גישור בבתי משפט

בשנת 1992 התקבל תיקון מס' 15 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984 (להלן – חוק בתי המשפט) שבו נקבע, כי בית משפט הדן בענין אזרחי רשאי להעבירו, בהסכמת בעלי הדין, לבוררות או לגישור, או לפסוק בו בדרך של פשרה.
החידוש המרכזי בחוק היה הגישור, שבא אז לראשונה בשערי המשפט בישראל.
ואולם, עד לפני כשלוש שנים, הגישור נותר עלי ספר החוקים בלבד וכמעט שלא התפתח בארץ.

שילובו של הגישור בבתי המשפט בארץ החל כתוצאה של כמה גורמים.

ראשית, הקמת הועדה המייעצת לגישור בבתי המשפט, לפי תקנות בתי המשפט (מינוי מגשר) – התשנ"ו – 1996. הועדה פרסמה בחודש מאי 1998 דין וחשבון בענין הכישורים והניסיון הנדרשים ממגשר שייכלל ברשימת המגשרים של בית המשפט,  והמלצותיה עוגנו בתקנות.

שנית, הקמת המרכז הארצי לגישור וליישוב סכסוכים במשרד המשפטים, שפועל, בין היתר, לפיתוח הידע בגישור ובדרכים נוספות ליישוב סכסוכים, לייזום ולפיתוח של תכניות גישור, ובהן תכניות להתנסות מודרכת בגישור בבתי המשפט, ולשילוב הגישור במוסדות המדינה.

שלישית, פיתוח תכניות ניסיוניות של ניהול שיפוטי (Case Management) במספר בתי משפט, שבעקבותיהן הוקמו מחלקות לניתוב תיקים (מנ"ת) ברוב בתי המשפט בארץ. המנ"ת נועד לייעל את עבודת בית המשפט על ידי טיפול מוקדם בתיקים בשלב שעד שמיעתם על ידי שופט. חלק ניכר מעבודתו מקדיש המנ"ת להפניית תיקים לגישור.

חשיבותו הרבה של שילוב הגישור בצורה יעילה ומקצועית במערכת בתי המשפט נובעת מכך, שלדבר תהיה השפעה על יישוב סכסוכים בדרך של גישור בכלל, ולא רק על סכסוכים המגיעים לבתי המשפט. 

שלושה תפקידים מרכזיים מוטלים על בית המשפט בהקשר של הפניית ענין לגישור ולהליכים הנוספים לישוב סכסוכים בהסכמה:

•                       בחירת התיקים המתאימים לגישור ולסוגי מיס"ב אחרים.
•                        העמדה של רשימת מגשרים לרשות בעלי הדין.
•                        הערכת יעילותן של תכניות גישור והערכת מקצועיות המגשרים
  הכלולים ברשימה