שלב נוסף בתהליך של שינוי חברתי המתרחש בשנים האחרונות בארץ ובעולם. תהליך זה חותר לבסס את מעמדם, שילובם ותרומתם של אנשים עם מוגבלות לחברה, גם אם הם נזקקים לשם כך להתאמות עקב צורכיהם המיוחדים. החוק עוסק במימוש עקרונות השוויון והשילוב של אנשים בעלי מוגבלות ובני משפחותיהם באופן שיאפשר להם לחיות חיים מלאים, לממש את עצמם ולהתקיים בעצמאות ובכבוד כמו גם לתרום לחברה מכישרונותיהם ויכולתם (דו"ח מבקר המדינה, 2002).

החוק קובע עקרונות כלליים וזכאויות וכן התייחסויות ספציפיות לתחום התעסוקה: איסור הפלייה, ייצוג הולם, הגנה על מתלונן וזכות התביעה הקיימת גם בידי הנציבות, אפשרויות עונשין ותוכניות לשילוב של אנשים עם מוגבלויות בעולם העבודה. החוק עוסק גם בחובת הנגשת שירותי תחבורה ציבורית. תחומים רלוונטיים נוספים לפעילות הנציבות מוגדרים בהצעת החוק המשלימה אשר עברה בקריאה ראשונה בכנסת. זו כוללת פרקים העוסקים בנגישות מקומות ציבוריים, שירותי ציבור, בניני מגורים, עסקים, צמתים ומדרכות, שירותי תקשורת ושירותי שע"ח, בנושא הדיור בקהילה וסיוע אישי, בתחום תרבות, פנאי וספורט, חינוך והשכלה, התאמת המערכת המשפטית וסיוע בנוגע לצרכים מיוחדים בתחום המכשור, הניידות, גמלאות, עזרה וייעוץ וכן תיקוני חקיקה בחוקים רלוונטיים שונים.