המדינה כצד לגישור

המדינה היא בעלת דין בכשליש מן ההתדיינויות בבתי המשפט, והיא מעורבת בסכסוכים בעלי אופי מגוון. במישור האזרחי בלבד מעורבת המדינה הן בסכסוכים כספיים ומינהליים רגילים והן בסכסוכים בעלי היקף כלכלי וחברתי נרחב. חלק מסכסוכים אלה הם סכסוכים ציבוריים בעלי השפעה על המשק והחברה בכללותה. גם ציבור בעלי הדין עימם מתדיינת המדינה הוא מגוון, ומקיף את כל רובדי החברה והכלכלה.

במדינות שונות בעולם התקבלה מדיניות - בין בחקיקה ובין בהנחיות מינהליות - לפיה יש לפעול לאימוצם של מנגנונים ליישוב סכסוכים בהסכמה (ADR) (להלן – מיס"ב), כדי לייעל את פעולתם של מוסדות המדינה, להפחית את ההוצאות הכרוכות ביישוב סכסוכים ולהגביר את שביעות הרצון של המדינה ושל הציבור מתהליכי יישוב סכסוכים ומתוצאותיהם.  גם בארץ אומצה מדיניות דומה.

הנחיות היועץ המשפטי לממשלה מס' 60.125 מיום 11 באוגוסט 1999, בנושא יישוב סכסוכים שהמדינה צד להם בדרך של גישור, קבעו לראשונה כי הגישור הוא הליך שראוי כי המדינה תעשה בו שימוש במקרים המתאימים לכך.

למדיניות של קידום השימוש במנגנונים ליישוב סכסוכים בהסכמה על ידי המדינה נודעת חשיבות לא רק בהקשר של המדינה כבעלת דין או כצד לסכסוך, אלא גם בהקשר הכללי של הנעה והובלה של תהליכים ליישוב סכסוכים בהסכמה. לאחרונה מתפשטות במדינות רבות בעולם תפיסות הרואות את המדינה כבעלת תפקיד חברתי בהנעה לדמוקרטיזציה של מוסדות השלטון ולשיפור היחסים בין המדינה לבין האזרח.

מחקרים שנעשו בעולם הוכיחו, כי תפקיד המדינה כמובילה של תהליכי יישוב סכסוכים בהסכמה הוא מרכזי בחשיבותו, בשל הסמכות הנתונה למדינה כקובעת מדיניות וכמקבלת החלטות, ובשל הדוגמה שהיא משמשת לאזרח, כאשר היא פונה לגישור במקום להתדיינות.