בערעורו לביהמ"ש העליון טען המערער כי ס' 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון מתייחס למקרים של דיווח כוזב מתוך פעולה פוזיטיבית, קרי: דיווח בפועל המכיל פרטים לא נכונים או מטעים ולא למקרים של אי דיווח על דרך המחדל. טענה נוספת היתה כי הסעיף כלל לא מיועד לנותני שירותי מטבע אלא חל על "אלו המבקשים את שירותיהם של הגופים הפיננסיים". הסנקציה כנגד נותני שירותים פיננסיים היא עיצום כספי בלבד.

השופטת ד' ברלינר, אשר כתבה את פסק הדין, דחתה את כל טענות המערער, וקבעה כי חלפני הכספים לא הוצאו מכלל העבריינים הפוטנציאליים וכי ס' 3(ב) לחוק מופנה כלפי כולי עלמא. מי שלא נתפס בגדרם של סעיפים 7 או 9 לחוק (לעניין הכוונה) יתפס בגדר הגדרת הסל- דיווח בלתי נכון.

בנוסף, קבעה השופטת כי הפרשנות לפיה מסירת מידע כוזב דורשת קיום מעשה פוזיטיבי, אינה מתיישבת עם מטרות החוק ותכליתו, וכי המחוקק לא התכוון בשום דרך שהיא לא לכלול מחדלים של אי דיווח. יתרה מכך, המחוקק קבע מפורשות שגם אי דיווח על פרטי החייב כמוהו כמסירת מידע כוזב, ולכן על אחת כמה וכמה אי דיווח כלל.

נקבע כי על המערער החובה לפנות ולברר את כל ההוראות הרלוונטיות לתחום עיסוקו. די בצו נותני שירותי מטבע כדי להבהיר את דרישות החוק. בנוסף, גם אם המערער לא קיבל את החוברת שהופצה ע"י הרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור (מאחר ולא היה רשום כנותן שירותי מטבע) הייתה בידיו האפשרות לפנות לבקש כל הבהרה שתאפשר לו לעמוד בחובותיו.

הערעור נדחה.

ע"פ 3395/06.