המערער נכנס ביום 18 במרס 2007 אל מדינת ישראל דרך מעבר הירדן כשברשותו 58 אלף דולר (להלן - "הכספים") שהתגלו בחיפוש שנערך בכליו, מבלי שדיווח כנדרש על פי סעיף 9 לחוק איסור הלבנת הון.

המערער טען, בין היתר, בדיון בוועדה לעיצום כספי וכן בכתב הערעור כי לא התכוון להפר את חובת הדיווח שהייתה ידועה לו היטב, אלא הוטעה לחשוב וסבר כי את הדיווח יש לעשות ב"מכס רכבים". לדבריו, התכוון לאחר צאתו מאולם הנוסעים לפנות למכס רכבים, שם ימלא אחר חובת הדיווח.

בית המשפט פסק כי לצורך קביעת עצם הפרת חובת הדיווח אין צורך לקבוע כי ההפרה נעשתה תוך "כוונה" או "מטרה" או כל יסוד נפשי אחר. די בקביעה העובדתית שלא קוימה חובת הדיווח לפי סעיף 9, כדי להקנות לוועדה את הסמכות להטיל עיצום כספי. שאלת הכוונה להפר או המטרה לשמה הפר המפר את החוק היא שיקול בשיקולי הוועדה לעניין גובה העיצום הכספי שיש להטיל על המפר.                                               

ביחס למערער 2 בכתב הערעור, אשר טען שהכספים היו מיועדים אליו וכי הטלת עיצום כספי עלולה לגרום לו לנזק, קובע בית המשפט, כי אין לו כל מעמד בערעור זה שכן שאלת הבעלות בכספים אינה רלוונטית בעת הדיון בהטלת עיצום כספי.

בית המשפט קבע כי התרשמות הועדה לעיצום כספי היתה כי המערער לא הצליח לתת הסבר ראוי לסיבה שבעטיה נמנע מלדווח על הסכום שנשא וכי מדובר בהתנהגות שיטתית של הטוענים בעלות על הכסף, ובית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתו בשיקול דעת הועדה. בנסיבות שפורטו, העיצום שהוטל על המערער הינו סביר ולפיכך נדחה הערעור. 

פסק הדין  

25.6.08