עובדות המקרה מעלות כי המערער שב מארה"ב לישראל ובצאתו מנתב"ג עבר במסלול הירוק. בבדיקה שנערכה בחפציו נמצא ברשותו סכום כסף הגבוה ב-21,500$ מן הסכום שמותר להכניסו לארץ בלא דיווח. לאחר ששמעה את טענותיו, החליטה הוועדה להטלת עיצום כספי להטיל על המערער עיצום כספי בסכום של 30,000 ₪ , בגין הפרת חובת הדיווח על כספים בעת הכניסה לישראל לפי סעיף 9 לחוק ועל כך הערעור.

בהחלטתו, סקר ביהמ"ש את החלטת הועדה בדבר נקיטת הליך עיצום כספי ושיעורו.  לעניין זה, טענתו היחידה של המערער הייתה כי על בית המשפט להפחית את שיעור העיצום הכספי בהתחשב בנסיבותיו האישיות, מצבה הבריאותי של אשתו וקיומם של חובות אליהם נקלע. לחילופין, ביקש המערער להפחית את שיעור העיצום הכספי לפנים משורת הדין. מכאן, קבע ביהמ"ש כי בהתחשב בהיקפה הכספי המשמעותי של ההפרה ונסיבותיה, גובה העיצום הכספי שהוטל על המערער ( 30,000 ₪ ), הינו סביר ומידתי.  

ביהמ"ש קבל את בקשת המערער לגבי פריסת תשלום העיצום הכספי וקבע כי יהא זה סביר ומידתי ליתן למערער הזדמנות לשלם את העיצום הכספי שהושת עליו בחמישה תשלומים שווים ורצופים, תחת גבייתם באמצעים הדרקוניים הקבועים בפקודת המסים (גביה). פריסת תשלומים זו מהווה אמצעי שיש בו כדי לפגוע פחות במערער. ברי כי על הרשות המנהלית לעשות כל אשר לאל ידה לבחירת האמצעי המתאים וההולם להגשמת תכלית החקיקה. לפיכך, הערעור התקבל בחלקו הקטן, אך בלבד לגבי פריסת תשלום העיצום הכספי.  

לפסק הדין - ראה בש"א 167821/06